הצבא שיבש במשך כ-40 יום את חייהם של כ-6,500 תושבי הכפר כפר א-דיכ

3 אוקטובר 2017

ב-11.8.17 נעל הצבא שער שהציב לפני כשש שנים בכניסה המרכזית לכפר כפר א-דיכ השוכן ממערב לעיר סלפית ומנע מעבר של כלי רכב. ממועצת הכפר נמסר לבצלם כי המת"ק הישראלי נימק את הסגירה בתואנה שצעירי הכפר משליכים חפצים חשודים ובקבוקי תבערה על כביש 446 שבו נוסעים מתנחלים. הכפר מונה כ-6,500 נפש. כ-200 מתושביו עובדים בהתנחלויות שמצפון לכפר ובעיקר בעלי זהב, פדואל וברוכין, וכ-500 מועסקים במשרות ממשלתיות בעיר רמאללה.

לכפר ארבע כניסות. הכניסה הראשית, שנחסמה, נמצאת בצדו הצפון-מערבי והדרך היוצאת ממנה מובילה לכביש 446 – כביש סלול ומהיר. במרחק של כשני קילומטר מכניסה זו, הציב הצבא שער צבאי לפני כשש שנים. כניסה נוספת, מצפון-מזרח, מובילה לדרך העוברת בכפר ברוקין, והיא משמשת כדרך חלופית עיקרית. שתי דרכים נוספות – האחת בדרום הכפר המובילה לכפר דיר ר'סאנה ולכפרים נוספים והשנייה, ממזרח לכפר –המובילה גם היא לברוקין והיא צרה ומשובשת – כמעט שאינן בשימוש. סגירת השער כפתה על התושבים לנסוע בדרך החלופית דרך הכפר ברוקין, שהיא צרה ובין בתי הכפר, שאורכה תשעה קילומטר יותר. כ-200 התושבים העובדים בהתנחלויות שמצפון-מערב לכפר נאלצו לחנות את מכוניותיהם ליד השער וללכת ברגל כקילומטר וחצי או לנסוע בדרך הארוכה, הכרוכה בעלויות דלק גבוהות יותר או בתשלום גבוה יותר למונית שירות למי שאין לו רכב פרטי.

ב-7.9.17, פתח הצבא את השער, אך למחרת סגר אותו שוב, מבלי להסביר דבר לתושבים. ב-21.9.17 פתח הצבא את השער, גם הפעם מבלי להודיע דבר לתושבי הכפר. מאז נותר השער פתוח.

במשך ארבעים יום שיבש הצבא – בקלות בלתי נסבלת – את חייהם של אלפי אנשים, שלא נחשדו בדבר. ענישה קולקטיבית זו היא חלק ממדיניות הצבא שמנצל באופן ציני את כוחו בכדי להתעמר בתושבים, לפגיעה כזאת אין ולא יכולה להיות כל הצדקה מוסרית או משפטית.

השער שסגר הצבא בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17

בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי תיארו תושבים בכפר כיצד שיבשה סגירת השער את חייהם:

ענאן עלי אחמד, בן 24 ונשוי, עובד במסגרייה בהתנחלות עלי זהב. בעדות שמסר ב-13.9.17 תיאר את הדרך המתישה לעבודתו ובחזרה:

לפני שנה בערך התחלתי לעבוד במסגרייה באזור התעשייה של ההתנחלות עלי זהב. בדרך כלל אני נוסע לשם ובחזרה עם עוד ארבעה פועלים במונית שירות, במחיר של חמישה שקלים לנסיעה לאדם.

לפני חודש הצבא סגר את שער הברזל שמוצב על הכביש שמוביל למקום העבודה שלנו. מאז נהג המונית נאלץ לנסוע בדרך חלופית, דרך הכפר ברוקין הסמוך, ומשם לכביש העוקף שמוביל להתנחלויות עלי זהב ופדואל.

העיקוף ייקר מאוד את תעריף הנסיעה והתחיל לגבות 15 שקלים מכל נוסע לכל נסיעה, כלומר פי שלוש מהתעריף הרגיל. בנוסף אנחנו נאלצים לצאת מהבית מוקדם יותר כדי להגיע בזמן. גם ככה יום העבודה שלנו מאוד ארוך. הוא מתחיל בשעה 07:00 בבוקר ומסתיים בשעה 19:00 בערב. אחרי שלושה שבועות שבהם שילמנו את התעריף הגבוה, אני והחברים שלי החלטנו שבמקום זה ניסע כל יום במכונית פרטית עד השער בכניסה לכפר, ומשך נלך ברגל עד העבודה, וכך גם בחזרה. זו דרך של קילומטר וחצי בערך.

הרבה מאוד אנשים בכפר א-דיק ובכפרים סמוכים נאלצים לעשות עכשיו אותו דבר – לשלם את התעריף הגבוה או ללכת ברגל. אנחנו לא יודעים למה הצבא סגר את השער. חשוב לציין שעל השער מותקנות מצלמות אבטחה שמאפשרות לצבא לפקח על כל התנועה באזור. הסגירה של השער היא עונש קולקטיבי שפוגע בכולנו, וגם בכפרים הסמוכים.

אחמד עלי אחמד ליד המונית שלו. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17

אחמד עלי אחמד, רווק בן 30 תושב כפר א-דיכ, העובד כנהג מונית בכפר א-דיכ ובאזור סלפית סיפר בעדות שמסר ב-28.08.17:

הדרך הצפון מערבית היא עורק תחבורה ראשי וחשוב בין כפר א-דיכ ליישובים שבמערב מחוז סלפית, כמו דיר בלוט, ראפאת, א-זאוויה ולכפרים במחוז רמאללה, כמו א-לובן אל-ר'רביה, רנתיס, ניעלין ואחרים במערב מחוז רמאללה.

סגירת הדרך הקשתה על התנועה וחייבה תושבים למצוא חלופות אחרות, שגוזלות זמן ועולות יותר.

במצב רגיל למשל, כשתושבים פה מזמינים אצלנו במשרד נסיעה מכפר א-דיכ לדיר בלוט מדובר בנסיעה של 6 ק"מ שאני גובה עליה 25 שקלים. עכשיו, כשהשער אנו מחפשים חלופה אחרת, דרך ברוקין, ומשם עולים על כביש 446 ונוסעים חזרה לכיוון השער הסגור מכיוון מערב, ומשם לדיר בלוט. המשמעות היא שזו הופכת להיות נסיעה של 15 קילומטר, במסלול מאוד מייגע. זה לוקח הרבה יותר זמן והנוסע משלם 45 שקלים כדי להגיע לאותו יעד.

זו מעמסה נוספת גם בשביל הנוסע וגם בשביל הנהג, שלא לדבר על אופי הדרך בהשוואה בין שני המסלולים.

