חולים רבים מרצועת עזה שלחייהם לא נשקפת סכנה נותרים ללא טיפול רפואי הולם

1 יוני 2014, עודכן ב-9 יוני 2014

חולים בבית החולים א-שיפאא בעזה. צילום: סוהייב סאלם, רויטרס

מערכת הבריאות ברצועת עזה סובלת מליקויים רבים ואינה יכולה לתת מענה מלא לצורכי האוכלוסייה. ישראל מאפשרת לרוב החולים שחייהם בסכנה להיכנס לטיפול בגדה המערבית או בתחומיה. אולם, חולים רבים שחייהם אינם בסכנה, אך אינם יכולים לקבל את הטיפול הנחוץ להם ברצועה, נותרו בחודשים האחרונים ללא מענה מאז החלה מצרים להטיל הגבלות חמורות על התנועה במעבר רפיח.

רקע

מצבה הקשה של מערכת הבריאות בעזה נובע הן מהזנחתה במשך כארבעים שנות השלטון הישראלי הישיר ברצועה, והן מהמצור שהטילה ישראל על הרצועה לאחר עלית חמאס לשלטון ביוני 2007, ושזכה לשיתוף פעולה מצד מצרים. במסגרת המצור הטילה ישראל הגבלות על הכנסת מכשור רפואי לרצועה ועל יציאה של רופאים להתמחויות ולהשתלמויות מחוצה לה.

בתחומים רפואיים מסוימים, ובהם תחומי האונקולוגיה וההמטולוגיה, מערכת הבריאות בעזה מסוגלת לתת מענה מוגבל בלבד, וחולים נאלצים לצאת למצרים, לירדן או לישראל כדי לקבל את הטיפול הדרוש להם. אולם, מאז הטלת המצור על הרצועה ישראל ומצרים מטילות הגבלות חמורות על תנועת תושבי הרצועה וחולים רבים, שלחייהם לא נשקפת סכנה, נותרים בלא מענה.

כיום, ישראל מאפשרת לרוב החולים שחייהם נמצאים בסכנה, שאינם יכולים לקבל טיפול ברצועה ואשר מגישים בקשה להיתר, להיכנס לתחומיה או לגדה המערבית, בכפוף לבדיקה ביטחונית. חולים שאינם בסכנת חיים ונזקקים לטיפול רפואי שאינו זמין ברצועה – כמו טיפולים אורטופדיים שונים או מחלות עיניים מסוימות – יתקשו לקבל היתרים לצורך טיפול רפואי בישראל או בגדה.

מסמך שהכין משרד הביטחון אינו מבהיר מהם הקריטריונים לקבלת היתר כזה, ומסתפק בקביעה כללית שהיתרים יינתנו "לצורך קבלת טיפול רפואי מציל חיים או טיפול רפואי שבהיעדרו טעם החיים משתנה כליל, כל זאת בכפוף לכך שהטיפול המבוקש אינו זמין ברצועת עזה."

קבלת היתר כניסה לישראל עלולה להיות כרוכה בדרישה להגיע למחסום ארז לצורך תחקור ביטחוני של השב"כ. לכן, גברים בגילאים 38-16 יימנעו לעיתים מלכתחילה מהגשת בקשה להיתר מחשש שיזומנו לחקירה ואף ייעצרו בעקבותיה. לפי ארגון הבריאות העולמי, במהלך שנת 2013 עצרו כוחות הביטחון ארבעה חולים ושלושה מלווים של חולים ובשנת 2014 נעצרו חולה ומלווה אחד בעת שהיו בדרכם לטיפול רפואי בישראל או בגדה המערבית.

נתוני ארגון הבריאות העולמי על בקשות כניסה של חולים מעזה לטיפול רפואי בגדה ובישראל, 2014

חודש	סה"כ בקשות	סורבו	אושרו	טרם נענו	זומנו לחקירה
ינואר	1,538	37	1,350	151	33 זומנו לחקירה. שניים מהם קיבלו היתר כניסה
פברואר	1,485	50	1,289	146	13 זומנו לחקירה. אחד מהם קיבל היתר כניסה
מארס	1,806	33	1,553	220	18 זומנו לחקירה. אחד מהם קיבל היתר כניסה

בסוף מאי 2011, לאחר כמעט ארבע שנים שבהן הגבילה את השימוש במעבר רפיח, החלה מצרים לאפשר מעבר חופשי כמעט של חולים לתחומה, או לירדן דרך שטחה. אולם, מאז חילופי השלטון האחרונים במצרים ביולי 2013, שב השלטון המצרי להגביל את מספר העוברים במעבר רפיח. מאז ועד סוף שנת 2013 מעבר רפיח נפתח ונסגר לסירוגין ורק קבוצות מצומצמות, כמו בעלי דרכונים זרים, עולי רגל וחולים במצב קשה – בעיקר חולי סרטן – הורשו לעבור בו. מתחילת 2014 המעבר סגור באופן קבוע כמעט, ונפתח למשך מספר ימים בלבד בכל חודש. לפי ארגון הבריאות העולמי, במהלך חודש ינואר 2014 הורשו רק 88 חולים לצאת לטיפול במצרים, בחודש פברואר 36 ובמארס רק 40. זאת לעומת ממוצע חודשי של 300 חולים שהורשו לעבור לפני יולי 2013.

בעקבות ההגבלות שהטילה מצרים, הגדילה ישראל את מספר היתרי הכניסה לישראל או לגדה שהיא מנפיקה לחולים מהרצועה.

בחודשים האחרונים גבה בצלם עדויות מעשרות חולים תושבי הרצועה שנותרו ללא טיפול רפואי בשל סגירת מעבר רפיח על-ידי מצרים ובשל ההגבלות שמוסיפה ישראל להטיל על כניסה לטיפול בגדה המערבית או בתחומה. ישראל מונעת מתושבי הרצועה להפעיל נמל תעופה ונמל ימי ואוסרת עליהם לצאת לחו"ל דרך מעבר אלנבי שבין הגדה המערבית לירדן או דרך שדות תעופה ישראליים. בכך היא מותירה לתושבי הרצועה את מעבר רפיח כנתיב יציאה יחיד לחו"ל. אולם, מתחילת השנה המעבר נפתח למספר ימים בלבד וחולים רבים לא הורשו לעבור בו, ונותרו ללא מענה.

ישראל מצדיקה חלק מההגבלות המוטלות על תושבי הרצועה בטיעונים ביטחוניים. כדי לתת מענה לבעיות אלה ניתן להטיל הגבלות מסוימות על תנועת אנשים ולקיים בידוק ביטחוני פרטני. אולם, אין בשיקולים אלה כדי להצדיק את ההגבלות הגורפות שמטילה ישראל על כל תושבי הרצועה. כל עוד ישראל מונעת יציאה מהרצועה בדרכי הים והאוויר ושולטת על אחד משני גבולותיה היבשתיים של הרצועה, מחובתה לאפשר לתושבי הרצועה, ובפרט לאנשים הנזקקים לטיפול רפואי, לצאת מהרצועה – כולל לעבור בשטחה על מנת להגיע לגדה המערבית ולירדן, בכפוף לבידוק ביטחוני פרטני.

