חסנאא אבו חסנה

בת 42 ואם לשישה, תושבת העיירה ג'באליא בצפון רצועת עזה, סיפרה כיצד נפצעה מירי כשיצאה מביתה לחפש מזון ועל תלאותיה עד שיצאה לטיפול במצרים

כשפרצה המלחמה אני, בעלי וששת הילדים שלנו, בראא, בן 20, נר'ם, בת 18, מלכ, בת 15, חלא, בת 12, רהף, בת 9 ומחמוד, בן 6, נשארנו בבית שלנו ברחוב עזה הישן בג'באליא. היו הפצצות כבדות באזור, אבל לא היה לנו לאן ללכת והבנו שבניגוד לטענות של הצבא אין שום מקום בטוח ברצועה.

המצב בצפון רצועת עזה, ובמיוחד בג'באליא, היה מסוכן מאוד. בנוסף להפצצות היו גם הפגזות מטנקים וסבלנו ממחסור בחשמל, במים ובאוכל. עברו עלינו ימים קשים מאוד.

חלק מהזמן היינו בבית של ההורים שלי שצמוד לבית שלנו. היה פחות מפחיד להיות ביחד.

אחרי שהסתיימה הפסקת האש המצב בצפון הרצועה החמיר מאוד. לא היה אוכל. אי אפשר היה להשיג קמח וגם לא גז לבישול. כשכבר היה משהו בחנויות זה היה יקר מאוד. מכרו שק של 25 קילו קמח ביותר מ-1,000 שקל.

היינו רעבים ונאלצנו ללכת מרחקים ארוכים רק כדי לחפש אוכל. לפעמים בכלל לא יכולנו לצאת מהבית בגלל ההפצצות הכבדות.

הרבה תושבים מהאזור שלנו עזבו את הבתים שלהם. בדצמבר טנקים פלשו לרחוב שלנו. היה מפחיד מאוד וכמעט ולא יצאנו מהבית. הרגשנו שאנחנו עומדים למות בכל רגע. התאספנו 100 אנשים בבית אחד – בני המשפחה המורחבת ושכנים.

ההפצצות וההפגזות מהטנקים התקרבו אלינו מאוד והיו צלפים על הגגות. ברחובות היו מוטלות גופות. היינו רעבים מאוד ואפינו פיתות על מדורה מקצת קמח ושעורה שנשארו.

באחד הימים בסוף דצמבר 2023, כשהרעב גבר עלינו וכבר לא שמענו הפצצות, אני ואחותי מחאסן, בת 50, החלטנו לצאת לחפש קמח למרות הסכנה. חשבנו שהצבא כבר נסוג מהרחוב ומהשכונה. קיווינו שלא יפגעו בנו כי אנחנו נשים.

יצאנו מהבית והתקדמנו ברגל בערך מאה מטרים. פגשנו בחור ושאלנו אותו על המצב והוא אמר שרגוע. אבל ברגע שהתחלנו שוב ללכת, עוד לפני שעשינו שני צעדים, ירו עלינו מגג בית שמול הבית שלנו. מחאסן והבחור ברחו, ואני נפלתי על הארץ. מחאסן התחילה לצעוק. שמעתי את הבחור אומר לה שנהרגתי אבל היא רצה אליי למרות שהירי עלינו נמשך. אמרתי לה לחזור הביתה כי הרגשתי שאני עומדת למות. אמרתי שלא תתקרב אליי כי לא רציתי שגם היא תיפגע, אבל היא התעקשה. היא נשכבה מעליי. אני המשכתי לומר לה שאני עומדת למות.

השכנים ראו אותנו וקראו למחאסן לחזור אבל היא לא הסכימה לחזור בלעדיי. היא ניסתה למשוך אותי משם אבל לא הצליחה ואני לא יכולתי לזוז, הרגשתי שאני משותקת. אחר כך נודע לי שנפגעתי מכדור בצוואר וכדור בגב. מחאסן ניסתה שוב ושוב לגרור אותי. כעבור חצי שעה הגיעה הבת שלי מלכ עם דגל לבן. גם היא ניסתה לגונן עליי בגוף שלה ואחריה הגיעה גם בת דודה שלי, פאטמה, בת 42, גם היא החזיקה דגל לבן.