פתחי שריף סעיד עלי אחמד, נשוי ואב לשבעה, בן 60, סיפר בעדות שמסר ב-28.8.17 כיצד סגירתו של השער ללא הודעה מוקדמת ב-11.8.17 עיכבה את הגעת בני המשפחה לחתונת בנו:

ב-11.08.17 נסענו כחלק מהחתונה של הבן שלי לבית של הכלה, בכפר דיר אסטיא, כדי להביא אותה, בשיירה, כמו שנהוג. היינו עשרים מכוניות פרטיות ואוטובוס שהסיע 50 נוסעים. יצאנו מכפר א-דיכ בשעה 18:00, בדרך שמובילה לכביש 446, ואחרי שני קילומטר הגענו לשער והופתענו לגלות שהוא סגור ויש שם ג'יפ צבאי. החנינו את הרכבים וירדתי עם כמה קרובי משפחה לברר עם החיילים מה קורה. ביקשתי מהחיילים לפתוח את השער כדי שנוכל להביא את הכלה.

אחרי ויכוח עם החיילים, וניסיונות להסביר להם שמדובר בהרבה מאוד נשים וילדים, וזו חתונה, הם סירבו לפתוח את השער. נאלצנו לחזור לכפר ונסענו דרך הכפר ברוקין ואחר-כך בכביש 446 ואז לחארס ומשם דיר אסטיא. הדרך הזו לברוקין משובשת וקשה, זה לא כביש ראשי.

אנחנו לא יודעים למה החיילים סגרו את השער. אף אחד לא הודיע לנו מה הסיבה. זו ענישה קולקטיבית של תושבי הכפר שלנו וכפרים אחרים באזור שמזיקה לכולנו.

פריטים מומלצים

החסימה המחודשת שהציב הצבא בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17

