ללא מענה: חולים שאינם זוכים לטיפול רפואי ברצועת עזה או מחוצה לה

מערכת הבריאות ברצועת עזה סובלת מליקויים רבים ואינה יכולה לתת מענה מלא לצורכי האוכלוסייה. לפני כשנה וחצי דיווחנו על מצוקתם של חולים שאינם זוכים לטיפול, ומאז לא חל שינוי במצב. הליקויים במערכת נובעים בין השאר מהזנחתה במשך כארבעים שנות השלטון הישראלי הישיר ברצועה ומהמצור שמטילה עליה ישראל מאז עליית חמאס לשלטון ביוני 2007, שאתו משתפת מצרים פעולה מטעמיה שלה. במסגרת המצור מגבילה ישראל, בין היתר, הכנסה של מכשור רפואי לרצועה ויציאה של רופאים להתמחויות ולהשתלמויות מחוצה לה.

כסאות גלגלים במעבר ארז. צילום: Medical Aid for Palestinians, אוקטובר 2011

אחד הביטויים הקשים של מצב זה הוא שחולים רבים נזקקים לטיפול רפואי שאותו ניתן לקבל רק מחוץ לרצועה, בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), בירדן או בתוך ישראל. ככלל, הרשויות הישראליות מאפשרות כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי רק במקרים של טיפולים מצילי חיים. למרות זאת, ישנם מקרים שבהם מונפקים היתרים גם לאנשים הסובלים מבעיות חמורות שאינן מסכנות חיים, אולם גם במקרים אלה לעיתים הטיפול נקטע לפני שהושלם בשל סירוב להנפיק היתרים נוספים. הקריטריונים למתן היתרים לטיפולים שישראל מגדירה כ"משפרי איכות חיים" אינם ידועים, דבר המותיר את החולים במצב של חוסר ודאות. כך, חולים רבים נותרים ללא כל מענה, ובהם אנשים הסובלים מבעיות אורתופדיות חמורות, ליקויי ראייה ושמיעה ובעיות קשות רבות אחרות.

בנוסף, בשל ההליך הבירוקרטי הממושך ונטול השקיפות לקבלת היתרים, ישנם מקרים שבהם גם חולים שלחייהם אכן נשקפת סכנה, לא מקבלים היתרים בזמן ואינם מצליחים לקבל בזמן את הטיפול שהם זקוקים לו.

ההליך להשגת היתר לצורך קבלת טיפול רפואי – מציל חיים או לא – הוא מפרך: ראשית נדרשים החולים לקבל הפנייה מרופאיהם, שאותה הם מוסרים למשרד לעניינים אזרחיים בעזה. אנשי המשרד קובעים עבורם תור בבית החולים הרלוונטי ומגישים לרשויות הישראליות בקשה להיתר כניסה עבורם ועבור מלוויהם. לאחר הגשת הבקשה, מקבלים מקצת החולים זימון לחקירת שב"כ במחסום ארז. במקרים שבהם הרשויות הישראליות מסרבות להעניק את ההיתר, הן מודיעות על דחיית הבקשה, ללא נימוקים. בחלק מהמקרים, לא מגיעה תשובה מהרשויות עד למועד שבו נקבע התור, ועל החולה להתחיל את כל התהליך מהתחלה.

כמו כן פורסם בחודש דצמבר 2015 כי ישראל הקשיחה את הקריטריונים לאנשים האמורים ללוות חולים, וכעת מורשים להיכנס רק מלווים שגילם מעל 55. משמעות הדבר היא שברוב המקרים הורים לא יורשו ללוות את ילדיהם לטיפול, ובמקרים רבים גם סבים וסבתות, שהם צעירים יחסית ברצועה, לא יורשו לעשות כן. אמנם, בכפוף ל"אבחון בטחוני" ייתכן ויינתן היתר כזה, אולם זהו הליך ממושך שמניסיון העבר עולה כי הוא מסתיים בדרך כלל בלא כלום.

נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO) על בקשות חולים מרצועת עזה להיתר כניסה לישראל לצורך טיפול בגדה המערבית, בישראל ובירדן דרך מחסום ארז:

מצרים, השולטת במעבר רפיח – שהוא המעבר היחיד לרצועה שאינו בשליטת ישראל – מגבילה גם היא את היציאה מהרצועה ואת הכניסה אליה. מאז שנת 2013 המעבר סגור באופן קבוע כמעט, למעט ימים ספורים במהלך כל שנה. בכך נחסם בפני תושבי הרצועה הנתיב החלופי היחיד לקבלת טיפול רפואי מחוץ לרצועה.

על-פי ארגון הבריאות העולמי ומשרד הפנים ברצועה במהלך שנת 2015 מעבר רפיח נפתח ל-24 ימים בלבד, שבארבעה מהם הורשו לעבור רק עולי רגל ששבו לרצועה מהחאג' במכה. במהלך 2015 הורשו רק 148 חולים לעבור לצורך טיפול במצרים. לצורך השוואה בין יוני 2012 ליולי 2013, תקופה שבה המעבר היה פתוח באופן סדיר, איפשרה מצרים לכ-4,000 חולים להיכנס מדי חודש לטיפול בתחומה.

בחודשים ספטמבר-דצמבר 2015 גבו תחקירני בצלם ברצועת עזה עדויות מחולים שהופנו על-ידי רופאיהם לטיפול מחוץ לרצועה, אך בקשותיהם להיתר כניסה לישראל לצורך טיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), בישראל או בירדן, נדחו על-ידי הרשויות הישראליות או לא זכו כלל למענה.

ישראל מצדיקה את האיסור המוטל על כניסתם של תושבי הרצועה לשטחה בטיעונים ביטחוניים המבוססים על ההנחה המופרכת כי מכל אחד מהם נשקפת סכנה פוטנציאלית. טיעונים כאלה אינם מצדיקים את ההגבלות הגורפות שמטילה ישראל על כניסה לשטחה לצורך קבלת טיפול רפואי, בוודאי בהתחשב בכך שממילא נערכת בדיקה ביטחונית פרטנית לכל מבקש.

מתן היתר כניסה לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי אינו מעשה חסד או טובה שעושות הרשויות לתושבי הרצועה הזקוקים לטיפול רפואי. עשור לאחר "ההתנתקות", ישראל שולטת עדיין בתנועתם של פלסטינים מהרצועה ואליה. כך, היא עדיין שולטת כמעט על כל גבולותיה היבשתיים והימיים של הרצועה ומונעת הפעלת נמל תעופה ונמל ימי ברצועה. למעט מקרים חריגים, ישראל גם אוסרת על תושביה לצאת לחו"ל דרך מעבר אלנבי שבין הגדה המערבית לירדן או דרך שדות תעופה ישראליים.

היקף שליטתה זה של ישראל מחייב אותה לאפשר לתושבי הרצועה, ובכלל זה לאנשים הנזקקים לטיפול רפואי שאינו מציל חיים, לצאת מהרצועה. במסגרת חובה זו, על ישראל לאפשר לתושבי הרצועה גם מעבר בשטחה כדי להגיע לגדה המערבית ולירדן. ככל שהדבר נדרש ובהתאם לנסיבות, ישראל יכולה להתנות מתן היתר כזה בבדיקה ביטחונית פרטנית.

עדויות

עדותה של עוואטף חמודה חוסיין אבו דאהר, בת 41, אלמנה ואם לארבעה, אחות בבית החולים אל-קודס של הסהר האדום הפלסטיני בעזה, תושבת דיר אל-בלח, שבנה התינוק נולד עם מומים בלב ובאיברים פנימיים נוספים:

בעלי נהרג במלחמה בקיץ 2014, כשהוא חזר לבדוק את מצב הבית שלנו. הייתי אז בהיריון. בבדיקות של מעקב ההיריון התברר שלעובר יש מומים בלב, בכבד, בקיבה ובמעיים. בגלל שברצועה אין כלים להתמודד עם הבעיות האלה הפנו אותי ללדת בישראל. הבן שלי נעים נולד ב-11.3.15 בבית החולים תל השומר.