עדויות חולים:

מאג'דה אל-ברדיני, בת 26, תושבת דיר אל-בלח, סובלת מבעיות בוושט מאז שנולדה. היא טופלה במשך כל חייה בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. ניסיונות הרופאים להרחיב את הוושט שלה כשלו והיא ניזונה מנוזלים בלבד וסובלת מתת משקל. בדצמבר 2013 הפנו אותה רופאיה להמשך טיפול בבית החולים סנט ג'וזף במזרח ירושלים. כך סיפרה לתחקירן השטח ח'אלד אל-עזאייזה:
"בסוף השנה שעברה, הרופאים נתנו לי הפנייה לטיפול בבית החולים סנט ג'וזף בירושלים. קיבלתי את ההפנייה ב-16.12.2013 והטיפול נקבע ל-26.1.2014. במשך חודשיים אחי בדק כל יום במשרד לעניינים אזרחיים אם קבלתי היתר מעבר, אבל לא קיבלתי. נאלצנו לקבוע מועד חדש לטיפול בבית החולים, ל-11.3.2014. אימא שלי הייתה אמורה ללוות אותי.
ב- 9.3.2014 אחר הצהריים התקשר מישהו שהציג את עצמו כאיש הקישור הישראלי. הוא דיבר בעברית עם אחי ועם אמא שלי. הוא שאל אותה על המחלה שלי, ואם טופלתי בעבר בישראל ואיפה. הוא אמר לאימא שלי שיחזרו אלינו עם תשובה.
למחרת, 10.3.2014, התקשרו מהמשרד לעניינים האזרחיים ואמרו שאני יכולה לנסוע לטיפול, אבל לבד, בלי מלווה, ואני צריכה להגיע למעבר ארז ב-11.03.14 בשעה 7:30 בבוקר. למחרת, נידאל הלך למשרד עניינים האזרחיים כדי לברר למה אמא שלי לא תוכל ללוות אותי. במשרד אמרו לו שהצד הישראלי לא אמר שאי אפשר לתת לאמא שלי היתר, אבל הם החליטו שאני לא צריכה מלווה.
סירבתי לנסוע לבד לירושלים. אני צריכה לעבור ניתוח ארוך בוושט, שיימשך בין 9-7 שעות, וצפוי לי אשפוז של 40-30 יום. אני מאוד זקוקה לאימא שלי, שתהיה לצידי ותטפל בי. אף פעם לא נסעתי לבד, וזה מנוגד למנהגים שלנו.
ב-02.03.14 שלחתי את ההפנייה והדוח הרפואי וביקשתי שיקבעו לי תור חדש. קבעו לי תור ל-19.03.14 אבל זה נודע לי רק באותו יום אז לא הספקתי להגיש בקשה להיתר כניסה במעבר ארז. אז קבעתי תור חדש ל-21.03.14. הגשתי בקשה להיתר ורשמתי את אימא בתור מלווה. ב-20.3.2014 הודיעו לי שיש לי היתר לנסוע אבל רק לבד. לא נימקו מדוע אמא שלי לא תוכל ללוות אותי. לא נסעתי.
אחר-כך הגשתי שוב בקשה לתור חדש בבית החולים סנט ג'וזף, בתקווה שאצליח לקבל היתר גם לאמא שלי, כדי שהיא תוכל ללוות אותי לטיפול.
ב-28.5.14 שוחח תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה עם מאג'דה אל-ברדיני שאמרה כי לאחר שלא הצליחה לקבל היתר עבור אימה, ניסתה לקבל היתר עבור גיסתה, אולם גם בקשה זו נדחתה. ב-25.5.14 הגישה אל-ברדיני בקשה נוספת להיתר עבור אימה אחר שנקבע לה תור חדש ב-18.6.14.

עזמי עסאף, בן 52, נשוי ואב לחמישה, תושב ג'באליא, סובל מפריצת דיסק מזה ארבע שנים. הוא טופל על-ידי רופאים בבתי החולים א-שיפאא וכמאל עדוואן בעזה אך הטיפולים לא הביאו לשיפור במצבו ורופאיו הפנו אותו להמשך טיפול בירדן. עסאף סיפר בעדות שמסר לתחקירן השטח מוחמד סבאח:
"ב-26.02.14 פניתי למשרד לעניינים אזרחיים והגשתי בקשה להנפקת היתר. צירפתי דוח רפואי, הפנייה, צילום של תעודת זהות, אישור על תור שנקבע לי בבית החולים בירדן והיתר כניסה לירדן. הפקידים במשרד ביקשו ממני להמתין עד לקבלת ההיתר. ב-3.3.14 חזרתי למשרד לעניינים אזרחיים. הפקיד בדק במחשב ואמר שהבקשה שלי סורבה. שאלתי אותו למה והוא אמר שהם לא יודעים. הם מסרו לי מסמך בעברית עם השם שלי שבו היה כתוב שהבקשה נדחתה. הרגשתי מאוכזב ומתוסכל ואיבדתי תקווה, וזה רק החריף את הסבל שלי מהכאבים. הייתי עצבני מאוד וזה פגע במשפחה שלי. עכשיו אני עוד מסוגל לזוז וללכת אבל אני לא יודע מה יהיה בשנה הבאה. אני לא אדם צעיר וקשה לי מאוד עם הכאבים.
אני לא יודע למה ישראל דחתה את הבקשה שלי. אין לי בעיות ביטחוניות ואני לא משתייך לשום ארגון. עבדתי בבניין בישראל במשך כ-25 שנה. בניתי הרבה בתים בישראל, יכול להיות גם שבניתי את הבית של מי שהחליט לסרב לבקשה שלי.
אין לנו פתרון אחר. מעבר רפיח סגור וכמעט אי אפשר לנסוע דרכו. אם אירשם לנסיעה דרך רפיח אולי זה יתאפשר בעוד ארבעה או חמישה חודשים, וזה המון זמן לאדם בגילי. לא ביקשתי לקבל טיפול בתוך ישראל, אלא רק להגיע למעבר לירדן, כדי לקבל שם טיפול. אני לא מבין, למה ישראל מונעת אותי לנסוע לטיפול? בעוד כמה שנים המצב שלי יחמיר ויהיה מסובך יותר. אולי לא אוכל ללכת או לעבוד בכלל בגלל הכאבים והחולשה ברגליים. אני זקוק לטיפול הכי מהר שרק אפשר."
ב-7.5.14 הגישה עמותת רופאים לזכויות אדם למת"ק ארז ערעור בשמו של עזמי עסאף על הסירוב להנפיק לו היתר כניסה לישראל לצורך מעבר לירדן בגשר אלנבי. ב-22.5.14 הודיע המת"ק כי הוא דוחה את הערעור, בנימוק שהבקשה אינה מתיישבת עם "המדיניות הקיימת".