הגבלות על תנועה

הכפר דיר ניזאם: חודשיים של ענישה קולקטיבית בעקבות השריפה בהתנחלות חלמיש

ב-25.11.16, בלילה שבין חמישי לשישי, במהלך גל השריפות הגדול בשטח ישראל, פרצה שריפה בחורש שמדרום להתנחלות חלמיש שבמחוז רמאללה. האש, שהרשויות קבעו כי הוצתה במכוון, התפשטה וכילתה בתים רבים בהתנחלות ועשרות דונמים מהחורש המקיף אותה. בשל כיוון הרוח האש לא פגעה כמעט בכפר הפלסטיני דיר ניזאם, שעל אדמותיו הוקמה ההתנחלות, ואשר גובל בה ממזרח, אך מטעי זיתים בבעלות תושביו נשרפו. כוחות כיבוי ישראלים רבים פעלו עד לכיבוי האש למחרת, ה-26.11.16. במהלך השריפה פונו רבים מתושבי ההתנחלות מבתיהם. החל מיום שישי בלילה החל הצבא להטיל הגבלות תנועה קשות על הכפר. שלושת הכניסות הראשיות המובילות אליו נחסמו באמצעות סוללות עפר וחיילים הוצבו לשמור עליהן. עד ל-28.11.16 נאסר על התושבים לצאת מהכפר ולהיכנס אליו גם ברגל. לאחר מועד זה הרפה הצבא את אכיפת ההגבלות אולם חסימת הדרכים לא הוסרה, והנוכחות הצבאית הקבועה בכניסות לכפר הומרה בנוכחות בשעות רנדומאליות, אך עדיין מתרחשת כמעט בכל יום. בנוסף, מסיירים כוחות הצבא בכפר מדי יום, לעיתים יותר מפעם ביום ואף בשעות הלילה. במהלך סיורים אלה מתפתחים לא אחת עימותים בין החיילים לבין צעירים שיידו לעברם אבנים. בחלק מהמקרים הגיבו הכוחות בירי מסיבי של רימוני גז ובמעצרים, בין היתר של ארבעה קטינים. התנהלות זו היא חלק ממדיניות הענישה הקולקטיבית שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית, במסגרתה חשדות נגד יחידים הם עילה מספיקה כדי לרמוס ברגל גסה את זכויותיהם של כלל התושבים ולשבש את שגרת חייהם. במקרה זה סומנו תושבי הכפר כאחראים באופן קיבוצי להצתה וכיעד 'לגיטימי' לפורקן הזעם הציבורי על השריפות, על-ידי פוליטיקאים השואפים לשאת חן בעיני המתנחלים ותומכיהם. ראוי לציין כי ככל הידוע לבצלם תושבי הכפר היחידים שנעצרו ונחקרו בעקבות השריפה נחשדו ביידוי אבנים ולא בהצתה, ושוחררו לאחר זמן קצר. להלן סקירת הפגיעות בתושבי הכפר כפי שעלו מתחקיר בצלם ומעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד ב-7.12.16: הגבלות על חופש התנועה הכפר דיר ניזאם מונה כ-1,500 תושבים, ומרבית תושביו המועסקים עובדים ברשות הפלסטינית או בתוך שטח ישראל. הכפר שוכן כעשרים קילומטרים מצפון-מערב לרמאללה ומוקף ממזרח ומדרום בהתנחלות חלמיש שהוקמה על אדמות תושביו ב-1978 ובשטחים שהועברו לשליטתה. לכפר שלוש כניסות מוסדרות – מדרום, מצפון וממערב. החל מיום ו' ה-25.11.16 בשעות הלילה, חסם הצבא את שלושת הכניסות לכפר באמצעות סוללות עפר או סלעים, והציב לצדן ג'יפים צבאיים. עד לשעות הבוקר של יום ב' ה-28.11.16 מנע הצבא כניסה ויציאה מהכפר, לרבות ברגל. דרך העפר העוקפת את החסימה בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17 החל ב-28.11.16 צומצמה כאמור הנוכחות הצבאית בכניסות לכפר והתושבים החלו לצאת מהכפר ולשוב אליו באמצעות דרך עפר צדדית העוברת דרך השדות שמסביב לכפר ועוקפת את החסימה בכניסה המערבית, וכן דרך השדות שמדרום לכפר, הליכה של קילומטר עד לכביש הראשי. מדובר בפתרונות מאולתרים שאינם נותנים מענה סביר לצרכים היומיומיים. בהמשך לאחר שפסקה הנוכחות הקבועה של החיילים בכניסות, פינו תושבי הכפר את החסימות שהציב הצבא בכניסות הראשיות לכפר, ממערב ומצפון כך שהיה ניתן לנוע החוצה גם עם כלי רכב. אך כעבור מספר ימים נחסמה הכניסה המערבית מחדש. חרף צמצום נוכחותו בכניסות לכפר, המשיך הצבא כאמור לקיים נוכחות רנדומאלית מדי יום, שבמסגרתה מגבילים החיילים את הכניסה והיציאה. התושבים אינם יכולים לדעת מתי יוכלו לצאת מהכפר או להיכנס אליו, והדבר מקשה מאוד על תכנון שגרת היום. הגבלות אלה פוגעת פגיעה קשה ביכולתם של תושבי הכפר להגיע למקומות עבודתם, ושל עובדים מבחוץ, ובהם חלק ממורי בית הספר, להגיע לכפר. מנהל בית הספר בכפר, מחמוד יחיא, בן ,54 תושב דיר ניזאם, תיאר בעדותו את השפעתן של הגבלות התנועה והנוכחות הצבאית בכפר על תפקוד בית הספר, הכולל יסודי, חטיבה ותיכון: בבית הספר שלנו לומדים מכיתה א' עד יב'. יש בו 234 תלמידים ו-24 אנשי צוות. ביום ראשון ה- 27.11.16 הושבתו אצלנו הלימודים לחלוטין. 18 מ-24 אנשי הצוות של בית הספר מגיעים מחוץ לכפר והם לא יכלו להגיע. למחרת הייתה הקלה בהגבלות, וחלק מהמורים גם הצליחו להסתנן דרך השדות הסמוכים, ולכן הגיעו 15 מ-18 העובדים שגרים מחוץ לכפר. הלימודים התקיימו כמעט כסדרם, למעט טכנולוגיה ואנגלית, שהמורים המלמדים אותם לא הצליחו להגיע. בהמשך ההגבלות היו אקראיות, ומורים שמגיעים מבחוץ התקשו לצפות אם יוכלו להיכנס או לא. זה גרר עוד היעדרויות של מורים וגם איחורים. התרשמנו שהצבא דואג להציג כוחות במחסומים דווקא בשעת ההגעה של המורים. זה גרם לשיבוש שגרת הלימודים ולביטול שיעורים בגלל היעדרויות של מורים. גם התלמידים נעדרו יותר מבדרך כלל. ביום נורמלי נעדרים שלושה עד חמישה תלמידים ובתקופה הזאת עלה המספר לבין 15 ל-25. לפעמים זה נבע מהטרדה של התלמידים על-ידי כוחות הצבא שנכנסו לתוך הכפר וחשש של ההורים והתלמידים להגיע. בנוסף החיילים סיירו דווקא בשעות שבהן התלמידים היו יוצאים מבית הספר וזה גרר יידוי אבנים מצד תלמידים שהחיילים הגיבו עליו בירי רימוני הלם וגז. ב-5.12.16 חיילים ירו רימוני גז לתוך החצר של בית הספר. זה היה בזמן שיעור ולא היו תלמידים בחוץ. הגז חדר לכיתה שבה למדו תלמידי כיתה ה', בני 11. הם הרגישו מחנק והחלו לרוץ לכיתות אחרות. יותר מ-20 תלמידים נפגעו מהגז. למחרת נעדרו 13 תלמידים, וביום שאחריו 11, רובם תלמידי יסודי, כי נוצרה בהלה בקרב התלמידים. בית הספר של דיר ניזאם. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.12.16. תאופיק מיזהר, בן 49, נשוי ואב לשישה, נהג מיניבוס בקו המחבר בין הכפרים לרמאללה ותושב הכפר עאבוד הסמוך, תיאר את השפעת ההגבלות על עבודתו: אני עובד בקו דיר נזאם – עאבוד – רמאללה. לרוב אני מבצע ארבע נסיעות ביום ומכל נסיעה מקבל הכנסה של בין 50 ל-70 שקלים. בעקבות השריפות בלילה של יום שישי השלטונות הישראליים סגרו את הכניסות לדיר ניזאם. ביום הראשון של הסגר עמדתי לצאת מדיר ניזאם עם מיניבוס מלא בנוסעים, רובם סטודנטים, פקידים ופועלים. גיליתי שהיציאות הדרומיות והמערביות חסומות לגמרי וניסיתי לצאת דרך היציאה הצפונית שנחסמה באבנים שאפשר להזיז, אבל היו שם גם כלי רכב צבאיים וחיילים, שהמתינו מחוץ לכפר. אחד החיילים כיוון אליי נשק ממרחק גדול, של 50 מטרים בערך, והורה לי להסתובב. פחדתי ונאלצתי לחזור ולהוריד את הנוסעים. למחרת קרה לי אותו דבר, נסעתי למרכז הכפר אבל כולם אמרו שהכבישים עוד סגורים. ניסיתי להמתין, אבל המצב לא השתנה. ביום השלישי תושבים הצליחו לפתוח פרצה צדדית בצד המערבי של הכפר שאפשר לצאת דרכה. הצלחתי לעבור שם בשלום למרות שמדובר בדרך עפר משובשת וקשה שמלאה באבנים ובורות. בדרך חזרה נאלצתי להוריד שם את הנוסעים והם נאלצו להמשיך ברגל כי קשה מאוד לעבור עם המיניבוס. הנוסעים נאלצו ללכת ברגל מרחק של קילומטר עד הכפר, וחלק מהם סחבו תיקים ושקיות ואני מתאר לעצמי שסבלו מאוד. בגלל המצב נאלצתי לוותר על שתיים מתוך ארבע נסיעות ביום. ההכנסה שלי ירדה מאוד וזה בקושי מספיק לכיסוי הוצאות המיניבוס. אני מפרנס שמונה אנשים והמצב הזה מדאיג מאוד. אנחנו נאלצים לדחות קניות, כולל דברים שנחוצים עכשיו לחורף, בגלל החשש שזה יימשך. כניסת כוחות של הצבא לכפר ומעצר קטינים: מאז החל הצבא לנקוט ענישה קולקטיבית נגד תושבי הכפר הוא מקיים בו סיורים תכופים. מעדויות תושבי הכפר עולה כי הסיורים לא משרתים מטרות ספציפיות כדוגמת מעצרים או חיפושים, אלא נראה שנועדו לשם הפגנת נוכחות גרידא. לעיתים קרובות הם מתקיימים דווקא בשעת סיום הלימודים. בחלק מהמקרים התפתחו עימותים בין החיילים לבין תלמידים שיידו לעברם אבנים, והחיילים הגיבו בירי רימוני גז והלם, באחד מהמקרים לתוך חצר בית הספר של הכפר. בשבועיים הראשונים סיירו כוחות הצבא בכפר מדי יום ולעיתים אף מספר פעמים ביום, לרבות בשעות הלילה. מאז צומצמו הסיורים אך הם עדיין מתקיימים כמעט מדי יום. ב-29.11.16 במהלך עימות בין הצבא לצעירים, עצרו החיילים חמישה קטינים בני 15-13 בחשד ליידוי אבנים. שניים מהם שוחררו בתוך שעתיים, אחד הוחזק עד רדת הלילה והשניים הנותרים הוחזקו במעצר ונחקרו עד הבוקר שלמחרת. שני צעירים נוספים, בני 19 ו-21, נעצרו גם הם בחשד ליידוי אבנים ושוחררו כעבור יום. חלק מהקטינים והצעירים שנעצרו דיווחו כי חוקריהם לחצו עליהם להודות במעורבות בהצתת האש שגרמה לשריפה. ל.ת., בן 15, תושב הכפר, תיאר בעדותו כיצד עצרו אותו חיילים במהלך העימותים שפרצו ב-29.11.16: בערך בשעה 11:00 בבוקר, בזמן שהייתי בשיעור, ראיתי ג'יפים של הצבא נכנסים לכפר. המשכנו בלימודים כרגיל וסיימנו בסביבות 13:30. בחוץ עדיין היו חיילים והם ירו רימוני גז והלם. כשהגעתי הביתה דודה שלי ביקשה ממני ללכת לקרוא לבן דוד שלי, ראמי, בן 12, כי היא פחדה שהוא מסתובב ברחוב כשהצבא בכפר. מצאתי אותו ליד היציאה הצפונית מהכפר ואמרתי לו שהוא צריך לחזור הביתה. היינו בדרך הביתה ואז ראינו פתאום חמישה חיילים רצים מכיוון מרכז הכפר. בהתחלה לא ברחנו אבל אחד החיילים ירה לכיוון שלנו וכדור פגע לא רחוק מאתנו. נבהלנו והתחלנו לברוח בכיוון ההפוך. ברחנו לתוך השדות ובדרך פגשנו עוד שלושה ילדים שברחו מהחיילים. גם שם ראינו כלי-רכב צבאיים ומאחד מהם ירדו שוטרים וחיילים והתחילו לרדוף אחרינו. ברחנו והם המשיכו לרדוף אחרינו וזרקו לכיוון שלנו רימוני גז. נחנקו מהגז והתחלנו לדמוע אבל לא עצרנו עד שהצלחנו להגיע לאזור המגורים של הכפר. דודה שלי, אמא של ראמי, ראתה אותנו ובאה יחד עם עוד נשים מהכפר להגן עלינו. היא אמרה לנו לא לפחד ולהסגיר את עצמנו וכי לא יעשו לנו כלום. השוטרים והחיילים הגיעו ואחד מהם תפס אותי מאחור. הוא תפס אותי ביד, נתן לי אגרוף בגב ולקח אותי אתו. הם תפסו גם את ראמי ועוד ילד, כולם בצורה אלימה. הם גררו אותנו לגי'פים הצבאיים ואזקו לנו את הידיים והרגליים. בהתחלה לקחו אותנו למחנה הצבאי בחלמיש והחזיקו אותנו בשטח פתוח. היה קר ולבשתי רק חולצה קצרה. אחר-כך לקחו אותנו לכניסה לחלמיש. הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים, אבל חייל שראה את זה הכה אותי. אחרי כמה דקות העלו אותי על כלי-רכב צבאי. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אבל כשהוציאו אותנו מהרכב הורידו את כיסוי העיניים והאזיקים. ראיתי שהביאו לשם עוד ילדים. היה לי קר ופחדתי והייתי רעב כי לא אכלתי ארוחת צהריים. כל פעם שביקשתי מים אמרו לי לא. בערב הגיעו כמה חיילים ושוטרים. אחד מהם, שהיה בלבוש אזרחי, הצביע עלי ואמר 'זה הוא'. הם כיסו לי את העיניים ואזקו אותי. חיכיתי כמה זמן, אני לא בטוח כמה, ואז העלו אותי על עוד כלי-רכב והורידו לי את כיסוי העיניים. היה שם עוד ילד שאני מכיר מהכפר. היה לו שעון והשעה הייתה כבר 23:30. הם לקחו אותנו למשטרת בנימין וחיכינו שם מול חדרי הקבלה. אחרי שעה או שעתיים הגיע כלי-רכב וראיתי את אבא שלי יורד ממנו ביחד עם האבות של הילדים האחרים. אסרו עלינו לדבר איתם. אחר-כך שוטר גרר אותי לחדר, הוריד לי את כיסוי העיניים ואז ראיתי חוקר שישב מאחורי שולחן כתיבה. הוא דיבר בערבית, לקח את טביעות האצבעות שלי וצילם אותי. הוא אמר לי שאני מואשם בשריפת ההתנחלות חלמיש ובזה שנתתי לחייל אגרוף בפנים. הכחשתי את הדברים. במהלך החקירה הוא ביקש ממני לחתום על דף לבן שהיו כתובים עליו דברים בעברית. הוא ניסה ללחוץ עלי ודפק על השולחן ואמר לי בתקיפות שאני צריך לחתום, אבל סירבתי. אחר-כך אפשרו לאבא שלי להיכנס פנימה, והוא ראה את הדף בעברית ואמר לי לא לחתום. הוציאו את אבא שלי והחוקר ניסה שוב לשכנע אותי לחתום. הוא אמר לי שאם אני לא חותם אז שאדבר עם עורך דין. אמרתי לו שאין לי עורך דין והוא הציע להתקשר לאחד בשבילי. שאלתי האם עורך הדין הוא ערבי והוא יעזור לי והחוקר אמר שכן. החוקר התקשר לאיזה מספר, נתן לי את הטלפון ואמר לי "קח, דבר עם עורך הדין". מישהו דיבר אתי בערבית, הוא אמר לי שאם החוקר שואל אותי אם זרקתי אבנים להגיד שכן וזה יהיה לטובתי. שאלתי אותו מה לעשות אם מאשימים אותי ששרפתי את חלמיש והוא ענה שזאת האשמה שיכולה להוביל למאסר ארוך, ולא לדבר על דברים כאלה אלא רק להודות בזריקת אבנים. חשדתי שהאדם שמדבר איתי הוא נוכל, גם אם הוא עורך דין. חשדתי בו גם בגלל המבטא שלו. אמרתי חוקר שאני לא רוצה לדבר אתו וניתקתי. השוטרים אזקו אותי שוב והחזירו את כיסוי העיניים. הם הכניסו אותי לחדר קטן מאוד וריק, אולי בגודל של מטר על מטר. החדר היה חשוך ולא היה בו חלון. לא היה שם גם מזרון או שום דבר אחר. הם השאירו אותי עד הבוקר שם ולא נתנו לי אוכל או שתייה, חוץ מפחית של משקה אנרגיה שחייל הביא לי בשלב מסוים אחרי שביקשתי אבל פחדתי לשתות כי לא ידעתי מה יש בזה. בתשע בבוקר חקרו אותי שוב וגם הפעם האשימו אותי בשריפה. אחרי שהכחשתי שוב את ההאשמות העבירו אותי לאנשי משרד התיאום הפלסטיני במחסום, והם לקחו אותי לאבא שלי ברמאללה. זה כבר היה בשעה 11:30. הגעתי הביתה רק ב-12:30 והלכתי לישון.