אחרי הלידה נעים היה מאושפז בטיפול נמרץ בתל השומר למשך חודש בערך ואני נשארתי שם אתו. הילדים שלי נשארו אצל האחיות שלי. כל הזמן דיברתי אתם בטלפון. אחרי חודש בערך נעים יצא מסכנת חיים. אחותי איבתיסאם החליפה אותי בבית החולים ואני חזרתי לילדים שלי. איבתיסאם נשארה עם נעים חודש שלם ואז הוא שוחרר והם חזרו הביתה.

בבית החולים קבע לנו תור לבדיקות ולמעקב לחודש יוני 2015. בגלל שהבת שלי מייס הייתה חולה והייתי עמוסה בעבודה בבית החולים ובבית איבתיסאם ליוותה את נעים לבית החולים.

בתל השומר גילו שלנעים יש חסימה באחד העורקים של הלב. הם אשפזו אותו ועשו לו צנתור, שלא הצליח. הרופאים ניתחו אותו וחתכו את החלק החסום בווריד. נעים אושפז למשך 18 יום. במהלך האשפוז החלפתי את אחותי בבית החולים. נשארתי אתו שם שבוע בערך ואז חזרנו לעזה.

ב-1.8.2015 חזרתי שוב עם נעים לביקורת בתל השומר, לאחר שקיבלנו היתר. הרופאים אמרו שמצבו יציב אבל הזמינו אותו לעוד ניתוח ב-1.12.15. חזרנו לעזה באותו יום. לקראת התור לניתוח הגשתי בקשה במשרד לעניינים אזרחיים כמו תמיד. אחותי הייתה אמורה ללוות את נעים.

הגשנו את הבקשה ולא קיבלנו שום תשובה. ביום של התור איבתיסאם הלכה עם נעים למחסום ארז וחיכתה שם שעתיים בערך ליד החדר של התיאום אבל הפקידים אמרו שאין לה היתר. איבתיסאם חזרה למשרד לעניינים אזרחיים בעזה וביקשה שיבקשו היתר בשבילי במקומה, כדי שנספיק להגיע לניתוח באותו יום. הם ניסו, אבל גם הפעם לא התקבלה שום תשובה מהצד הישראלי.

קבענו תור חדש לניתוח דרך המשרד לעניינים אזרחיים ב-5.1.16. הגשתי שוב בקשה להיתר בשבילי ובשביל נעים אבל גם הפעם לא קיבלנו שום תשובה. ב-07.01.16 המשרד לעניינים אזרחיים הודיע לי שמשרד הקישור הישראלי במחסום ארז רוצה להזמין אותי לפגישה עם השב"כ במחסום. אני עדיין מחכה שיקבעו לי פגישה.

נעים סובל ממחסור בחמצן, ולפעמים כשקשה לו לנשום הוא מכחיל. הוא מקבל טיפול תרופתי. כרגע הוא נמצא אצל אחותי כי היא גרה קרוב יותר לבית החולים וגם נמצאת בבית ויכולה לטפל בו. בסופי שבוע אני לוקחת אותו הביתה.

אני מודאגת כל הזמן ומפחדת שלא אקבל היתר, במיוחד אחרי ששמעתי שישראל מסרבת לתת היתרים למלווים שהגיל שלהם מתחת ל-55.

*העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה. 

עדותו של עלי ח'דר מוחמד בשיר, בן 46, נשוי ואב לשמונה ילדים, בעל חנות בגדים בעיר דיר אל-בלח, סובל מליקוי שמיעה ומבעיה עצבית:

לפני כ-15 שנה התחלתי לסבול מבעיות שמיעה. אחרי חמש שנים התקינו לי מכשיר שמיעה במימון של איגוד החירשים והאילמים של עזה. במהלך השנים עברתי מרופא לרופא ברצועה והם רשמו לי כל מיני תרופות, אבל שום דבר לא שיפר את המצב שלי אלא להפך.

