נידאל שרף

בן 31 ואב לארבעה, תושב שכונת א-רימאל בעיר עזה, סיפר על ההפצצה שבה איבד את אשתו ושלושה מילדיו, ועל בנו ששרד ונכווה קשות:

אני, אשתי עביר אל-חלבי, בת 27, וארבעת הילדים שלנו, האני, בן שמונה, מוחמד, בן חמש, מוהנד, בן שלוש ואיילין, בת שנה ושמונה חודשים, גרנו בדירה בקומה החמישית בבניין ברחוב אל-ירמוכ בשכונת א-רימאל בעיר עזה. היום אנחנו במחנה העקורים במרכז ההכשרה של אורנ"א בח'אן יונס.

אני אח במקצועי וביומיים הראשונים של המלחמה נשארנו בבית ואני המשכתי לעבוד בבית החולים הגריאטרי אל-ופאא. אבל כבר ב-8.10.23 הייתה הפצצה ליד הבניין שלנו. החלונות בדירה שלנו התנפצו ורסיסי זכוכית עפו על אשתי והילדים. עוד לפני שחזרתי מהעבודה, אשתי והילדים עברו יחד עם אחי והמשפחה שלו לבית של ההורים שלי ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה. כשסיימתי את העבודה הצטרפתי אליהם שם. נשארנו שם לילה ולמחרת, בגלל שגם שם התחילו הפצצות כבדות, עברנו לבית של דוד שלי ברחוב א-לבאבידי. אבל ההפצצות רדפו אחרינו גם לשם ולמחרת שוב עברנו לבית של קרובי משפחה אחרים ויום אחר-כך לעוד בית של קרובי משפחה.

ב-11.10.23 נסענו לח'אן יונס. הגענו למחנה העקורים במרכז ההכשרה של אונר"א אבל המצב שם היה נוראי ואחרי ארבעה ימים חזרנו לעיר עזה. הלכנו לדירה של ההורים של אשתי, בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות במערב שכונת א-רימאל. הצטופפנו שם עם הרבה אנשים: ההורים והאחים שלי והמשפחה של אשתי, בערך 18 נפשות. היו הרבה הפצצות באזור.

ב-18.10.23, אבא שלי יצא לקניות ואני גם יצאתי עם האני לקנות לו צ'יפס. בדיוק כשחזרנו והגענו לפתח הדירה היה פיצוץ חזק. אני החזקתי להאני את היד, אבל זה לא עזר והוא עף מההדף לתוך אש שהתלקחה בעקבות הפיצוץ ואני נפלתי על הרצפה. קמתי והתחלתי לצעוק ולחפש אותו אבל לא ראיתי כלום בגלל העשן הסמיך שהיה שם. בסוף מצאתי אותו, חיבקתי אותו והצלחנו לצאת החוצה. אשתי ושאר הילדים שלנו, מוחמד, מוהנד ואיילין ועוד 26 בני אדם נהרגו בהפצצה.

כשיצאנו מהבית היינו בהלם. האני נכווה בפנים ובידיים והפנים שלו היו שחורות. בדקתי את שאר הגוף שלו לראות אם יש עוד פגיעות. אמא שלי, וידאד אל-חלבי, בת 53, נפצעה קשה ביד שמאל ונקטעו לה כלי דם. מצאתי מכונית פרטית שלקחה אותנו לבית החולים א-שיפאא. כשהגענו לשם השארתי את האני עם אח שאני מכיר וליוויתי את אמא שלי, שהייתה במצב קשה. אחר כך השארתי את אמא שלי עם אחי סלים, שגם הגיע לבית החולים, וחזרתי להאני, שכבר אושפז במחלקת כוויות.

מרחו להאני משחה לשיכוך כאבים ונגד דלקת. אחרי שעה שוחררנו מבית החולים אבל אימא שלי נשארה מאושפזת עוד ארבעה ימים, בגלל הפציעה ובגלל שהיא סובלת גם מיתר לחץ דם וסוכרת. מאז האני נכנס להיסטריה בכל פעם שהוא שומע מטוסים ובטוח שיפציצו אותנו שוב. כל הגוף שלו רועד. הוא אמר שוב ושוב שהוא לא רוצה למות והתחנן שנעבור לח'אן יונס.

ביום שני, 22.10.23, באמת עברנו דרומה יחד עם עוד אנשים מהמשפחה. הגענו שוב למחנה העקורים במרכז ההכשרה בח'אן יונס. עכשיו אנחנו 12 אנשים מהמשפחה פה והקמנו אוהל אחד לכולנו. בגלל שאני אח אני יכול לטפל בכוויות של האני עם משחות, תמיסה וחבישה. זה כל מה שיש פה. אין ממש ציוד רפואי.

הכוויות שלו הן מדרגה שניה ושלישית. הוא סובל מכאבים והוא במצב נפשי קשה. יש לו חרדות, הוא עצבני, בוכה הרבה וסובל מסיוטים. הוא התחיל גם להרטיב בלילה וזה גורם לו להתבייש מהילדים האחרים, כי הוא צריך ללבוש חיתול. הוא מכונס בתוך עצמו וחלק גדול מהזמן סתם יושב ובוהה. אני מנסה לדבר איתו והוא לא עונה. בגלל הכוויות על הפנים שלו הילדים מפחדים ממנו והוא לא יוצא לשחק איתם. הוא לא רוצה בכלל לצאת מהאוהל.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-7.1.24.