26 ינואר 2017

סילמאן מחמד פוקהא ליד מכוניתו שנשרפה בידי מתנחלים שתקפו את הכפר סינג'ל שבמחוז רמאללה. צילום: אבישי מוהר, בצלם. 20.1.25

מדיניות הפתיחה באש

ככה לא נראית הפסקת אש

כבר למעלה מ-15 חודשים מנהלת ישראל מלחמת חורמה כנגד העם הפלסטיני כולו. מאז הודעת ישראל וחמאס על הפסקת אש זמנית ברצועת עזה ועסקה לשחרור חטופים ואסירים לפני שלושה ימים, ב-19/1/24, ישראל רק מגבירה את האלימות כנגד פלסטינים בגדה המערבית.ישראל לא הפסיקה את האש המכוונת כנגד הפלסטינים ופעולותיה של ישראל מראות כי אין בכוונתה לעשות זאת, אלא להסב אותה מעזה לאזורים אחרים הנמצאים תחת שליטתה בגדה המערבית.מיד עם החתימה על הסכם הפסקת האש חסם הצבא הישראלי את מרבית הכניסות והיציאות מכלל הערים הפלסטיניות ומכפרים בגדה המערבית. החסימות גרמו לשיבושים קשים בשגרת חייהם של למעלה משלושה מיליון פלסטינים. בין היתר, נמנעה הגעתם של תלמידים וסטודנטים למוסדות הלימוד, חולים לא יכלו לקבל טיפול רפואי ותושבים רבים לא יכלו להגיע למקומות עבודתם.הצבא הישראלי פלש בין היתר לסבסטיה, עזון, ג'נין, בית פוריכ וחברון בסדרת פעולות שכבר גבו את חייהם של שמונה פלסטינים, ביניהם לפחות קטין אחד, הובילו לפציעתם של עשרות ושכללו מעצרים המוניים של עשרות תושבים. בשני הלילות האחרונים תקפו ישראלים בנוכחות חיילים יישובים ותושבים פלסטינים, ניסו להצית בתים על יושביהם, שרפו כלי רכב והשחיתו רכוש רב. כפי שהצהירו הפורעים עצמם, הפרעות בוצעו כנקמה על שחרור האסירים הפלסטינים במסגרת העסקה. בין היתר הותקפו הכפרים תורמוסעיא, אל-פונדוק, סינג'ל, עין סיניא, אל-מור'ייר, ג'ינסאפוט. בנוסף, מתנחלים חסמו צמתים מרכזיים ברחבי הגדה ויידו אבנים על רכבים פלסטינים שעברו בהם.הוספת הפעילות הצבאית בגדה המערבית למטרות המלחמה הרשמיות יומיים לפני כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש ברצועת עזה מלמדת על כוונותיה של ממשלת ישראל. עצירת הלחימה בעזה שנכפתה על ממשלת ישראל על ידי האמריקאים והסעודים מהווה תירוץ והזדמנות עבור ישראל להחרפת הדיכוי כנגד פלסטינים תושבי הגדה.ככה לא נראית הפסקת אש.

21 ינואר 2025

המאחז "חוות צאן קדר". צילום: פאיז אבו רמילה, בצלם, 22.7.24

אלימות מתנחלים = אלימות מדינה

"חוות צאן קדר" - דחיקת חקלאים פלסטינים מאדמות א-סוואחרה א-שרקייה על-ידי מתנחלים בעזרת הצבא