לפני שלוש שנים התחלתי לסבול גם מחוסר שיווי משקל, ורטיגו, ומהיחלשות העצבים ברגליים. אני לא יודע אם זה קשור לבעיית השמיעה. אושפזתי בבית החולים נאסר בח'אן יונס לעשרה ימים אבל לא הצליחו לעזור לי והמצב הבריאותי שלי המשיך להידרדר. כיום אני לא מסוגל להרים דברים כבדים כי קשה לי.

כל רופא שבדק אותי טען שאני סובל ממשהו אחר. לקחתי הרבה תרופות שהרופאים רשמו לי ושום דבר לא עזר לי.

לפני כמה חודשים, במאי 2015, קיבלתי הפנייה לטיפול בבית החולים פלסטין בקהיר, אבל מעבר רפיח היה סגור אז לא יכולתי לנסוע. חודשיים לאחר המועד הרופאים נתנו לי הפניה אחרת, לטיפול בבית חולים א-נג'אח בשכם. נקבע לי תור ל-15.07.15 והגשתי בקשה להיתר דרך המחלקה לעניינים אזרחיים במשרד הפנים. לא קיבלתי שום תשובה וכשהתקשרתי לשאול הפקידים אמרו לי שהצד הישראלי סירב להנפיק לי היתר.

אחרי שלושה חודשים קיבלתי הפנייה חדשה לבית החולים א-נג'אח וקבעו לי תור ל-12.10.15. שוב הגשתי בקשה להיתר במשרד הפנים ואחרי שלושה ימים קבלתי סירוב. ביקשתי לחדש את ההפניה אבל הפעם הצלחתי לקבל רק הפנייה לבית חולים במצרים, בתקווה שהמעבר ייפתח.

כל חידוש של ההפניה כרוך בטרטורים ובסבל. אני צריך להגיע לדיר אל-בלח שוב ושוב עד שנותנים לי את ההפניה, ובכל פעם אני צריך לסגור את החנות שלי ולבזבז יום בהתרוצצות מרופא לרופא וממשרד למשרד.

עכשיו אין לי בכלל שיווי משקל ואני לא יכול לעמוד ישר. כל הזמן אני מרגיש שאני עומד ליפול ובעקבות זאת אני לא יכול להרים שום דבר מהרצפה כי אני לא יכול להתכופף ולהתרומם, מחשש שאפול. אני נאלץ להתפלל גם בישיבה על כיסא. זה בנוסף לבעיית השמיעה. קשה לי לשמוע את הלקוחות וזה גרם לירידה במספר הלקוחות שמגיעים לחנות. בגלל הבעיות האלה הפסקתי להשתתף באירועים חברתיים ומשפחתיים.

במהלך השנים בזבזתי הרבה כסף על טיפולים שלא עזרו לי ובכלל לא שיפרו את המצב שלי. קניתי באלפי שקלים תרופות שלא זמינות בבתי המרקחת הממשלתיים.

*העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה. 

עדותו של עדנאן וספי עדנאן ברבח', בן 51, אב לשמונה, פקיד לשעבר ברשות הפלסטינית, תושב אזור א-שיח' נאסר בעיר ח'אן יונס, חולה לב:

ב-2005 עברתי התקף לב קשה בבית. בני המשפחה לקחו אותי לבית החולים נאסר במרכז ח'אן יונס והרופאים אמרו שאני צריך לעבור צנתור. הייתי מאושפז שם שבוע ואז העבירו אותי להמשך טיפול בבית החולים פלסטיןבקהיר. עברתי שם ניתוח לב פתוח ואושפזתי למשך שבוע בערך ואז חזרתי לרצועה, עם המלצות למעקב ומרשמים לתרופות שהייתי צריך לקחת באופן יומי.