כאמל אל-בורדיני, בן 24, תושב דיר אל-בלח, סובל מגידול ממאיר שאובחן ברגלו לפני כשנה וחצי. הוא סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-29.3.14 על מאמציו להגיע לטיפול רפואי במזרח ירושלים או במצרים:
"לפני שנה וחצי בערך התחלתי לסבול מכאבים מתחת לברך ימין. עברתי בדיקות וצילומי רנטגן בבית החולים אל-אקצה בדיר אל-בלח. הרופא נתן לי טיפול אנטי דלקתי ומשככי כאבים. לקחתי את התרופות אך לא הרגשתי שיפור. אחרי כ-15 יום עברתי עוד בדיקות וצילום סי טי בבית החולים א-שיפאא בעזה ובדיקת תהודה מגנטית בבית החולים אל-קודס ששייך לסהר האדום בעזה. התברר שיש לי גידול סרטני מתחת לברך ימין. הרופאים נתנו לי הפנייה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד בירושלים כי הרופאים בעזה לא היו בטוחים לגבי סוג הגידול.
קבעתי תור בבית החולים אל-מקאסד בירושלים ב-27.6.2013. הגשתי בקשה להנפקת היתר כניסה לישראל במשרד לעניינים האזרחיים בעזה. אחרי עשרה ימים בערך חזרתי למשרד לעניינים אזרחיים כדי לבדוק אם קבלתי תשובה. הפקידים אמרו לי כי שאני צריך לפגוש את השב"כ הישראלי במעבר ארז והסכמתי. הם אמרו לי לחכות שייקבעו לי פגישה עם השב"כ. חיכיתי הרבה זמן ואף אחד לא התקשר אלי.
במקביל הכנתי הפנייה לטיפול בבית החולים האונקולוגי דר א-סלאמה במצרים. ביוני 2013, אחרי שלא קיבלתי שום עדכון על פגישה עם השב"כ הישראלי, נסעתי למצרים דרך מעבר רפיח. הגעתי למעבר שישה ימים ברציפות, וכל פעם הייתי שם מהשעה 07:00 ועד 13:30 ולא הצלחתי לעבור בגלל הצפיפות. לא יכולתי להידחק בין כל האנשים ופשוט ישבתי בחוץ וחיכיתי להזדמנות. בסוף, העבירו אותי באמבולנס. בבית החולים האונקולוגי עשו לי בדיקות והתברר שהגידול הסרטני ברגל ימין התפשט והגיע לריאות. האונקולוג, דר' מוסטפא ניג'ם, אמר שאני צריך טיפול כימותרפי והמליץ שאעבור אותו בעזה ולא במצרים, כי יהיה לי קשה שם וצריך מנוחה ואוכל בריא. חזרתי לעזה אחרי חודש וחצי בערך. ד"ר ניג'ם אמר לי לחזור אליו אחרי שלושה חודשים.
בעזה קיבלתי חמש מנות של טיפול כימותרפי. את המנה האחרונה קיבלתי לפני עשרה ימים. בכל פעם אשפזו אותי למשך שלושה ימים בבית החולים א-שיפאא, כי הרופאים לא רצו לתת את המנות בבת אחת אלא בשלבים. אחרי כל מנה הרגשתי רע מאוד במשך שבוע. היו לי סחרחורות והקאתי הרבה. בגלל שמעבר רפיח סגור לא הצלחתי לחזור לבית החולים האונקולוגי כמו שהתבקשתי, והמשכתי לקבל טיפול בבית החולים א-שיפאא בעזה.
בזמן הטיפולים הכימותרפיים הרגל שלי הרגישה יותר טוב, כאילו הגידול נעלם, אבל עכשיו אני מרגיש אותו שוב. אני חייב להגיע לבדיקות במצרים כדי שהרופא יראה מה אפשר לעשות. ייתכן שאזדקק לניתוח כדי להסיר את הגידול. הרופאים בעזה אמרו שהם לא בטוחים לגבי שיעור ההצלחה של ניתוח כזה והם חוששים לפגוע בעצבים של הרגל. בגלל זה אני רוצה לקבל את חוות הדעת של הרופא המצרי, שהוא מנוסה יותר. היום אני לוקח משככי כאבים חזקים, כמו טרמדול ותרופות אחרות. אני קונה חפיסת טרמדול ב- 40 שקלים בערך על חשבוני, כי התרופות שקיבלתי דרך משרד הבריאות היו במינון נמוך . אני מוציא איזה 500 שקלים לחודש על משככי כאבים. האחים שלי עוזרים לי לממן את זה.
יש לי הפנייה מבית החולים ומשרד הפנים לטיפול במצרים מאז ה-20.10.2013, אבל המעבר סגור רוב הזמן ולא הצלחתי לנסוע. בפעם האחרונה האריכו לי את ההפנייה ב-27.3.2014. אני עוקב כל הזמן אחרי העדכונים לגבי מעבר רפיח ולפני יומיים שמעתי בחדשות שהמעבר ייפתח למשך שלושה ימים החל מיום שבת 29.3.2014. אחי סאמר, בן 35, שאמור ללוות אותי למצרים, הלך למעבר ומסר את הדרכון שלי לצד הפלסטיני שם. מחר, יום ראשון, 30.3.2014 אגיע עם אחי סאמר למעבר רפיח ואני מקווה שיתנו לנוע לעבור. "
ב-18.5.14 עדכן תחקירן השטח ח'אלד אל-עזאייזה כי כאמל אל-בורדיני הצליח לצאת למצרים ב-30.4.14. הוא נותח, אושפז למשך למעלה מחודש ושב לרצועה.

מוחמד אל-אר'א, יליד 1979, נשוי ואב לארבעה, מובטל, תושב ח'אן יונס סובל מנכות ברגלו לאחר שנפגע מרסיסים במהלך פעולת התנקשות בפעיל חמוש בינואר, 2009. בעקבות הניתוחים שעבר התקצרה אחת מרגליו ב-3 ס"מ ונפגעו החוליות הרביעית והחמישית בעמוד השדרה שלו. אל-אר'א עבר טיפול פיזיותרפי ברצועה אבל הכאבים נמשכו, והוא לא יכול היה להמשיך לעבוד ואיבד את מקור פרנסתו כקבלן . הוא הופנה על-ידי רופאיו ברצועה לטיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. כך סיפר בעדות שמסר לתחקירן השטח ח'אלד אל-עזאייזה ב-02.04.14:
"מאז אני סובל כל הזמן מכאבים ברגל ובגב ולא יכול ללכת למרחקים ארוכים. הכאבים מתגברים בלילה ובקור. בגלל הפציעה שלי נאלצתי לעזוב את העבודה שלי כקבלן בנייה ואיבדתי את מקור הפרנסה שלי. כיום אנחנו חיים מקצבה בסך 1,200 שקלים במקום 5,000 שקלים שהרווחתי מהעבודה שלי כקבלן. רמת החיים שלנו ירדה מאוד ועכשיו אנחנו שורדים בקושי ויכולים לקנות רק מה שחיוני.
אני חי על משככי כאבים כדי שאוכל לישון וללכת. כשהרופאים ראו שהם לא מצליחים לעזור לי הם נתנו לי הפנייה לניתוח בבית החולים אל-מקאסד בירושלים. קיבלתי את ההפנייה ב- 29.9.2013 ונקבע לי תור לניתוח ב-6.11.2013.
הגשתי בקשה להנפקת היתר כניסה לגדה דרך ישראל במשרד לעניינים האזרחיים בעזה. חיכיתי הרבה זמן אבל מועד התור עבר ולא קיבלתי תשובה. קבעתי תור חדש ל-14.1.2014 והפעם קיבלתי הודעה שישראל מסרבת להנפיק לי אישור. פניתי למרכז הפלסטיני לזכויות האדם. אחרי כמה זמן המרכז הפלסטיני הודיע לי שהשב"כ הישראלי מבקש לפגוש אותי במעבר ארז ב-26.2.2014. הם אמרו לי להכין דו"ח רפואי באנגלית ודאגתי לזה.
ב-26.2.14 הגעתי למעבר ארז בשעה 11:00 והבאתי איתי את כל המסמכים הרפואיים. נכנסתי למעבר, ואחרי המתנה של משך שעה וחצי בערך הכניסו אותי לפגישה עם השב"כ. אחרי הבידוק הביטחוני הכניסו אותי לחדר שבו היו שלושה אנשים בלבוש אזרחי. אחד מהם, שישב מאחורי שולחן שאל אותי על הבעיה הבריאותית שלי. ישבתי על הרצפה והושטתי את שתי הרגליים, והראיתי לו שרגל אחת יותר קצרה. אחר-כך הוא ביקש את הכתובת שלי ואמר לי להראות לו את הבית שלי על המחשב שהיה על השולחן. הוא שאל אותי אם יש לי חברים ואני אמרתי לו שאין לי. הוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו מחמאס או מהג'יהאד האסלאמי ועניתי לו שאין לי שום קשר עם אף ארגון.
אחר-כך הקצין ביקש מהעוזרים שלו להעביר אותי לחדר אחר. ישבתי שם לבד במשך חצי שעה בערך ואז הם לקחו אותי בחזרה אליו. הוא שאל אותי אם חשבתי על משהו בינתיים ועניתי לו שאין לי בעיות ביטחוניות לחשוב עליהן ואין לי סיבה לחשוש מפני השב"כ. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותי מהחדר. לקחתי את הדברים וחזרתי לעזה בלי לדעת אם ירשו לי לנסוע או לא.
אחרי ארבעה ימים בערך התקשרו אלי מהמשרד לעניינים אזרחיים ואמרו לי שאין בעיה ואני יכול להמשיך בסידורים לנסיעה. הלכתי למשרד לעניינים אזרחיים והאחראי שם בדק בעצמו במחשב ואמר שאין לי בעיות. בינתיים פספסתי את מועד הטיפול ולכן קבעתי מועד חדש בבית החולים אל-מקאסד, ב- 1.4.2014. אתמול, יום לפני המועד פניתי למשרד לעניינים אזרחיים בעזה כדי לברר והם הודיעו לי שהצד הישראלי סירב לאשר את הבקשה שלי.
היום חזרתי למרכז הפלסטיני לזכויות האדם כדי לברר מה קרה והם נתנו לי את מסמך הדחייה של הצד הישראלי ואמרו לי שהם קיבלו אותו ב-18.3.2014.
עכשיו אני לא יודע מה לעשות. אין לי דרכון כדי לנסוע למצרים. מעבר רפיח סגור והמצב הביטחוני במצרים קשה ומסוכן. יותר מזה, הנסיעה למצרים עולה הרבה כסף ולכן אני מעדיף לקבל את הטיפול בירושלים. "
ב-28.5.14 עדכן תחקירן השטח, ח'אלד אל-עזאייזה כי אל-אר'א ניסה להגיש בקשה חוזרת להיתר כניסה דרך המשרד לעניינים אזרחיים אולם נאמר לו שהדבר אינו אפשרי כיוון שהוא מוגדר כ"מנוע ביטחונית".