בעשור האחרון, הפכו מאחזים ו"חוות חקלאיות" לאחת השיטות המרכזיות שנוקטת ישראל להשתלטות על שטחים בגדה המערבית ולגירוש קהילות פלסטיניות החיות בהם. בניגוד למהלכים פורמליים של הקמת התנחלויות, הקמת המאחזים יכולה להתבצע במהירות ודורשת משאבים וכוח אדם מעטים יחסית. השתלטות על שטחים חקלאיים באמצעות מאחזים וחוות גם מאפשרת למדינה להתנער מאחריות להשתלטות על הקרקע ולפעולות האלימות והבלתי חוקיות של המתנחלים, על אף שהיא תומכת במאחזים בדרכים שונות. בכך היא מצליחה למסגר את מעשיהם של המתנחלים, שלוחיה, כסוגיה של אכיפת חוק במקום כסוגיה של מדיניות.המאחזים מוקמים במהירות באזורי מפתח והמתנחלים מצליחים להשתלט תוך זמן קצר על שטחים נרחבים ולקבוע עובדות בשטח באמצעות פלישה עם עדרי צאן ובקר למרחב הפלסטיני, התעמתות מכוונת עם התושבים הפלסטינים ותקיפתם האלימה. בחלק מהמקרים המאחזים מוקמים ללא אישור פורמלי מצד הרשויות הישראליות, ובחלקם בשיתוף פעולה עם הרשויות, תוך הישענות על הסכמי הקצאה לצרכים חקלאיים, דוגמת מרעה ועיבוד חקלאי. גם במקרים בהם קיימת הקצאת שטח מטעם המדינה, המתנחלים חורגים לא פעם משטח ההקצאה, וכך מרחיבים את השטח הנמצא בשליטתם.פעילות המתנחלים זוכה במקרים רבים לשיתוף פעולה מלא מצד הצבא, הנמנע מהריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהקימו, מספק למתנחלים שירותי אבטחה ומשתתף לעיתים קרובות באופן פעיל בגירושם האלים של התושבים הפלסטינים. מאז ה-7 באוקטובר התגברה מאוד פעילות המתנחלים להשתלטות על קרקע, הן מבחינת היקפה ועקביותה, הן מבחינת רמת האלימות שהמתנחלים נוקטים והן מבחינת מעורבותו הפעילה של הצבא באלימות. במסגרת זו גורשו ממקום מושבן באמצעים אלה לפחות 19 קהילות פלסטיניות ולקהילות רבות נוספות נשקף איום חמור.המאחז חוות מצפה יהודה/צאן קדר הוקם בחודש ספטמבר 2019 באזור בריית (ישימון) א-סוואחרה א-שרקייה, ממזרח לעיירה הנושאת שם זה במחוז אל-קודס. במאחז הוקמו כמה מבנים, לרבות בית קפה, ונערכים בו אירועים וחתונות; בנוסף הובא למקום עדר צאן.אזור זה שימש במשך שנים רבות חקלאים מהעיירה א-סוואחרה א-שרקייה לגידול יבולים ולרעיית צאן וחלק מהאדמות בו הן בבעלות פרטית של תושבי העיירה. מקצת החקלאים גרים בצריפים שהקימו על אדמותיהם כדי לטפל בצאן ולעבד את הקרקע, ויש ברשותם גם בתים בעיירה. בנוסף, שוכנים באותו מרחב כבר עשרות שנים גם בדואים משבט אל-הד'אלין שעקרו לאזור לאחר שישראל גירשה אותם מהנגב בשנות החמישים, והקימו בו את קהילת אל-מונטאר הכוללת כמה מקבצי מגורים שונים.מייד לאחר הקמת המאחז חלה עליה משמעותית בהתנכלויות מהן סובלים התושבים הפלסטינים. מתנחלים החלו לפלוש לאדמותיהם ולהשחית גדרות וגידולים, לעיתים כאשר הם מלווים בחיילים. מתנחלים גם מנעו באיומי נשק מחלק מהתושבים להגיע לאדמות שעיבדו ולאדמות המרעה ששימשו אותם. צמצום שטחי המרעה העומדים לרשות הרועים אילץ את חלקם למכור את רוב צאנם, שכן ידם אינה משגת לקנות לצאן מספוא.לאחר ה-7 באוקטובר חסמו מתנחלים מלווים בחיילים את הדרך המובילה מהעיירה לאדמות החקלאיות ולשדות המרעה של התושבים בסוללת עפר וקוביות בטון. בכך נחסמה גם דרכם של החקלאים מא-סאווחרה הגרים באדמותיהם החקלאיות ושל תושבי קהילת אל-מונטאר לעיירה עצמה, שבה הם מקבלים שירותים. במקביל הגבירו המתנחלים את התנכלויותיהם לחקלאים, איימו לפגוע בהם אם לא יעזבו את האזור ומנעו מהם לצאת לשטחי המרעה ולשפץ את בורות המים שלהם.המתנחלים אף פרצו באישון לילה לביתו של אחד התושבים, הציתו בית שכן, חתכו צינורות מים והשחיתו גדרות. חלק מהתושבים נאלצו לעקור מבתיהם שבאזור החקלאי מחשש לחייהם, וחקלאים מהעיירה הפסיקו לעבד את אדמותיהם. התושבים הזעיקו את המשטרה כמה פעמים ואף הגישו תלונות, אך ללא הועיל. המשטרה עצרה דווקא את אחד התושבים, ששוחרר רק כעבור שבועיים.יצירתם המכוונת של "חיכוכים" מסוג זה מדגימה היטב את המטרה שלשמה מוקמים מאחזי החוות ואת האופן שבו יושביהם מרחיבים את שטחי השליטה שלהם. ההתנכלות המכוונת של מתנחלי המאחזים לחקלאים הפלסטינים יוצרת מצג שווא של "עימות" סימטרי בין המתנחלים לחקלאים, שאותו מנצל הצבא להרחקת הפלסטינים מאדמותיהם בעילה של "צורך ביטחוני", לא פעם בכוח. כאשר אירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב, נחסמת גישתם של החקלאים לאדמותיהם והם אינם יכולים לעבדן ולהתפרנס מהן. המתנחלים, בגיבוי הצבא, מנצלים את המצב שיצרו כדי להשתלט סופית על אדמות אלה.בחודש פברואר 2023, הכריזה ממשלת ישראל כי תכשיר את חוות צאן קדר ו-9 מאחזים נוספים. שנה לאחר מכן, בפברואר 2024, חתם אלוף פיקוד מרכז על צו בדבר שטח השיפוט של התנחלות חדשה בשם "משמר יהודה", בין השאר כחלק מתהליך ההכשרה של חוות צאן קדר. שטח השיפוט מתבסס ככל הנראה על אדמות מדינה שהוכרזו במקום ועל אדמות שלטענת המתנחלים נרכשו מבעלי הקרקע הפלסטינים בשנת 1992. בכך, משלימה ישראל את השתלטותה על הקרקע שהחלה עם הקמת המאחז, ומקבעת את מניעת הגישה של התושבים לאדמות ששימשו אותם עד להקמתו. עדויות שגבה תחקירן בצלם, עאמר עארורי, מכמה חקלאים שבבעלותם קרקעות בבריית א-סוואחרה א-שרקייה ממחישות את השפעת המאחז על חייהם ואת ההתעמרות בהם מצד המתנחלים והצבא. ג.ש, בן 31, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני נשוי, ועוסק בחקלאות. אין לי ילדים. יש לי אדמות באזור בריית א-סוואחרה, ממזרח לעיירה. עד להקמת המאחז "חוות צאן קדר", גרתי בא-סאווחרה א-שרקייה ויכולתי להגיע לאדמות שלי בלי קושי. הרגשנו בטוחים פה.