המחלה פגעה מאוד בחיים שלי. אני סובל מתשישות כל הזמן וצריך לשמור על דיאטה ולהיזהר מחשיפה לאבק ולרוח חזקה. ב-15.09.15 סבלתי מקוצר נשימה והרגשתי שאני נחנק. הבנים שלי רצו לקחת אותי לבית החולים אבל לא הסכמתי כי חשבתי שזה רק התקף שיחלוף אחרי שאקח את התרופות. אבל המצב שלי התדרדר מיום ליום ואני סובל עכשיו כל הזמן מתחושה של חנק ותשישות.

ב-20.10.15 הלכתי לבדיקה בבית החולים נאסר. הרופאים אמרו שאני חייב לעבור צינתור ורה-ווסקולריזציה. הרופאים נתנו לו הפניה דחופה לניתוח בבית החולים אל-חיאת בירדן ונקבע לי תור ל-1.11.15, כדי שאסע דרך מעבר ארז.

הגשתי בקשה במחלקה לעניינים האזרחיים במשרד הפנים ואמרו שיודיעו לי מה התשובה בתוך שבוע בטלפון. אחרי שבוע לא קיבלתי תשובה אז הגעתי שוב למחלקה לעניינים אזרחיים, ואמרו לי שלא קיבלו תשובה מהצד הישראלי. בינתיים המצב הרפואי שלי מתדרדר מיום ליום. מעייף אותי ללכת גם למרחקים קצרים. אני רואה את הדאגה על בני המשפחה שלי.

בהתחלת החודש הודיעו שמעבר רפיח ייפתח ליומיים אז חשבתי לנסוע דרך מצרים. אבל המעבר היה עמוס מאוד באנשים שרצו לנסוע. הלכתי לשם יומיים וחיכיתי שעות בתורים ארוכים אבל לא הצלחתי לעבור.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סעיד.

עדותה של אולפת מוחמד ח'אלד כסאב, בת 16, תלמידת כיתה ט', תושבת שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה, הסובלת ממום בעצמות האגן:

נולדתי עם ברך קלובה ועברתי כמה ניתוחים ברצועה ובמצרים אבל כולם נכשלו. בשנת 2008 נסעתי למצרים ועברתי שם טיפולים במשך חמישה חודשים יחד עם אמא שלי ושתי האחיות שלי, שגם הן סבלו מאותה בעיה כמוני. אבא שלי גם בא אתנו. במצרים ניתחו אותי וחזרתי לרצועה באמבולנס. בגלל כל הטיפולים והניתוחים במהלך השנים הפסדתי שנתיים של לימודים. בשנת 2011 חזרתי שוב למצרים יחד עם אבא שלי והלכנו לייעוץ אצל רופא פרטי, שהסביר לנו שאין במצרים טיפול מתאים.

בחודש פברואר 2014 קיבלתי הפניה לבית החולים אל-מקאסד בירושלים. הצד הישראלי סירב לתת לאבא שלי היתר ללוות אותי. אמא שלי עברה ניתוח באותה תקופה אז נסעתי עם דודה שלי, מנאל. הגעתי לירושלים ב-9.2.14 ועברתי ניתוח ליישור רגל שמאל. הרופאים התקינו לי מנגנון קיבוע ושתל בתוך הרגל. הניתוח הצליח. אושפזתי שם ל-12 יום וחזרתי לעזה.

מאז הגעתי לבית החולים אל-מקאסד כמה פעמים לטיפולים ולמעקב. הפעם האחרונה הייתה בפברואר 2015 ואז קבעו לי תור לעוד ניתוח ב-20.10.15, כדי להאריך את רגל השמאל.

הפעם לא קבלתי היתר ופספסתי את מועד הניתוח. כשהודיעו לי על הסירוב של הצד הישראלי הרגשתי רע מאוד והתמוטטתי נפשית. כל כך קיוויתי שהכאבים והטיפולים ייפסקו ואוכל ללכת בצורה נורמאלית בלי הקביים והמבטים של האנשים ברחוב. קיוויתי גם שאוכל לחזור ללימודים בצורה סדירה. הסירוב הרס לי את כל התקוות שלי. קבעו לי עוד תור ל-8.5.15 ואז שוב ל-3.11.15 אבל הצד הישראלי סירב לתת לי היתר.