פריטים מומלצים

חקלאות

אל-מוואסי, רצועת עזה

1 מרץ 2003

ג'בר אבו חסנין בבית החולים, צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.11.22

רצועת עזה

גם בשנת 2022 מנעה ישראל מאלפי חולים מרצועת עזה לקבל טיפול רפואי

המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה מזה למעלה מ-15 שנים הביא לקריסתה של מערכת הבריאות. רמת השירותים הרפואיים הניתנים בה רחוקה מלענות על צורכי התושבים, וקיים מחסור תמידי בתרופות ובציוד רפואי. גם השנה כמו בשנים קודמות, חולים הזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין ברצועה – הם המשלמים את המחיר: ישראל מחייבת אותם ואת המלווים שלהם להגיש בקשות בהליך בירוקרטי מתיש, כשהקריטריונים לאישור הבקשה אינם ידועים ודחיית הבקשה אינה מנומקת. רבות מהבקשות כלל אינן נענות, והתושבים נדרשים להגישן שוב ושוב מבלי לדעת אם יצליחו לבסוף לקבל את ההיתר הנכסף, ולהגיע לבית החולים בגדה, במזרח ירושלים או בישראל. בדומה למדיניותה בעבר, גם בשנה האחרונה דחתה ישראל אלפי בקשות. במהלך 2022 נדחו למעלה מ-20,000 בקשות של חולים ומלוויהם להגיע לטיפול רפואי בבתי חולים מחוץ לרצועה. חלק מהבקשות כלל לא נענו עד למועד התור. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), ב-2022 הוגשו 20,411 בקשות עבור חולים כדי לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי. כ-51% מהן הוגשו עבור טיפול בבתי החולים במזרח ירושלים, כ-31% לבתי חולים בשאר הגדה המערבית וכ-18% לבתי חולים בישראל. 6,848 (34%) מתוך הבקשות סורבו על ידי משרד התיאום הישראלי – חלקן במפורש באמצעות הודעה לחולים שבקשתם נדחתה, חלקן במשתמע באמצעות אי מתן מענה עד למועד התור. מתוך הבקשות שהוגשו, 9,641 היו עבור נשים, 2,935 (30%) מתוכן סורבו, 6,254 הוגשו עבור קטינים, 1,906 (30%) מתוכן סורבו, ו-3,875 הוגשו עבור חולים מעל גיל 60, 843 (22%) מתוכן סורבו. נוסף על כך, 219 חולים זומנו לחקירת שב"כ במחסום ארז כתנאי לבחינת בקשתם להנפקת היתר, בהם 66 חולי סרטן, 38 נשים, ו-26 חולים מעל גיל 60. 91% מבקשות אלו סורבו. בקשות של חולים מרצועת עזה להגיע לטיפול בגדה המערבית שלא אושרו בשנת 2022 בחלק מהמקרים חולים אינם יכולים לנסוע לבדם לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם בשל מצבם הרפואי ובין אם בשל גילם. ישראל מאפשרת להם להגיש בקשה גם עבור מלווים, אך במקרים רבים היא מסרבת להנפיק להם היתרים – גם כאן, לעיתים במפורש ולעיתים במשתמע. במקרה כזה, על החולים להגיש בקשה נוספת ולהתחיל את התהליך מההתחלה, כשייתכן ששוב בקשתם תידחה. ב-2022 הוגשו 26,520 בקשות להיתרים עבור מלווים. 16,365 (62%) מהן סורבו. ההליך המפרך לקבלת היתר לצורך טיפול רפואי ולמלווה עלול להחמיר את מצבם של החולים ואף לגרום למותם. בצלם תיעד במהלך 2022 ארבעה מקרים של חולים שנפטרו לאחר שבקשות חוזרות ונשנות להגיע לטיפול רפואי בגדה סורבו פעם אחר פעם, בהם פאטמה אל-מסרי, שנפטרה בגיל שנה ושבעה חודשים, מוחמד א-לדאווי, בן 31 ואב לחמישה, אכרם א-סולטאן, בן 61, מחמוד אל-כורד, בן 45 ואב לשישה. מובן שמספר זה אינו משקף את התמונה המלאה, שכן ישנם חולים הנמנעים מלהגיש בקשות מלכתחילה – בין מאחר שאינם יכולים, כמו למשל חולים שהם חסרי מעמד ברצועת עזה, ובין אם מפני שהתייאשו מההליך הבירוקרטי המפרך. ישראל, במדיניותה, יצרה מציאות שבה מערכת הבריאות ברצועת עזה לא מסוגלת לתפקד כנדרש ולספק את צורכי התושבים והיא ואינה מסוגלת להציע טיפולים – בהם טיפולים מצילי חיים – לתושבי הרצועה. במקום לאפשר לתושבים הנזקקים לכך לקבל את הטיפולים הנדרשים להם, והזמינים במרחק של קילומטרים ספורים מהם, מערימות הרשויות הישראליות מערימות קשיים בדמות קריטריונים ונהלים שרירותיים, וגוזרות בכך את גורלם. תחקירני בצלם גבו עדויות מחולים שנותרו ללא טיפול לאחר שבקשותיהם להגיע לבתי חולים בגדה המערבית ובישראל לא זכו למענה או סורבו. להלן סיפוריהם: איאד אבו ג׳לאלה, בן 51 ואב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג׳באליא, חולה סרטן גרורתי הסובל מפריצת דיסק, מאושפז בבית החולים הטורקי ברצועה. ישראל דחתה שלוש בקשות שהגיש כדי להגיע לטיפול בבית חולים במזרח ירושלים. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-21.2.23, סיפר: במאי 2021 התחלתי להרגיש צריבה בזמן מתן שתן, והלכתי לרופא שהפנה אותי לבדיקות בבית חולים אל-כראמה שבצפון עזה. הרופאים אמרו שיש לי ערמונית מוגדלת ונתנו לי טיפולים במשך חודשיים אבל המצב לא השתפר. החלטתי ללכת לרופא פרטי וגם הוא נתן לי טיפולים שונים שלא הועילו. אחרי כמה חודשים, בדצמבר 2021 עשו לי ביופסיה של בלוטת הערמונית בבית החולים א-שיפאא בעזה והתברר שיש לי גידול סרטני. עשו לי CT ומצאו שכבר יש גרורות באזור האגן ובבלוטות הלימפה. התחלתי לקבל טיפולי כימותרפיה בזריקות בערך פעם בחודש בבית החולים הטורקי שברצועה. בדצמבר 2022, המצב שלי התדרדר שוב וגם מצאו שיש לי פריצת דיסק בגב. לא יכולתי לזוז או לעמוד על הרגליים ואשפזו אותי במחלקה האונקולוגית בבית החולים הטורקי שברצועה. מאז אני שוכב על אותה מיטה. באותו חודש קיבלתי הפניה להקרנות של עמוד השדרה בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים, והגשתי דרך המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות בקשה להיתר כניסה לירושלים לי ולאשתי ר׳אדה, כמלווה. אחרי יומיים קיבלנו הודעה מהצד הישראלי שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה ולכן פספסתי את התור להקרנות. לאחר מכן קבעתי עוד תור ל-5.1.23 והגשתי בקשה, אבל גם אותה הכיבוש הישראלי דחה. ניסיתי לקבל הפניה לבית החולים אל-חוסיין בירדן, אבל בית החולים שם הודיע