ח'וולה א-תום

בת 40 ואם לארבעה, תושבת רפיח, חלתה בסרטן לפני כעשור וזקוקה לטיפול כימותרפי מסוג שאינו זמין ברצועה. מאז פברואר 2016 דחתה ישראל את כל בקשותיה לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית 

ב-2013, לפני בערך עשור, בתקופה שזה גמלתי את הבן הקטן שלי מוחמד מהנקה, שמתי לב שיש לי גוש קטן באזור הצוואר. הלכתי מהר למרפאה של אונר״א והרופאה אמרה שיש גושים קטנים באזור של בית השחי והצוואר, והפנתה אותי לבדיקות בבית חולים האירופי בח'אן יונס. התברר שאכן יש לי גידולים. עשו לי ביופסיה ואחרי עשרה ימים הגיעו התוצאות והתברר שהם ממאירים. נאלצתי לעבור כריתת שד והסרה של בלוטות הלימפה. אחרי הניתוח אושפזתי כל פעם למשך עשרה ימים, וחודש אחרי כן התחלתי לקבל טיפול כימותרפי בבית החולים האירופי פעם בשבוע. זה נמשך בערך שנה וזה היה קשה. הגוף שלי היה מותש מהטיפולים.  

ב-2015 הפנו אותי לטיפול כימותרפי בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים. קיבלתי הפנייה והתחייבות כספית מהרשות וקבעתי תור לדצמבר באותה שנה. הגשתי בקשה להיתר כניסה ואז השב"כ הישראלי זימן אותי לחקירה במחסום ארז. כשהגעתי לחקירה שאלו אותי שם למה אני רוצה לנסוע לאל-מוטלע ועוד כמה שאלות, ואז שחררו אותי הביתה, בלי לתת לי תשובה. אחרי בערך עשרה ימים קיבלתי הודעת סירוב.  

פניתי לארגון זכויות אדם וביקשתי שיעזרו לי ובסוף הצלחתי לקבל אישור ונסעתי לבית החולים אל-מוטלע בפברואר 2016, עם דודה שלי סלווא א-נירב (63) כמלווה. אחרי חודש של טיפולים מתישים חזרנו לרצועה, וכשהגענו למחסום ארז העבירו את דודה שלי ואותי לקחו לחקירה. שאלו אותי שוב למה הייתי בבית חולים אל-מוטלע ומה עשיתי שם. עניתי להם שאני חולת סרטן ושאני מותשת ושלא עשיתי כלום. הם החזיקו אותי כמה שעות בחדר קר מזכוכית שפעל בו מזגן על טמפרטורה נמוכה. באיזשהו שלב הורו לי להתפשט. לא היה אף אחד בחדר, היו שם רק מצלמות. אחרי זה נתנו לי לעבור וחזרתי הביתה.  

תמונה

זאת הייתה בעצם הפעם היחידה שיצאתי לטיפולים באל-מוטלע. אחר-כך המשכתי בטיפולים ברצועה, למרות שהיו לי הפניות לאל-מוטלע. כל הבקשות שלי לאישורי נסיעה נדחו. 

ב-2019 נסעתי עם אחי מוחמד (35) למצרים וקיבלתי בבית חולים שם טיפולים כימותרפיים במשך חודש. אחרי שחזרנו לרצועה, התחלתי להרגיש כאבים חזקים מאוד ברגל שמאל. עשו לי צילום CT ועוד בדיקות, והתברר שיש לי עוד גוש סרטני באזור האגן, שהתפשט לריאות ולעצמות. קיבלתי טיפול כימותרפי בבית החולים הטורקי שברצועה, אבל הוא היה חסר תועלת כי הטיפול שאני באמת צריכה אי אפשר לקבל ברצועה. מאז קיבלתי כמה הפניות לטיפול בבית חולים אל-אסתישארי ברמאללה, אבל כל הבקשות שהגשתי סורבו.  

קבעו לי תור לכימותרפיה שם ב-4.4.23. שוב הגשתי בקשה, בשבילי ובשביל דודה שלי כמלווה, אבל קיבלתי הודעה שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה. כשראיתי את ההודעה פשוט התמוטטתי.  

קבעתי עוד תור ל-16.5.23, ושוב הגשתי בקשה, והפעם קיבלתי שוב זימון מהשב"כ לחקירה במחסום ארז. כשהגעתי למחסום החיילים אמרו לי שהחקירה נדחתה ושיודיעו לי על מועד אחר. למחרת קיבלתי הודעה שהבקשה שלי סורבה.   

המצב הגופני שלי קשה נורא. הסרטן כבר התפשט לי בכל הגוף ואני שוכבת במיטה בבית כל היום כמעט בלי לזוז. אחותי סוהא (43) נמצאת איתי בבית וגם מלווה אותי לטיפולים בבית חולים ברצועה. היא עוזרת לי לטפל בארבעת הילדים שלי, נורהאן, בת 17, נסמה, בת 15, רזאן, בת 13 ומוחמד, בן 11. לפעמים כשאני מרגישה רע במיוחד אני הולכת לבית של אמא שלי והילדים נשארים עם אבא שלהם. הם עצובים ואני כל הזמן מרחמת עליהם ועל עצמי.  

אני זקוקה לטיפולים האלה. זכותי לקבל אותם ואני לא מבינה למה דוחים שוב ושוב את הבקשות שלי. לא עשיתי שום דבר רע. מרוב מחשבות המצב הנפשי שלי מדרדר ואני כבר לא מצליחה להירדם בלילות. אני עומדת להגיש שוב בקשה, והפעם אנסה לקבל אישור עבור אחותי סוהא כמלווה. אני מקווה שלא יזמנו אותי שוב לחקירה ואני מתפללת לאלוהים שלא יסרבו שוב לתת לי אישור ושאזכה לקבל את הטיפול. 

עדכון: לאחר שבקשה נוספת שהגישה ח'וולה א-תום סורבה, היא זומנה שוב לחקירת שב"כ במחסום ארז ב-5.6.23. בתום החקירה, שנמשכה כשלוש שעות, הובטח לה שתקבל היתר.  היא נאלצה להמתין חודש נוסף עד שב-2.7.23 הודיע לה המדור לעניינים אזרחיים של הרשות כי הצד הישראלי הנפיק לה היתר, התקף למשך  חודש החל ב-4.7.23.

העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.6.23.