מאז שהוקם המאחז התחלתי לשמוע מקרובי המשפחה שהתגוררו באדמות שהמתנחלים תוקפים את רועי הצאן ומונעים גישה לאדמות המרעה ולאדמות החקלאיות. אלה האדמות שלנו כבר הרבה דורות, אבא שלי והסבים שלי והסבים שלהם גרו פה באזור ורעו עדרי צאן עצומים במרחבים האלה. אני ביליתי פה הרבה זמן עם המשפחה כילד, עם הצאן בשטחים הפתוחים של הברייה, ולא היה אז שום חשש. המקום היה בטוח.בגלל קשיי הגישה מאז הקמת המאחז, עברתי לפה עם אשתי לפני שנה. המתנחלים צמצמו את שטחי המרעה שלנו שהגיעו קודם למאות דונם, ועכשיו יש לנו גישה רק למשהו כמו עשרה דונם, שהם השטח המיידי שסביב הבית שלי ולבית של בן דוד שלי, נ.ש.. כשאנחנו מנסים להגיע לשטחי המרעה שמולם הם הקימו את המאחז הם מאיימים לירות בנו עם הרובים שלהם.המתנחלים גם מגיעים לבתים שלנו פה, מלווים בחיילים. פעם אחת הגיע מתנחל עם מפה וטען שהוא קנה את הקרקע שעליה עומדים הבתים שלי ושל בן דוד שלי. הוא גם טען שעד לא מזמן לא היו כאן שום מבנים, למרות שלמשפחה שלי היה פה קרוואן שנטרם לה על-ידי ארגון בינלאומי כבר לפני 25 שנה. מתנחלים גם חתכו את הגדר שמסביב לאדמה המעובדת שלנו ושחררו שם את הכבשים שלהם והן אכלו את היבולים שלנו, אחרי שהשקענו בהם הרבה עבודה.שבוע אחרי ה-7.10, כשהייתי בדרך לבית שלי במכונית, מתנחל חסם לי את הדרך ואמר לי שאסור בכלל להגיע לאזור הזה ברכב. בהמשך המתנחלים והצבא חסמו את הדרך לעיירה עם סוללת עפר וחפרו מולה תעלה.באחד הלילות אחרי תחילת המלחמה, בזמן שאני ואשתי ישנו בבית, שלושה מתנחלים שברו פתאום את הדלת ופרצו פנימה. אשתי התחילה לצעוק ולקרוא לעזרה. המתנחלים הודיעו לנו שאנחנו צריכים לעזוב את אזור בריית של א-סוואחרה א-שרקייה. אחד מהם איים עליי ואמר: ״אם תתקרב אלינו, אני אירה בך". הוא אמר שהוא האזהרה האחרונה שנקבל ואנחנו צריכים לעזוב.באותו לילה, הבית של בן דוד שלי עלה פתאום באש. זה בית מבלוקים ופח. הזעקתי לפה קרובי משפחה מא-סוואחרה א-שרקייה והם הגיעו אחרי חצי שעה ועזרו לי לכבות את האש, אבל חלק מהבית נהרס.תודה לאל שבן דוד שלי והמשפחה שלו לא היו בבית באותו לילה. מאז המלחמה אשתו והילדים ישנו בעיירה, בגלל הפחד מהמתנחלים והתקיפות שלהם נגד קהילות פלסטיניות בכל רחבי הגדה. ובאותו לילה גם הוא לא נשאר פה.מאז תחילת המלחמה, הגשתי שלוש תלונות נגד המתנחלים והצבא, גם על חסימת הכביש שמחבר את העיירה וגם על הפלישה לבית שלי, אבל זה לא הוביל לשום תוצאות. התלונות שלנו לא מביאות לשום פעולה נגד המתנחלים.היום, 9.5.24, ניסינו לשפץ בור מים שליד הבתים שלנו. שכרנו בשביל זה ארבעה פועלים. אבל אז הגיע מתנחל חמוש ואיים אלינו שאם לא נפסיק את העבודה, הוא יחזור בעוד שעה, יירה בכל מי שמשפץ את הבור ויפוצץ תא הבור עצמו. הפועלים חששו לחייהם ועזבו והשיפוץ נפסק. בעבר מישהו גם חתך את הצינורות שמשמשים מהובלת מים מהבור, ואנחנו חושדים שאלה המתנחלים.נ.ש, בן 35, אב לארבעה, בן דודו של ג.ש., תושב א-סוואחרה א-שרקייה, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני חקלאי בבעלות המשפחה המורחבת שלי יש בערך 500 דונם באזורי בריית א-סוואחרה א-שרקייה. אבותיי גידלו באדמות האלה תבואה מאז ימי קדם וגם אני מעבד את אותן. למשפחה המורחבת שלי היו תמיד גם עדרי צאן שרעינו באזורי הברייה.מאז שהוקם מאחז הרועים, לפני כמה שנים, המצב התחיל להתדרדר. עד אז גידלנו פה 500 ראשי צאן, ושטחי והיתה לנו גישה לכל שטחי המרעה, בלי הפרעה. עכשיו כדי להגיע לרוב השטחים האלה צריך לעבור דרך מול המאחז, אבל המתנחלים מונעים ממני לעבור שם ומאיימים לירות בי. ככה הם צמצמו לי את שטחי המרעה ממאות דונם לקרוב לעשרה.מאז ה-7 באוקטובר המצב הדרדר מאוד. שבוע אחרי תחילת המלחמה נסעתי לקניות בא-סוואחרה א-שרקייה וכשחזרתי בשעה 5:30 לפנות בוקר, ראיתי שחלק מהבית שלי נשרף.אני מודה לאל שבתחילת המלחמה שלחתי את המשפחה שלי לבית שלנו בעיירה בגלל שחששתי שהמתנחלים יפגעו בהם, אחרת, היה קורה לנו אסון. לאף אחד חוץ מהמתנחלים אין אינטרס לשרוף לנו את הבית. הם אלה שרוצים ללחוץ עלינו לעזוב את האזור.שבועיים אחרי תחילת המלחמה, המתנחלים והצבא חסמו כביש שמוביל מהעיירה א-סוואחרה א-שרקייה לברייה עם סוללת עפר, בנוסף וחפרו סביבה תעלה. ניסינו כמה פעמים לפתוח את החסימה אבל מאבטחים של ההתנחלות קידר הסמוכה הגיעו לשם, אמרו שאסור לפתוח אותה ואיימו שאם לא נפסיק הם יחרימו לנו את הרכב.המתנחלים המשיכו לרדוף אחרי רועי הצאן בברייה, חמושים ברובים. פעם הם איימו לירות בי אם לא ארחיק את הכבשים שלי מהאזור שליד המאחז.כל זה פגע מאוד ביכולת שלנו להתפרנס מרעיית צאן ונאלצנו למכור חלק גדול מהעדר. מעדר של 500 ראשי צאן נשארו לנו רק 60 כבשים. לא רק שהמתנחלים מונעים מאיתנו להגיע לשטחי המרעה שלנו, הם גם מגיעים עם הצאן שלהם לאדמות המעובדות שלנו ורועים בתוכן את הצאן. אני מעריך שיש להם בערך 200 ראשי צאן, והם מובילים אותם לאדמות שלנו ומשאירים אותם להסתובב בהן בחופשיות.ביום ה-10 לחודש הרמדאן האחרון, בשלוש לפנות בוקר, הגיעו לבית שלי חיילים בשישה כלי רכב צבאיים ועצרו אותי. לקחו אותי לכלא אל-מוסקוביה [מגרש הרוסים] בירושלים, והאשימו אותי בכל מיני האשמות שהכחשתי.אמרתי לחוקר שהיהודים היחידים שאני מכיר הם שני מתנחלים באזור הברייה, והם אלה שתוקפים אותי, מאיימים על החיים שלי ומשחררים את הכבשים שלהם באדמה החקלאית של המשפחה שלי, בזמן שלי אסור לצאת עם הכבשים לשטחי המרעה או להתקרב למאחז.נשארתי במוסקוביה (מגרש הרוסים) 14 יום, בתא עם 15 אנשים אחרים. בתא היו אסלה ושש מיטות מבטון כך שרוב העצורים ישנו על הרצפה, גם לא היו שמיכות. כל מה שקיבלנו לאכול, פעמיים ביום, היה ביצה, ארבע נקניקיות ופרוסת לחם. זה מה שקיבלנו, גם לארוחה של המפסקת שלפני הצום, ה״סוחור״ וגם לארוחה של שבירת הצום – ה"איפטאר". בלילה אסרו עלינו לכבות את האורות בלילה, וזה הקשה עלינו מאוד לישון.