לרופא שלי שהם לא מספקים את הטיפול שנדרש לי. התברר שאוכל לקבל אותו רק בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. קבעתי שוב תור לאל-מוטלע ל-29.2.23 והגשתי עוד בקשה להיתר, אבל גם הפעם קיבלתי סמוך למועד התור הודעה שהבקשה עדיין בבדיקה, ושוב פספסתי את התור. ביקשתי מהרופא שלי בבית החולים הטורקי עוד הפניה אבל הוא אמר שמסרו לו מאל-מוטלע שלא יקבעו לי עוד תור בגלל כל הסירובים שקיבלתי. יש לי כאבים כל-כך חזקים בגב שאני לא יכול לזוז. אשתי והבן שלי עוזרים לי להתהפך מצד לצד במיטה. הטיפול היחידי שיכול לעזור הוא ההקרנות שאפשר לקבל באל-מוטלע, ואם הן יעצרו את ההתפשטות של הסרטן, הרופאים יוכלו לנתח אותי ולתקן את פריצת הדיסק בעמוד השדרה ואז אולי אוכל לעמוד וללכת שוב. אפשר לקבל הקרנות גם במצרים אבל בגלל שזו נסיעה ארוכה ומורכבת, ואני לא מסוגל לזוז בעצמי, זה יחייב יותר ממלווה אחד. הנסיעה למצרים גם עולה המון כסף והמצב הכלכלי שלנו לא מאפשר את זה. באל-מוטלע הרשות תכסה את הטיפול ואני לא אצטרך לשלם עליו. נכון ל-8.3.23, אבו ג'לאלה מאושפז עדיין בבית החולים בעזה ובשל סירובה החוזר והנשנה של ישראל להנפיק לו היתר, בית החולים אינו מוכן לקבוע לו תור חדש. משפחתו פנתה לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם. רהיפה אל-קסיר, בת 27 ואם לילדה בת ארבע, תושבת שכונת רדוואן בעיר עזה, חולת לוקמיה, ישראל סירבה לבקשותיה להגיע לטיפולים בבית חולים בישראל נדחו על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-23.1.23: ביולי 2017 הופיעו לי כתמים כחולים על הגוף. הלכתי למרפאה של אונר"א ושם עשו לי ספירת דם [CBS] וגילו עלייה חריגה במספר הכדוריות הלבנות בדם שלי. הרופא נתן לי הפניה דחופה לבית החולים א-שיפאא בעזה, ושם עשו לי עוד בדיקות: ספירת דם, תפקודי כבד וטסיות הדם. מהתוצאות עלה שאני חולה בלוקמיה כרונית. הלכתי לרופא בבית החולים א-רנתיסי בעזה, ושם התחלתי לקבל טיפול בכדורים ולהיות במעקב. באותה שנה התחתנתי. למרות שתודה לאללה הרגשתי יותר טוב, הרופאים נתנו לי הפניה לבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים לספטמבר 2017. הגשנו בקשות בשבילי ובשביל אמא שלי, חייאת, בת 49, כמלווה. יום לפני התור שתינו קיבלנו הודעה שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה. קבעתי תור חדש ושוב הגשתי בקשות בשביל שתינו. הפעם קיבלנו היתרים ונסענו לבית החולים, ושם עשו לי ביופסיה בעמוד השדרה והתוצאות אישרו שאני סובלת מלוקמיה. אחרי יומיים חזרנו לרצועה. המשכתי בטיפולים ברצועה. המצב שלי היה יציב ולפני בערך ארבע שנים ילדתי את רנדה. ההיריון היה תקין ורנדה נולדה בריאה. הנקתי אותה במשך חודש בערך ואז חזרתי שוב לטיפולים. ב-2019 קיבלתי הפניה לבית החולים א-נג'אח שבשכם. הרגשתי אז יחסית בסדר אז הגשתי בקשה רק בשבילי, קיבלתי היתר ונסעתי לבד בלי מלווה. אחרי בערך שנה, ב-2020, המצב שלי הידרדר והרופאים נתנו לי הפניה דחופה לבית החולים א-נג'אח בשכם, ואז בדצמבר 2020 קיבלתי אישורים בשבילי ובשביל דודה שלי, ראאידה, בת 55, ונסענו לשם לחמישה ימים. עשו לי בדיקות ונאמר לי שאין טיפול בשבילי בבית החולים, ושחררו אותי. אמרו לדודה שלי שכשנחזור לרצועה כדאי שאיפרד מהמשפחה שלי. דודה שלי ביקשה מהרופאים בבית החולים בשכם להפנות אותי לבית חולים בישראל בתקווה ששם יוכלו לטפל בי, והם הפנו אותי לבית החולים איכילוב בתל אביב. פינו אותי לשם באמבולנס, ושם, הרופאים אמרו שאני צריכה לעבור טיפול של סינון דם (החלפת פלסמה). אשפזו אותי שם בטיפול נמרץ לחמישה ימים וכשהמצב שלי התייצב קיבלתי שם טיפולי כימותרפיה במשך ארבעה חודשים. בינתיים אחי עבדאללה, בן 18, הגיש בקשה להיתר כדי להגיע לאיכילוב ולתרום לי מח עצם. בהתחלה ישראל דחתה את הבקשה שלו ואז, אחרי שבית החולים שלח לקישור הישראלי הודעה שההשתלה דחופה, קיבלתי אישור ועבדאללה הגיע. הוא עבר את ההליך ואושפז לשבועיים בערך כדי להחלים ואז חזר לרצועה עם דודה שלי שהייתה חייבת להיפרד מאבא שלה שהיה על סף מוות. נשארתי לבד בבית החולים למרות שהייתי עדיין במצב קשה מאוד. לא יכולתי לזוז או לשתות והרגשתי שאני עומדת למות. טיפלו בי שם במשך עוד חודש וחצי ואז חזרתי לרצועה. ברצועה המצב שלי לא השתפר, וקיבלתי כמה הפניות לאיכילוב, אבל בכל פעם אישרו רק לי להגיע וכתבו שהבקשה של דודה שלי "בבדיקה". התקשרתי לבית החולים כדי להגיד שאני לא מסוגלת להגיע לבד, ואז הם יצרו קשר עם התיאום הישראלי שהנפיק אישור גם לדודה שלי. בסוף 2021 קיבלתי שוב הפניה לאיכילוב, ושוב סירבו להנפיק אישור לדודה שלי. נסעתי לבד וזה חזר על עצמו כמה פעמים. בכל פעם אושפזתי ליומיים, קיבלתי טיפול וחזרתי לרצועה. פעם אחת חזרתי לרצועה באותו יום. בינואר 2022 המצב שלי שוב החמיר וכבר לא הייתי מסוגלת לנסוע לבד, אז אמא שלי הגישה בקשה ללוות אותי. באותה שנה נסעתי כמעט כל חודש עם אמא שלי, בערך תשע פעמים. הפסדתי שלושה טיפולים בגלל שישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי ולא הייתי מסוגלת לנסוע לבד. כרגע אני מגיעה לאיכילוב לטיפול פעם בשלושה חודשים. בינתיים התפתחה אצלי גם בעיה חמורה של יובש ודמעת יתר בעיניים ואני זקוקה לניתוח במחלקת העיניים של איכילוב. הגשתי בקשה כדי להגיע לניתוח באיכילוב ב-16.1.22 ואישרו לי אותה, אך נאלצתי להגיע לשם לבד אחרי שדחו את הבקשה של אמא שלי כמלווה. הניתוח נכשל וקבעו לי תור לניתוח נוסף, מורכב יותר, ואני מקווה שלא אצטרך להגיע לבית החולים שוב לבד. קבעתי תור לבדיקת עיניים ב-25.1.23, ותור לניתוח ב-16.2.23 במחלקת העיניים באיכילוב, ותור לבדיקות מקיפות ללוקמיה ב-30.1.23 גם בבית החולים איכילוב. הגשתי בקשה להיתר שהייה של שלושה חודשים, לי