איבראהים אבו ת'ורייה, תושב דיר אל-בלח, בן 29, נכה קטוע רגליים, נהרג מירי חיילים ליד גדר המערכת ברצועת עזה. אבו ת'ורייה נפצע בעבר שלוש פעמים מירי הצבא: בשנת 2001 נפגע ברגלו מירי חיילים במהלך עימותים מזרחית לעיר עזה. כשלוש שנים לאחר מכן, ב-2004, הוא נפצע מירי חיילים בבטנו במהלך עימותים באותו אזור. ב-2008, במהלך "מבצע עופרת יצוקה", נפצע אבו ת'ורייה בשלישית מטיל שירה הצבא לאחר שנכנס למחנה הפליטים אל-בוריג'. מירי הטיל נהרגו שבעה פלסטינים, בהם ארבעה קטינים. אבו ת'ורייה איבד את שתי רגליו. אבו ת'ורייה גר עם הוריו וששת אחיו ואחיותיו והיה המפרנס היחיד של משפחתו מעבודתו בשטיפת מכוניות ומקצבת הנכות שקיבל מעמותה ממשלתית התומכת בפצועים.
כשהחל גל ההפגנות בעקבות "הצהרת ירושלים" של הנשיא טראמפ ב-6.12.17 הצטרף אבו ת'ורייה להפגנות ויידה אבנים לעבר חיילים שניצבו מעברה השני של הגדר. במהלך ההפגנות, בגלל תנאי השטח בסמוך לגדר, הוא היה יורד מכיסא הגלגלים, מתקרב אל הגדר בזחילה ואז מתרחק ממנה ועולה שוב על כיסאו והפך דמות מוכרת לחיילים.
וידיאו: Al Mayadeen News
ביום שישי, 15.12.17, בסביבות השעה 9:00, התאספו כמאה צעירים בסמוך לגדר המערכת, ליד מחסום נחל עוז שממזרח לעיר עזה. לאחר כשעתיים החלו הצעירים להבעיר צמיגים וליידות אבנים לעבר חיילים וגי'פים צבאיים שניצבו ליד שני מגדלים שנמצאים במרחק של כ-15 מטרים מהגדר, ושירו לעברם אש חיה ורימוני גז מדמיע. כשהגיע אבו ת'ורייה להפגנה צעירים שהיו במקום דחפו את כיסא הגלגלים שלו לעבר הגדר. בסביבות השעה 16:30, בעת שאבו ת'ורייה היה על הקרקע, במרחק של כעשרה-עשרים מטרים מגדר המערכת, חייל ירה בראשו והרג אותו. כחצי שעה קודם, באותה הפגנה, ירו החיילים בראשו של מפגין נוסף, יאסר סוכר, תושב עזה בן 23, והרגו אותו.
תמונה
איבראהים אבו ת'ורייה ומפגינים נוספים במהלך הפגנה ליד גדר המערכת בעקבות הכרזת טראמפ, 15.12.17. צילום: מוחמד סאלם, רויטרס
בעדות שמסר ב-19.12.17 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר א.ס., תושב עזה בן 22, על מה שאירע באותו יום:
בימים שלפני האירוע אני ואיבראהים אבו ת'ורייה התיידדנו. הוא היה מבקש ממני לדחוף אותו לכיוון הגבול כשהוא מניף את דגל פלסטין. אני לא פחדתי מהירי ודחפתי אותו קרוב ככל שהוא רצה לגבול. היינו מגיעים עד למרחק של כמאה מטרים מהגבול. הוא חשב שהחיילים לא יירו עליו. איבראהים היה מתקרב לגבול עוד יותר בלי כיסא הגלגלים, צועק לחיילים וחוזר ומתרחק. לפעמים כשהוא היה מגיע לגבול הוא היה מניף דגל פלסטין ודגלים של החזית העממית, לפעמים הוא היה מיידה אבנים. ביום רביעי הגיע ג'יפ צבאי והחיילים בג'יפ התחילו לקרוא לו במגפון. חייל אחד אמר לו בערבית: "איבראהים, לך". הג'יפ עמד שם פרק זמן קצר, ואחר כך עזב.
ביום שישי, 15.12.17, בסביבות השעה תשע בבוקר, הלכתי ברגל לאזור נחל עוז. היו שם בערך מאה נערים וצעירים שעמדו במרחק של כמאתיים מטרים מהגדר. בשני המגדלים הצבאיים היו חיילים. אף אחד לא יידה אבנים, כי חיכינו שיגיעו אמבולנסים ושיתאספו עוד צעירים. כעבור כשעתיים הגיעו עוד בחורים. גם איבראהים אבו ת'ורייה הגיע. הוא היה עובר ממקום למקום, פעם מתקרב לגבול ופעם מתרחק. לפעמים הוא הרים את החולצה שלו, כדי להראות לחיילים שהוא לא חמוש ולא מסכן אף אחד. פתאום החיילים ירו רימוני גז מדמיע, והאוויר התמלא בגז. כבר לא יכולנו לראות שום דבר לפנינו. אחר כך הם ירו אש חיה, ושוב ירו גז. ראיתי שאיבראהים נפגע, והבחורים הרימו אותו ולקחו אותו לכיוון האמבולנס.