הסוהרים הסתערו כמה פעמים ביום לתוך התא והיכו את כולנו בלי סיבה. בדרך כלל המכות הקשות היו בלילה, אחרי שכבר הלכנו לישון. אני ספגתי הרבה חבלות באזור הראש והחזה מהמכות אבל לא קיבלנו שום טיפול רפואי. אנשים שכבר נעצרו בעבר סיפרו לי שלפני 7 באוקטובר הדברים לא התנהלו ככה בבתי הכלא. אחרי שבועיים השתחררתי וחזרתי הביתה.אנחנו מקבלים מים בצינורות פלסטיק מהעיירה ויש לנו מיכל בנפח של היא 500 ליטר. לוקח לו שבוע להתמלא, בגלל שלחץ המים חלש. לפני שלושה ימים, מישהו חיבל בצינורות המים שלנו וחתך אותם. אני מאמין שאלה היו מתנחלים מהמאחז. זה משהו שכבר קרה יותר מפעם אחת מאז ה-7 באוקטובר; המלחמה הגבירה את התיאבון של המתנחלים לשטח ואת הפעילות שלהם לגרש אותנו מאזורי הברייה.היום, 9.5.24, הבאתי ארבעה פועלים מהעיירה כדי לשפץ את בור המים שנמצא ליד הבית שלי. בשעה 9:30 בבוקר, בזמן שניקינו את הבור, הגיע מתנחל עם אקדח ואמר לי שיש לנו שעה לעזוב את המקום ולהפסיק לנקות את הבור, אחרת הוא ירה ויפוצץ את הבור. העובדים פחדו וסירבו להמשיך בעבודה. מ.ס, בן 34, אב לארבעה, תושב העיירה א-סוואחרה א-שרקייה, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני חקלאי והתחלתי לגדל צאן לפני בערך שלוש שנים. אני עובד באדמות החקלאיות של סבא ואבא שלי בבריית א-סוואחרה א-שרקייה. לסבא שלי זכרונו לברכה הייתה מחצבה באזור הברייה, שפעלה עם רישיון ישראלי אבל העבודה בה הופסקה לפני בערך 30 שנה.סבא ואבא, זכרונם לברכה, היו מגדלים דגנים וצאן והגישה לאדמות הייתה חופשיה אז. אפשר היה לנטוע, לזרוע ולרעות צאן בכל מקום. היבול החקלאי היה שימש אותנו לצריכה עצמית וגם מכרנו חלק ממנו בשביל לקנות מזון לכבשים בחלק מהשנה. אבל מאז הקמת של המאחז, במרחק של בערך 500 מטרים מהבית שלנו, האדמות שמשמשות אתנו למרעה ולחקלאות הצטמצמו ממאות דונם ל-12 דונם. זה בגלל שהמתנחלים אוסרים על המשפחה שלי לעבור ליד המאחז כדי להגיע לאדמות המרעה.בעבר השכרענו חלק מהאדמה שלנו לתושב אחר מא-סוואחרה א-שרקייה שעיבד אותה. אבל מאז שהוקם המאחז הוא חשש לחייו ועזב את המקום. המתנחלים ניצלו את העובדה שהשטח לא היה מעובד ולפני שלוש שנים מתנחלים חתכו את גדר התיל, פלשו לאדמה שלנו וחרשו אותה. למשפחה שלנו יש שורשים באזור הזה כבר מאות שנים ולא רציתי לוותר. החלטתי לחזור ולעבוד שם באדמה, לצד האחים ובני הדודים שלי כי פחדתי שהמתנחלים ישתלטו על האדמה של אבותיי. שיקמנו את גדר התיל שהמתנחלים הרסו, חרשנו את האדמה וזרענו בה זרעים.בפעם הראשונה, אחרי שהמתנחלים פלשו וחרשו את האדמה שלנו, הגיעו יותר מ-50 איש מהמשפחה שלנו ועבדו באדמה. המתנחלים פחדו להתקרב ולכן הצלחנו לעבוד ולזרוע. אבל בהמשך מתנחלים רעולי פנים התחילו להגיע לאדמה שלנו ולקלל את כל מי שעבד שם.פעם אחת, ב-29.4.23, המתנחלים חתכו את גדר התיל מסביב לשטח שלנו ועקרו את יתדות הברזל שמסמנות את גבולות השטח. אנחנו תיקנו את הגדר, קיבענו מחדש את יתדות הברזל ותיחמנו שוב את גבולות השטח.אחרי ה-7 באוקטובר, הפעילות של המתנחלים להשתלטות על האדמה שלנו התגברה. במיוחד בגלל שממשלת ישראל נותנת להם אור ירוק לתקוף את הקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית מבלי לתת על זה דין וחשבון.כבר קרה יותר מפעם אחת שהמתנחלים חסמו לי את הדרך ואיימו עליי. הם אמרו לי שאם אשאר פה באזור זה יעלה לי בקרוב בחיים. הם אמרו שהם מתחילים לאבד סבלנות מהנוכחות שלי ושל קרובי המשפחה שלי בבריית א-סוואחרה, כי האדמה והבתים שלנו הכי קרובים למאחז שלהם.פעם אחת, אחרי תחילת המלחמה, מתנחלים תקפו את הבית של קרוב משפחה שלי. הם פרצו לבית שלו בלילה, כשהוא היה שם עם אשתו ואיימו על חייו. באותו לילה גם הוצת בית ששייך לקרוב משפחה אחר.לפני בערך שבעה חודשים, כשנסענו לאירוע משפחתי, המתנחלים ניצלו את ההזדמנות והכניסו את הכלבים שלהם לדיר שמשותף לנו ולעוד קרובי משפחה. והכלבים תקפו את הכבשים והרגו עשר מהן.במקרה אחר, לפני שלושה חודשים, עבדתי באדמה שלנו והיה איתי ילד בן חמש מהמשפחה. הגיע שני מתנחלים, שאחד מהם אני מכיר והשני היה רעול פנים, לבוש במכנסיים צבאיים וחמוש ברובה M-16. אחד מהם שאל אותי מה אנחנו עושים באדמת ארץ ישראל. אמרתי לו שהוא מסיג גבול ושזו אדמה פרטית ואסור לו להיות בה. הוא אמר לי שבמלחמה אין חוקים. הוצאתי את הטלפון שלי ואמרתי למתנחל שאם הוא לא יעזוב אני מתקשר למשטרה. המתנחל אמר שהוא מזהיר אותי לא להסתובב עם הכבשים ליד המאחז ושאסור לי לצאת מהבית בשעות הלילה. הוא איים על החיים שלי.לפני 12 ימים המתנחלים חתכו את גדר התיל שמסביב לאדמה שלנו והכניסו את עדרי הכבשים שלהם. התקשרתי למשטרה והם הגיעו ואמרו למתנחלים שאסור להם להיכנס לשום אדמה מגודרת.המתנחלים משחיתים שוב ושוב את הצינורות שבהם עיריית א-סוואחרה מספקת לנו מים. הפעם האחרונה הייתה ביום חמישי, 16.5.24. קמנו בבוקר וגילינו את הצינורות חתוכים ומושחתים. ברור שזה מעולם לא קרה לנו לפני הקמת המאחז.לפני הקמת המאחז עמדו לרשות תושבי א-סוואחרה א-שרקייה מאות דונמים למרעה ועכשיו כולנו צריכים להתחלק בכמה עשרות דונם, בגלל שהמתנחלים רודפים את הרועים באזור. מתוך זה בערך 12 דונם הם של המשפחה שלי.בגלל המחסור באדמת מרעה מספר הכבשים שלי הצטמצם מ- 150 ל-50. לא היה לי כסף לשלם על מספוא לכבשים במקום מרעה, ויש נו גם פחות יבולים שהם יכולים לאכול כי המתנחלים חותכים את הגדרות ומכניסים את הצאן שלהם לאכול את הגידולים שלנו.

4 ספטמבר 2024