ולאמא שלי, אבל בינתיים ישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי כמלווה, ואני מפחדת שהיא לא תקבל היתר ואאלץ להתמודד עם זה לבד. בעלי בכלא, ואני גרה עם הבת הקטנה שלנו בבית של המשפחה. המצב הכלכלי שלנו לא טוב. רשמו לי שני סוגים של טיפות עיניים אבל הן יקרות מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותן. אני צריכה גם משחה שעולה 60 שקל, ואפילו לזה אין לי מספיק כסף. אם לא אקבל את הטיפול המתאים הראייה שלי יכולה להידרדר. נכון ל-9.3.23, מצבה של אל-קסיר יציב אך ראייתה מוגבלת מאז הניתוח. ישראל סירבה להנפיק לאמה היתרים ולכן היא הגיעה לבדה לבדיקות באיכילוב ב-30.1.23 וב-25.1.23. כעת היא צריכה להגיע לתורים נוספים שנקבעו לה באיכילוב, במרפאת העיניים ב-13.5.23 ולמעקב ה לוקמיה ב-31.7.23. ג'בר אבו חסנין, בן 75, תושב מחנה הפליטים א-שאטי בצפון רצועת עזה, חולה סוכרת וסרטן ריאות הזקוק לבדיקות ולצנתור בריאות, הופנה לבית חולים במזרח ירושלים אך בקשותיו להנפקת אישור עבורו ועבור המלווים נדחו. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-6.11.22, הוא סיפר: לפני שלוש שנים התחלתי להרגיש סחרחורות, כאבי ראש וחולשה בכל הגוף, ולא הייתי מסוגל ללכת. עשיתי בדיקות והתברר שכף רגל שמאל שלי סוכרתית. קיבלתי תרופות ומשככי כאבים וניסיתי לשמור על רמת סוכר תקינה בדם, אבל אז אחרי כמה חודשים נאלצו לקטוע לי אותה. בספטמבר התחילו להופיע כתמים כחולים ואדומים על רגל ימין, ושוב סבלתי מכאבי ראש וחולשה. החום שלי עלה והתקשיתי לנשום. הבנים שלי לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה ואז התברר שיש לי דלקת סוכרתית גם ברגל ימין. בבית החולים עשו לי עוד בדיקות והתברר שיש לי בצקת בריאות, חיידקים ולייפת, ושבגלל זה היו לי קשיים בנשימה. ניסו לעשות לי צנתור אבל זה לא הצליח, כנראה בגלל שהגוף שלי היה חלש מדי. מאוחר יותר גילו בבדיקה גם שיש לי גוש סרטני בריאה השמאלית, וב-17.10.22 קיבלתי הפנייה דחופה לבית החולים סנט ג'וזף שבמזרח ירושלים כדי לעשות שם צילום MRI כדי לאבחן את המחלה שלי וגם כדי לעבור שם צנתור בריאות. הרופא בבית החולים הכין לי הפניה וקבעתי תור ל-31.10.22. הגשתי בקשה להיתר נסיעה בשבילי ובשביל אשתי, כמלווה. בזמן שחיכיתי לאישורים סבלתי נורא. היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז ובקושי אכלתי ושתיתי. בערב שלפני הנסיעה קיבלנו הודעה שהבקשה של אשתי נדחתה. למחרת הגשנו בקשה נוספת בשביל האחיין שלי, עימאד אל-ח'וואג'ה, כדי שהוא ילווה אותי, אבל אז בכלל נודע לנו מהמדור לעניינים אזרחיים שישראל דחתה גם את הבקשה שלי. כשהבנתי שלא אוכל להגיע לבית החולים הייתי במצב נורא. הילדים שלי פנו לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם ברצועה אבל בינתיים הם עוד לא השיגו לי אישור. המצב שלי ממשיך להידרדר. בינתיים אני רק לוקח משככי כאבים. כפאיה דר'מש, בת 45, תושבת העיר עזה, אלמנה ואם לשניים, סובלת מסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית חולים במזרח ירושלים נדחו חמש פעמים על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-1.11.22: ב-2017, כשהנקתי את הבן שלי ח'אלד, הרגשתי גוש קטן בשד השמאלי. הלכתי לרופא שהפנה אותי לצילום רנטגן, ואז הפנו אותי בדחיפות לבית החולים א-שיפאא. בבית החולים עשו לי ביופסיה והתברר שיש לי גוש סרטני בשד. בערך שבועיים אחר-כך כרתו לי שם את השד השמאלי. אחרי הניתוח קיבלתי שמונה טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי שברצועה. ב-2018 הפנו אותי להקרנות בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. ישראל דחתה את כל הבקשות שהגשתי אז כדי להגיע לטיפול ורק ב-23.9.19 קיבלתי אישור ונסעתי עם בעלי כמאל. הייתי יומיים בבית החולים וקיבלתי שם 16 הקרנות. אחרי שחזרתי לרצועה המשכתי לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי ובבית החולים הטורקי. הרופאים אמרו אז שהמצב שלי יציב. לפני שנתיים בעלי נפטר מאי ספיקת כליות. במארס 2022 עשו לי צילום רנטגן והתברר שיש לי סרטן גם בעמוד השדרה. הפנו אותי שוב לטיפול בבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים, וקבעתי תור ל-8.6.22. הגשתי בקשה בשבילי ובשביל גיסתי, סעדייה, בת 73, בתור מלווה, אבל יום לפני התור הודיעו לי שהבקשות של שתינו עדיין בבדיקה. השתדלתי לא לאבד תקווה וחיכיתי שיאשרו את הבקשות אבל לא קיבלנו שום הודעה ופספסתי את התור. קבעתי עוד תור ל-18.7.22 ואישרו לי את ההיתר. למרות שאישרו הפעם גם את הבקשה שהגשתי בשביל גיסתי כמלווה, החלטתי לנסוע לבד. ביום התור, בסביבות השעה 6:00 הגעתי למעבר ארז, והחיילת בבידוק ביקשה ממני לחכות באולם ההמתנה. חיכיתי שם במשך כמה שעות ומתישהו התקשרו אליי מהשב"כ הישראלי ושאלו אותי שאלות על השכנים שלי ברצועה: איפה הם עובדים ואילו כלי רכב יש להם. הם אמרו לי שישלחו לי מספר טלפון, ושברגע שאקבל אותו אחייג אליו ואז יופיע שם כלשהו על המסך. קיבלתי את המספר וכשהתקשרתי אליו לא הופיע שום שם על המסך. אחרי חצי שעה בערך, ב-18:30 החיילת קראה בשמי, החזירה לי את תעודת הזהות, ואמרה לי לחזור לעזה. לא הייתה לי ברירה וחזרתי הביתה. קבעתי עוד תור ל-21.8.22 והחלטתי לנסוע הפעם בלי מלווה בתקווה שכך יאפשרו לי להגיע לטיפול. יצאתי באותו בוקר לכיוון מעבר ארז בסביבות 7:00 בבוקר, וכשהגעתי לצד הפלסטיני של המעבר נתנו לי את ההיתר בצד הפלסטיני אבל כשהגעתי לצד הישראלי, החיילת שוב ביקשה ממני להמתין בצד. הייתי נורא עייפה באותו בוקר. נתנו לי לחכות כמה שעות על ספסל מתכת וזה היה נורא. אמרתי לחיילת שאני חייבת להגיע דחוף לבית החולים, וגם ביקשתי ממישהו שהיה שם שיתרגם לה את מה