מפגין נוסף, ג'.ח., תושב בית לאהייא בן 26, תיאר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-27.12.17 את הירי באבו תו'רייה:
באותו יום העימותים נמשכו עד אחר הצהריים והתגברו בגלל שהגיעו הרבה צעירים. הצבא ירה לעברנו אש חיה ורימוני גז מדמיע וכל כמה דקות מישהו נפגע, מאש חיה, מפגיעה ישירה של רימון גז מדמיע או משאיפת גז.
בסביבות השעה 16:30 איבראהים התקדם לכיוון הגבול. אחד הבחורים דחף אותו על כיסא הגלגלים שלו. אחר כך הוא ירד מהכיסא והתחיל לזחול ולהתקרב אלינו. עמדנו במרחק של כמה מטרים מהגדר. החיילים קיללו אותנו ואנחנו קיללנו אותם בחזרה ויידינו לעברם אבנים. איבראהים אבו ת'ורייה התקרב אלינו, ופתאום שמעתי רעש חזק של ירי אש חיה. ראיתי את איבראהים נופל אחורה על הגב שלו. כשהוא נפל התחלנו לקרוא "אללה הוא אכבר". מיד הרמנו אותו ולקחנו אותו לאמבולנס.
אבו תו'רייה נלקח לאמבולנס של הסהר האדום שהמתין במרחק של כ-250 מטרים מהגדר ופונה לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם נקבע מותו.
אמו, אעתידאל אבו ת'ורייה, תושבת דיר אל-בלח בת 56, נשואה ואם לשבעה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-24.12.17:
תמונה
אעתידאל אבו ת'ורייה.
איבראהים קיבל קצבת פצוע מארגון ממשלתי שתומך בפצועים ועם זה שילמנו את דמי השכירות של הבית וקנינו מצרכים. בעלי כבר מבוגר ולא מסוגל לעבוד ויש לו אח צעיר יותר וחמש אחיות שלא עובדים. הקצבה לא הספיקה לנו ואיבראהים עבד גם בשטיפת מכוניות ברחובות עזה. למרות כל הסבל שלו מקטיעת שתי הרגליים, איבראהים תמיד חייך והיה אופטימי ומאיר פנים. הוא היה טוב לב ומלא חמלה כלפיי וכלפי אביו. הוא תמיד שאף לדאוג לכל הצרכים שלי.
כשאיבראהים שמע על ההצהרה שירושלים היא בירת ישראל הוא כעס מאוד וכששמע על העימותים בין הצעירים לצבא הוא החליט להגיע להפגנות מזרחית לעיר עזה. הוא לא נתן לשום דבר לעצור אותו ולא יכולתי למנוע ממנו. שום דבר לא עצר בעדו. למרות כל הפעמים שפגעו בו, הוא לא התייאש ולא התעייף. ביום שישי, 15.12.17, הוא התעורר בשעה תשע בבוקר, אכל ארוחת בוקר ואמר לי, לאחיותיו ולאח שלו שהוא הולך להפגנות באזור נחל עוז. הוא אמר לי לשמור על כל בני המשפחה כי היום הוא ייפול כשהיד ונפרד ממני מאחיו ומהאחיות שלו. לא האמנתי לו כי הוא נהג להתלוצץ ולצחוק הרבה.
הוא יצא מהבית בשעה עשר בבוקר. אנחנו גרים באזור דיר אל-בלח וההפגנה שרצה להגיע אליה, באזור א-שוג'אעייה, ליד נחל עוז, רחוק מאוד וקשה להגיע לשם. כי לשם היה רגיל ללכת עד לפני כמה חודשים כשגרנו בעזה. בכל פעם שהוא יצא להפגנות דאגתי ופחדתי אבל תמיד ציפיתי שהוא יחזור הביתה. חשבתי שהצבא הישראלי לא יירה בו בגלל שהוא נכה ולא מסכן אף אחד. הוא לא היה יכול ללכת, רק לזחול ליד הגדר.