היום אני לוקחת ויטמינים וסידן ומשככי כאבים שהרופאים בעזה רשמו לי. אני הולכת עם קביים וסובלת מכאבים חזקים ברגליים. אני נוסעת לבית הספר באוטובוס ובימי גשם אני מעדיפה להישאר בבית בגלל שאני מפחדת שאחליק עם הקביים והמצב שלי יסתבך עוד יותר. בגלל ההיעדרות שלי מבית הספר הציונים שלי ירדו בצורה משמעותית והיום אני בכתה ט' במקום י"א.

כשהתחלתי להרגיש שיפור אחרי הטיפולים בבית החולים אל-מקאסד שמחתי מאוד והתחלתי לקוות שיהיו לי חיים נורמאליים אחרי שנים של סבל, שלא יסתכלו עליי יותר כמו נכה. אני חולמת כמו כל הבנות ללמוד ולהתחתן. כיום אני מתוסכלת ותשושה נפשית בגלל שאין לי אפשרות להשלים את הטיפול.

*העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה. 

בסוף שנת 2012 ותחילת 2013 התחלת לסבול מכאבים באזור האגן. עברתי כמה בדיקות והתברר שאני צריכה לעבור ניתוח לטיפול בציסטה. ב-13.01.13 עברתי את הניתוח בבית החולים נאסר במרכז העיר ח'אן יונס ושוחררתי הביתה, אבל אחרי כמה ימים היו לי כאבים חזקים באזור הניתוח וחזרתי לבית החולים. הרופאים נתנו לי משככי כאבים ואנטיביוטיקה ושחררו אותי שוב הביתה.

הכאבים נמשכו כמה חודשים. לפעמים ממש לא יכולתי לקום מהמיטה. הפצע של הניתוח לא החלים והתפתחה שם מורסה. הרופאים ניקזו את המורסה פעמיים ואמרו לי שהפצע לא החלים בגלל שאני סובלת מסוכרת. חלק מהרופאים אמרו לי שהניתוח לא הצליח.

בסופו של דבר הרופאים בבית החולים נאסר הפנו אותי להמשך טיפול בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. במשך שנה עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן וקיבלתי עוד תרופות ומשככי כאבים אבל הם לא הצליחו להגיע לאבחנה רפואית מדויקת. אני כבר לא הייתי מסוגלת ללכת.

בנובמבר 2013הרופאים הפנו אותי לבית חולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. הגעתי לאל-מקאסד והרופאים שם לא הצליחו להבין למה אני לא יכולה ללכת. הם נתנו לי תרופות וטיפול מקומי לפצע הדלקתי בתחתית הגב ושיחררו אותי הביתה.

עברה עליי תקופה קשה ביותר. הפכתי לנטל כבד על הילדים שלי, שנאלצו לעזור לי בכל דבר, כולל עשיית צרכים. הם מלווים אותי וישנים איתי כל שבוע כמעט לבית החולים ברצועה וגם ליוו אותי כשנסעתי לבתי חולים מחוץ לרצועה. העלויות הגבוהות של הטיפולים, שהרבה מהן נאלצנו לממן בעצמנו, גם מכבידות עלינו מאוד. המצב הבריאותי שלי משפיע לרעה על המצב הנפשי של כל בני המשפחה, וכולם עצובים. לפני שמצבי התדרדר דאגתי תמיד שהבית יהיה נקי והכנתי אוכל. עכשיו הבנות שלי נאלצות לבוא מהבתים שלהן ולהזניח את הילדים שלהן כדי לעשות את הדברים האלה במקומי. הן מחלקות את המטלות ביניהן.