בשלב הזה איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית שלי, וגיסתי, שעברה פעם קורס עזרה ראשונה, הביאה תחבושת לבנה גדולה וחבשה באופן הדוק את הפצע בגב שלי, כדי לעצור את הדימום. לא הייתה תקשורת ולא היו אמבולנסים. זה היה הלילה הנורא בחיים שלנו. פחדתי מאוד וכאב לי מאוד. כולם היו סביבי, בעלי, הילדים וקרובי משפחה. כולנו בילינו את הלילה באותו חדר.

נשארתי במצב הזה עד היום שלמחרת החלטנו לנסות להגיע לבית החולים. מחאסן יצאה עם דגל לבן לחפש עגלה רתומה לסוס או חמור. היא חזרה עם העגלה, העלו אותי עליה ונסענו לבית חולים אל-עוודה במחנה ג'באליא. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והרופא אמר שאני משותקת והמצב שלי בלתי הפיך ואין שום טיפול שיעזור.

הייתי בהלם. התחלתי לצעוק. מחאסן יצאה לחפש אמבולנס כדי להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעיר עזה אבל אמרו לה שאין סולר לאמבולנסים. יצאנו אל מחוץ לבית החולים ואחותי מצאה שוב עגלה רתומה לחמור. נסענו לבית של אחותי אחלאם, בת 54, גם במחנה ג'באליא. באותו לילה ישנו אצלה. הייתי במצב ממש רע. לא הרגשתי כלום בגוף שלי.

בבוקר, אחותי שוב הביאה עגלה רתומה לחמור ונסענו לבית החולים א-שיפאא. גם שם אמרו שאני משותקת. הייתי מאושפזת שם יותר מחודש, מ-29.12.23 עד 8.2.24. הרופאים והאחים רק החליפו את החבישה. לא ניתחו אותי ולא נתנו לי שום טיפול אחר. מחאסן נשארה לצידי כל הזמן הזה. היו לי כאבים עזים בכל הגוף וקיבלתי רק מעט משככי כאבים, כי היה מחסור. גם אוכל ומים היו מעט אבל אני בכלל איבדתי את התיאבון ועייפתי מאוד מהסבל, הכאבים ומהמצב שלי.

בזמן שהייתי בבית החולים א-שיפאא הצבא כיתר אותו ופלש לתוכו. לא היו לחם או מים. רק אחרי עשרה ימים בערך הגיע רכב עם אספקת מים לכניסה האחורית של בית החולים, ומחאסן הלכה והביאה לנו מים.

במהלך כל התקופה הזאת, מחאסן ניסתה לסדר לי הפניה לטיפול במצרים ובסוף היא הצליחה להשיג אישורים. לקחו אותי באמבולנס מבית החולים לרפיח ומחאסן ליוותה אותי. כשהגענו למחסום נצרים במרכז הרצועה חיילים עיכבו אותנו בערך 5 שעות. בדקו וצילמו אותנו, לקחו את תעודות הזהות והחזירו אותן.

בסוף עברנו את המחסום בשלום והמשכנו לרפיח, ושם אושפזתי בבית חולים שדה אמריקאי מ-8.2.24 עד 8.4.24, כי לקח זמן עד שהצלחנו לתאם את היציאה מהרצועה.

בבית החולים האמריקאי נתנו לי משככי כאבים וטיפולי פיזיותרפיה, התחלתי להרגיש את הגוף והצלחתי להזיז את הרגליים, אבל כל הזמן שכבתי על הגב, והייתי במצב נפשי קשה מאוד. בכיתי ביום ובלילה. הרגשתי שכבר לא אוכל ללכת שוב.

יצאתי עם מחאסן מרצועת עזה ב-8.4.24. עכשיו אני נמצאת במצרים אבל עוד לא ניתחו אותי ולא קיבלתי שום טיפול. אני חייבת לעבור ניתוח כדי שיוציאו את הכדורים שעדיין בתוך הגוף שלי, בצוואר ובחולייה 7 בגב. מאז דצמבר אני מרותקת למיטה ושוכבת על הגב והתחלתי לסבול מפצעי לחץ בגב, וגם משלשולים, ולפעמים מעצירות.

אני מקווה כל-כך שינתחו אותי בקרוב ושאוכל שוב ללכת. אני רוצה לחזור לעזה ולהיות עם בעלי והילדים שלי שנשארו בצפון. הם רחוקים ממני והלב שלי כואב עליהם. שם שורר רעב ויש הפצצות כל הזמן. אני מפחדת עליהם.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד בטלפון ב-14.4.24