בסביבות השעה 17:00 התקשר אלי בן דוד שלו ואמר לי שאיבראהים נפגע בראש ושהוא נפל שהיד. לא האמנתי לו והייתי בטוחה שהוא יחזור הביתה. הודעתי לאבא שלו והוא הלך לבד אל בית החולים א-שיפאא וראה את הגופה בחדר המתים, כדי לוודא שזה נכון. הוא התקשר וסיפר לי שאיבראהים מת ושהוא נפגע בראש. נכנסתי להיסטריה והתחלתי לצעוק ולבכות. גם האחיות שלו התמוטטו לגמרי כשנודע להן שהוא מת. במה הוא אשם?! למחרת נערכה ההלוויה ונפרדתי ממנו. חיבקתי אותו, בכיתי עליו ונפרדתי ממנו יחד עם אחיו והאחיות שלו. הייתי בהלם, עצובה ושבורת לב. השמיים ינחמו אותי. הוא השאיר חלל גדול בבית. לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הקול והצחוק שלו בבית. אני מתפללת עליו כל יום.
בגל ההפגנות ליד גדר המערכת בדצמבר, שהחל לאחר הצהרת נשיא ארה"ב טראמפ על ירושלים, נהרגו שבעה מפגינים נוספים מירי חי של חיילים שניצבו מעברה השני של הגדר. ממש כמו אבו ת'ורייה, איש מהמפגינים הללו לא סיכן את חייהם של החיילים. על-פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, בין ה-7 ל-31 בדצמבר 2017 נפצעו 322 פלסטינים מירי חי של הצבא ו-58 נפצעו מירי כדורי מתכת מצופי גומי. מציאות זו היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש של הצבא, הכוללת ירי, לרבות בידי צלפים, על מיידי אבנים שאינם מסכנים איש בסמוך לגדר. בכלי התקשורת פורסם כי נפתחה חקירת מצ"ח בנוגע לירי באבו ת'ורייה. אולם, מניסיון העבר, קרוב לוודאי שהיא לא תוביל להעמדה לדין של האחראים להרג הבלתי חוקי, בוודאי לא של הדרגים הבכירים. ניסיון זה – המעיד על כך שאחריתן של חקירות כאלה היא כמעט תמיד טיוח – הוא שהוביל את בצלם לחדול מפנייה לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקירה. עם זאת, ברור שהחובה לחקור ולמצות את הדין עם כל האחראים מוטלת עדיין על המערכת הצבאית. אולם כל עוד ממשיכה הפרקליטות הצבאית במדיניות הטיוח השיטתי של הרג ופציעת פלסטינים על ידי כוחות הביטחון, ואיש אינו נדרש לשלם על פגיעה בפלסטינים, יימשך הקטל הבלתי חוקי.
* ב-4.1.18 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-15.5.19 פורסם בכלי התקשורת כי תיק החקירה נסגר מאחר ולא נמצאה ראיות לירי ישיר של חיילים לעבר אבו ת'ורייה.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה ("סבב לחימה"), אימה וחוסר ודאות, הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. אלו נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. הפצצת הבתים אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות ארוכת שנים שמיישמת ישראל ברצועת עזה. אלפי פלסטינים כבר נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. אלא שבעבר, כשנהרגו אזרחים בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, טענו גורמים רשמיים כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית שכן ההרוגים הם לא יותר מ"נזק אגבי" ובכלל, זו אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי המסתתרים מאחורי אזרחים. הצדקות אלה וחוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן: הטענה שהפעולה הייתה מידתית וההרוגים הם "נזק אגבי" מאיינת את הפגיעה באזרחים ומרוקנת מתוכן את אחד העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית כלל לא מתעוררת במקרה זה, שכן ההתקפה כוונה לבתי מגורים, שאינם מטרות צבאיות לגיטימיות ולכן ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הטענה שהאחריות למוות מוטלת על פעילי הג'יהאד האיסלאמי מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו והיא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם. ישראל היא זו שבחרה לירות באמצע הלילה טילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לתוצאות. מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים של פעולה זו. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. וכמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות ("סבב לחימה"), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי. זו לא הייתה טעות. כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי "בצה"ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג'יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים". בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג'יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת. בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית. ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק "נזק אגבי" חוקי אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא "מידתית". עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק "נזק אגבי". כך, למשל, טען דובר צה"ל כי "עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד". עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר כי "צה"ל והשב"כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר". אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל"נזק אגבי" לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי "הישיר והקונקרטי" הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה "מופרזת" ומה ייחשב ל"יתרון צבאי" וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש. עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה "מידתית" תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. "מטרה צבאית לגיטימית" מוגדרת ככזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף "יתרון צבאי מובהק". ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" או שהפגיעה בהן תקנה לישראל "יתרון צבאי מובהק". הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג'יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי כי "אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג'יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה"ל היה פועל כך, אולם 'צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'". טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג'יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית "מתוך אוכלוסייה אזרחית". אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות. ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה. לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן. ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף. עד הסבב הבא במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי. הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי. עזבו "דגל שחור", עזבו "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.