הלכתי גם למרפאות ציבוריות וגם לפרטיות בתוך הרצועה. בסוף הרופאים בבית החולים נאסר נתנו לי שוב הפנייה לטיפול מחוץ לרצועה, הפעם בבית החולים אל-מיזאן בחברון. ב-30.04.14 נסעתי לחברון והרופאים אמרו שאני זקוקה לניתוח בעמוד השדרה. אבל כשחזרתי לרצועה הרופאים אמרו לי שהניתוח מסוכן והמליצו לי לא לעבור אותו, אז ויתרתי.

נשארתי מרותקת לכיסא גלגלים. בנוסף אני סובלת מכאבים חזקים ולא מסוגלת לישון. אני לוקחת כל הזמן תרופות הרגעה ומשככי כאבים. בבדיקות האחרונות שעברתי בחודשים האחרונים ברצועה הרופאים גילו שיש לי שחיקה של עצם הפוביס ואמרו שאני צריכה לעבור עוד ניתוח שהם חוששים לבצע בעזה, ולכן נתנו לי הפניה לבית החולים א-נג'אח בשכם.

הבן שלי הלך כמה פעמים למשרד לעניינים אזרחיים ובית החולים קבע לי תור ל-19.11.15. המשרד לעניינים אזרחיים הגיש את ההפניה לקבלת היתר כניסה לישראל ואמר שיודיעו לנו כשתתקבל תשובה, אבל לא חזרו אלינו. ביום של התור הבן שלי הגיע למשרד בשעה 08:00 בבוקר ואז נודע לנו שהצד הישראלי דחה את הבקשה ללא נימוקים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סעיד.

אני סטודנט לחינוך באוניברסיטת אל-אקצא בח'אן יונס. לפני ארבע שנים התחלתי לסבול מכאבים בגב. הלכתי למרפאה מקומית במחנה והרופאים נתנו לי תרופות ומשככי כאבים במשך שנתיים, אבל המצב שלי לא השתפר. התחלתי להתקשות בהזזת הכתף השמאלית, ולאט לאט זה החריף עד שלא יכולתי להזיז בכלל את יד שמאל מרוב כאבים. התקשיתי גם לישון בגלל שבשכיבה כאב לי עוד יותר והתחלתי לישון בישיבה.

פניתי לאורתופד ששלח אותי לצילום רנטגן ואחר-כך גם לאם-אר-איי. האורתופד בדק את הצילומים ואמר שיש גוש בכתף ויש חשש שהוא סרטני. שלחו אותי לעשות גם צילום סי.טי. הרופאה שבדקה את הצילום אמרה שהגידול בכתף הוא שפיר אבל צריך להסיר אותו מיד כי הוא לוחץ על עצבים. היא שלחה אותי לביופסיה, שאישרה שהגידול שפיר.

הרופאה הפנתה אותי לניתוח בבית החולים א-נג'אח בשכם ונקבע לי תור ל-4.8.15. הגשתי בקשה להיתר דרך המשרד לעניינים אזרחיים אבל לא קיבלתי תשובה מהצד הישראלי. קבעו לי שוב תור ל-16.8.15 ושוב הגשתי בקשה להיתר, אבל גם הפעם לא קיבלתי תשובה. קבעתי עוד שני תורים, ל-3.11.15 ול-8.12.15 ובשני המקרים לא קיבלתי תשובה. בינתיים ביקשתי ממשרד הפנים בעזה גם אישור לנסוע למצרים, בתקווה שייפתחו את המעבר.

אני סובל מכאבים עזים בגב וביד שמאל, שהפכה כמעט למשותקת. בגלל הכאבים אני לא מסוגל להגיע בצורה סדירה לאוניברסיטה וקשה לי מאוד ללמוד. אני מגיע רק פעם או פעמיים בשבוע וההישגים שלי נפגעו מאוד. היה לי ממוצע 85 ועכשיו הוא ירד ל-69. קשה לי לתפקד אפילו בבית וגם להתלבש אני לא יכול בלי עזרה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח.