רחמה א-זעאנין

בת 48, תושבת בית חאנון, חיה עם אמה ואחותה הסובלות ממחלות כרוניות. ביתן נפגע בהפצצת בית שכן והפך לא ראוי למגורים

בהסלמה האחרונה, ב-13.5.23, בסביבות 10:00 בבוקר, שמענו את השכנים צועקים לנו שצריך לפנות מהר את הבית. זה היה מפחיד מאוד. גרתי עם אחותי תמאם, בת 62 ואמא שלי, פאטמה, בת 85, בקומת קרקע בבניין בן שתי קומות ששייך למשפחה שלנו ונבנה לפני שבעים שנה בערך. את הדירה בקומה השנייה השכרנו למשפחה אחרת. אמא שלי נעזרת בכיסא גלגלים וסובלת מאוסטאופורוזיס ואחותי תמאם סובלת מסוכרת ומשחיקת סחוס בברכיים, והיא איבדה את הראייה בעין שמאל כשחטפה שבץ.  

כשאמרו שצריך להתפנות תמאם נכנסה לשוק. אני הכנתי מהר תיק לשלושתנו והתחלנו להוביל את אמא בכיסא הגלגלים עד סוף הרחוב, למרחק של בערך 900 מטר מהבית. כל השכנים ברחו מהבתים וכמה מהם עזרו לנו. אחי, נימר, בן 55, שגר בבית חאנון, הגיע ואסף את אמא אליו הביתה. אני ותמאם נשארנו שם ואז הגיע מטוס ללא טייס ששיגר טיל על הבית של זוהיר א-זעאנין, שהיה במרחק של כמה מטרים מהבית שלנו. אחרי 25 דקות בערך, מטוס אף-16 שיגר טיל ואז היה פיצוץ חזק ממש.  

האדמה רעדה לנו מתחת לרגליים ואבק ואבנים התעופפו ברחוב ועל כל הבתים באזור. הייתה בהלה גדולה ואנשים שהיו סביבנו התחילו לרוץ ולברוח. בערך חמש דקות אחרי הפיצוץ חזרתי הביתה עם עוד כמה שכנים, וכשהגעתי לשם ראיתי שכמעט כל הדלתות והחלונות מנופצים. כל הרהיטים בבית נהרסו והכל היה מכוסה בחול ובאבנים. גם כבלי החשמל ומערכת המים נפגעו והבית נראה כמו אחרי רעידת אדמה. היונים והעופות שתמאם גידלה ושמהמכירה שלהם התפרנסנו מתו כולם בהפצצה.  

לפני ההפצצה יצאתי מהבית עם בגדי תפילה ונעלי בית כי לא הספקתי להחליף בגדים, רציתי רק לחלץ את אמא שלי כמה שיותר מהר. גם לא לקחנו איתנו שום בגדים, מסמכים ואפילו לא את הטלפונים. כשחזרתי הביתה הצלחתי למצוא את הטלפון והמטען ואז יצאתי משם מהר כי חששתי שהבית יתמוטט עליי, הוא היה במצב גרוע מאוד. 

תמונה

באותו לילה אני ואחותי ישנו עם אמא שלי בבית של אחי ולמחרת חזרנו הביתה. ניקיתי רק חלק קטן מהבית כדי שנוכל לגור שם כמה ימים. חיברתי כבל חשמל לחנות של בן הדוד שלי שבאותו רחוב כדי שיהיה לנו אור בלילה ובמשך כל היום טענתי סוללה. מכלי המים שהיו על הגג של הבניין נהרסו ונפלו על הקרקע, אז התחברתי לקו המים של העירייה והשתמשנו במים בבית עם הצינור.  

שבוע אחרי ההפצצה הגיעו אלינו הביתה פקידי ממשלה ואמרו לנו שהבית לא כשיר למגורים ועשוי להתמוטט בכל רגע. עזבנו את הבית ושכרנו דירה לא רחוק משם. דמי השכירות הם 200 דולר לחודש, אבל עד עכשיו לא שילמנו אותם ואני מפחדת שבעל הדירה יגרש אותנו. סוכנות הסעד של אונר"א הבטיחה לסייע לנו בדמי שכירות, אבל זה עדיין לא קרה.  

חוץ ממכירת העופות שאחותי גידלה, קיבלנו בעבר קופונים לחבילות מזון מאונר"א אבל זה הופסק מזמן. שלושתנו נשים מבוגרות, ואין לנו מקור פרנסה חוץ מזה. אמא שלנו זקוקה למוצרים רפואיים שכבר אין לנו כסף לקנות. נשארנו בלי בית ובלי הכנסה או סיוע ואין לנו אפשרות לשלם את דמי השכירות. 

אנחנו גרות עכשיו בקומה השנייה וצריך לעלות קומה במדרגות אז אמא שלנו לא יכולה לצאת מהבית כי אני ואחותי לא מסוגלות לסחוב אותה ואת כיסא הגלגלים. הבניין הזה נמצא ברחוב הראשי ויש כאן הרבה רעש ביום ובלילה, אז קשה לנו לישון. אנחנו שוקלות לחזור לבית שלנו ולגור בו, אפילו שהוא עלול להתמוטט עלינו. העברנו בו את מיטב שנותינו ויש לנו זיכרונות יפים ממנו. הרסו לנו את הבית בלי שום סיבה, וגזלו מאיתנו את כל הביטחון בחיים. המצב הנפשי שלנו מדרדר מיום ליום.  

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-23.7.23.   

קראו את עדויותיהם של תושבים נוספים מהרצועה שבתיהם נפגעו בהפצצות הישראליות באוגוסט 2022 או במאי 2023:

רולא א-זעאנין	מוחמד סרסור	יוסף פלפל	אחמד א-דיראווי	מוחמד אבו הרביד