שאני אומרת. אמרתי לה שאני כבר לא מסוגלת לחכות. היא החזירה לי את תעודת הזהות ושוב אמרה לי לחזור הביתה. קבעתי עוד תור ל-25.9.22, אבל דחו גם אותו בגלל החגים היהודיים, אז קבעתי עוד תור ל-20.11.22 אבל הפעם קיבלתי סירוב. אני סובלת מהמחלה כבר חמש שנים. יש לי כאבים בכל הגוף ואני בקושי ישנה בלילות. לחץ הדם שלי גבוה מאוד ואני גם סובלת מסכרת. כבר קיבלתי היתר! אני לא מבינה למה הצבא הישראלי מחזיר אותי אחורה כל פעם? קשה לי מאוד. אני כבר לא מסוגלת לצאת מהבית ולראות אנשים. אני מותשת ועצבנית ומוצאת את עצמי צועקת על הילדים שלי. אני רק רוצה לקבל טיפול ולהיות בריאה, כדי שהילדים שלי לא יהפכו יתומים. עאאישה א-נדר, בת 36, תושבת שכונת א-זייתון, שסובלת מלימפומה ומסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית החולים בגדה נדחו על ידי ישראל ארבע פעמים, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-24.10.22: התחלתי להרגיש כאבים עזים בנובמבר 2021 והלכתי לרופא פרטי שהפנה אותי לעשות צילומים. התברר שיש לי דלקת בשד הימני, וכשחזרתי לרופא שלקח לי ביופסיה התברר שיש לי דלקת בחזה. המשכתי להרגיש כאבים והלכתי לרופא שוב, ובינתיים הוא נתן לי משחה למרוח באזור של הדלקת אבל זה לא עזר והכאבים המשיכו. הלכתי לרופא נוסף בבית החולים א-שיפאא שברצועה, והוא הפנה אותי לצילומי CT ורנטגן. התברר שיש לי לימפומה וגידול סרטני בשד הימני. הפנו אותי לטיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה שברצועה. רשמו לי בסך הכול שמונה טיפולי כימותרפיה ונותרו ארבעה טיפולים שאי אפשר להשיג בבתי החולים ברצועה. ב-23.7.22 קיבלתי הפנייה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה וקבעתי תור ל-7.8.22 עם אפשרות להאריך את השהות שלי שם לשלושה חודשים. בכל פעם שהלכתי עם אמא שלי למדור לעניינים אזרחיים כדי לבדוק אם אישרו את הבקשה, אמרו לי שהיא עדיין בבדיקה. המועד של התור עבר והגשתי עוד בקשה לתור חדש ב-26.8.22 אבל גם היא נשארה בבדיקה ושוב פספסתי את התור. הגשתי עוד בקשה לתור שקבעתי ב-4.9.22 וגם עליה קיבלתי סירוב. בינתיים אני מקבלת טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה כל 21 יום מאז מאי 2022. ב-18.10.22 קיבלתי טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה, ובאותו יום שוב הודיעו לי מהמדור לעניינים אזרחיים שהבקשה הנוספת שהגשתי כדי להגיע לטיפול שלי בבית החולים ברמאללה עדיין נמצאת בבדיקה. ביקשתי עזרה מהמרכז הפלסטיני לזכויות האדם שנמצא ברצועה אבל לא הצליחו לעזור ושוב התברר לי במדור לעניינים אזרחיים שקיבלתי סירוב מישראל ושלא ידונו בבקשה שלי שוב. היום אני לא מסוגלת להזיז את יד ימין שלי. אני סובלת מכאבים בלילות ובקושי ישנה. יש לי סחרחורות ואני סובלת מגירודים בכל הגוף, ביום, ובלילה, והמשקל שלי כל הזמן ממשיך לרדת. אני רק רוצה לקבל את הטיפול שמגיע לי. אני לא מסכנת אף אחד. עאאישה מטופלת בבית החולים הטורקי ברצועה ומצבה יציב. היא ממתינה לבדיקת CT שתאפשר לרופאים לקבוע אם היא זקוקה לניתוח כריתת שד או להקרנות שיש לבצע בבית חולים מחוץ לרצועה. רר'ד זוערוב, בת 15, תושבת ח'אן יונס, סובלת מעקמת וזקוקה לניתוח בעמוד השדרה שלא ניתן לבצע ברצועת עזה. כל הבקשות שהוגשו עבורה להיתר כניסה למזרח ירושלים נדחו. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-27.9.22 סיפרה אמה, האלה זוערוב, בת 44: לפני שלוש שנים בערך ראיתי שהגב של רר'ד כפוף. ביקשתי ממנה לנסות ליישר אותו, וראיתי שמשהו לא תקין בצד ימין. לקחתי אותה לאורתופד בבית החולים נאסר בח'אן יונס, ושם עשו לה צילום רנטגן והתברר שיש לה עקמת בגב עם סטייה בדרגה 38. הרופאים אמרו שהמצב שלה עוד עלול להחמיר והפנו אותה לעשות MRI ואז לניתוח בעמוד השדרה. במשך שנה רר'ד עברה טיפולי פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים נאסר, אבל המצב שלה לא השתפר. אחר-כך התחילה מגפת הקורונה והמחלקה לפיזיותרפיה נסגרה. רר'ד נאלצה לעשות את התרגילים לבד והיא התקשתה בזה ולא התמידה. בגלל הקורונה פחדתי לקחת אותה לבתי חולים אחרים. המצב שלה הלך והחמיר והיא שכבה במיטה רוב הזמן. בשלב מסוים היא כבר לא יכלה ללכת או לעמוד על הרגליים. ביולי 2021 שלחתי את כל המסמכים הרפואיים של רר'ד לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה, ואמרו לי שהיא חייבת לעבור ניתוח בחוליות. קיבלנו התחייבות כספית מהרשות וקבעתי לה תור לניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. אבל בלילה שלפני התור, ב-22.12.21, קיבלתי הודעה שהבקשה עדיין "בבדיקה". לא ידעתי איך לבשר את זה לר'רד. בעלי הלך למדור לעניינים אזרחיים כדי לברר למה הבקשה לא אושרה ואמרו לו שהם יחזרו אלינו בעוד שבוע, אבל לא שמענו מהם. המצב של רר'ד ממשיך להחמיר וקשה לה להזיז את הגוף. בינתיים התפתחו אצלה גם בעיות עיכול והיא לא מסוגלת לאכול כמו שצריך. קבעתי לרר'ד עוד תור ל-2.3.22 והגשתי שוב בקשות להיתרים אבל גם הפעם הודיעו לנו יום קודם שהבקשה עדיין בבדיקה ושוב פספסנו את התור, ואותו דבר קרה כשקבעתי עוד תור, ל-18.5.22 לא האמנתי שזה קורה לנו שוב ושוב. אני כבר לא יודעת מה לעשות. קבעתי עוד תור ל-23.11.22. המצב הנפשי של רר'ד לא טוב. היא רק רוצה לחיות חיים נורמליים כמו כל החברות שלה. היא שבורה לגמרי מהמצב שלה. הניתוח הזה יכול להציל לה את החיים, ואי אפשר לבצע אותו באף בית חולים ברצועה. הגשתי בקשה גם לבית החולים האירופי ברצועה בתקווה שאולי בין הרופאים שמגיעים מחו"ל לבצע ניתוחים מורכבים יהיו כאלה שיוכלו לנתח אותה. עוד לא קיבלתי מהם תשובה. ר'רד עברה בהצלחה את הניתוח בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים ב-23.11.22.

4 אפריל 2023

ח'אלד אל-בהיתיני. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.3.23

רצועת עזה

ישראל מונעת מאב לארבע חולה כליות לצאת מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי

ח'אלד אל-בהתיני, בן 37 ואב לארבע בנות בגילאי 16-3, תושב שכונת א-תופאח בעזה, סובל מאי ספיקת כליות, מטופל בדיאליזה מזה 16 שנה והופנה לניתוח להשתלת עורק מלאכותי במזרח ירושלים כיוון שכבר לא ניתן לחבר את עורקיו לדיאליזה והניסיון להשתיל בגופו עורק בבית החולים א-שיפאא נכשל. מאז דצמבר 2022 הוא הגיש שוב ושוב בקשות להיתר אך ישראל דחתה את כולן בעילות שונות. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-8.3.23, הוא סיפר: אני ואשתי ריהאם, בת 33, התחתנו ב-2006 ושנה אחר-כך נולדה הבת הבכורה שלנו, סג'א. הייתי אז אדם בריא ועבדתי בחנות נעליים. בערך שנה אחרי החתונה התחלתי לסבול מתשישות ולאבד משקל. באחד הימים התמוטטתי ברחוב ואז אשפזו אותי בבית החולים א-שיפאא למשך שבועיים ועשו לי בדיקות. התברר שיש לי הצטמקות של הכליות ואי ספיקת כליות. הרופאים הסבירו לי שלא יוכלו להשתיל לי כליה בגלל שאני סובל גם מהפטיטיס C, יתר לחץ דם וחולשה של שריר הלב. היה לי גם מחסור בברזל והם אמרו שאזדקק לעירוי דם אחת לחודש. בנוסף אמרו לי הרופאים שאצטרך לעשות דיאליזה כל החיים. ב-16 השנה שעברו מאז עשיתי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים א-שיפאא. לפעמים אני צריך לעשות דיאליזה יותר משלוש פעמים בשבוע בגלל שהנוזלים מצטברים לי בגוף. משנה לשנה המצב שלי רק מידרדר, בגלל הטיפולים התכופים ויותר מ-20 ניתוחים שעברתי להשתלת חיבורי עורקים סינטטיים (שאנטים) למכשיר הדיאליזה. באחד הניסיונות הלב שלי הפסיק לפעום בגלל תגובה אלרגית לחומר ההרדמה. התפתחה אצלי טרשת עורקים ועכשיו כבר לא מוצאים דרך לחבר לי את העורקים שלי לדיאליזה. הרופאים הבינו שכבר אין להם פתרון בשבילי ברצועה והפנו אותי למחלקה לכירורגית כלי-דם בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, כדי שישתילו לי עורק לדיאליזה. אחרי שקיבלתי את ההפניה קבעו לי שם תור ל-25.12.22, והגשתי בקשה להיתר בשבילי ובשביל אשתי, כמלווה. אבל יום לפני מועד התור קיבלנו מסרון עם שבו נאמר שהבקשה סורבה מסיבות ביטחוניות. קבעתי עוד תור, ל-5.1.23, והגשתי עוד בקשה אבל הרשויות הישראליות דחו את הבקשה בטענה שהטיפול שאני צריך זמין ברצועה. קבעתי עוד תור ל-17.1.23 והפעם הגשתי בקשות בשבילי ובשביל אבא שלי, טלאל, בן 66, דודה שלי, ראוויה, בת 48, כמלווים, אבל יום לפני מועד התור קיבלתי שוב מסרון שבו נאמר שהבקשות שלי ושל דודה שלי "בבדיקה", ושהבקשה של אבא שלי נדחתה. מאז היו עוד שני סירובים לבקשות של אשתי כמלווה. קבעתי עוד תור לאל-מקסאד ל-27.2.23, וכל כך קיוויתי שיאפשרו לי להגיע כדי שהסבל הזה ייגמר כבר, ואוכל לחזור לחיים נורמליים. הגשתי בקשות להיתר ליום אחד בשבילי ובשביל אשתי ושוב, יום לפני התור קיבלנו מסרון עם סירוב, בעילה ביטחונית. כשקיבלתי את התשובה הזאת ייחלתי למוות. אני מרגיש תסכול, כעס וייאוש עצומים. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. הרי אם הטיפול שאני צריך היה זמין ברצועה היו כבר מטפלים בי ולא הייתי מבקש אישור להגיע לאל-מקסאד. אני איש חולה. אני סובל מכאבים ולא מצליח להבין למה הם מסרבים. זה היה הניסיון האחרון שלי. אני כבר לא מצליח ממש לישון ולא יכול לשאת את הכאבים בכל הגוף, את החום הגבוה ואת הצמרמורות. אני מעדיף למות. אני יוצא מהבית רק לבית החולים א-שיפאא, בשביל הדיאליזות. החיים שלי אומללים כל כך וזה משפיע כמובן על החיים של אשתי ושל הבנות שלנו. הן דואגות לי מאוד וזה פגע גם בתפקוד של הילדות בלימודים. אם הייתה לי אפשרות כספית הייתי פונה לטיפול במצרים, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. עד לפני שנתיים קיבלנו תמיכה ממשרד הרווחה, אבל עכשיו אנחנו כבר לא מקבלים ואני לא עובד כבר שנים. אנחנו גרים בבית קטן עם גג מפח ולפעמים אנשים טובים תורמים לנו גז, למרות שאני לא מסוגל למלא את מיכל הגז בעצמי. ביקשתי שייקבעו לי תור חדש באל-מקסאד ואני מחכה לזה עכשיו. פניתי גם לעזרתם של כמה ארגוני זכויות בעזה. נכון ל-20.3.23 ישראל סירבה להנפיק אישורים לח'אלד ולאשתו ריהאם והוא החמיץ שוב את התור שנקבע לו.

30 מרץ 2023