תיעוד וידיאו: חיילים עיכבו ילד בן חמש בחברון

11 יולי 2013

ב-22.7.13 השיב היועץ המשפטי של אוגדת איו"ש לפניית בצלם. היועץ התייחס בתשובתו באופן כללי להתמודדות החיילים עם המציאות המורכבת שבה ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית מיידים אבנים. ביחס לעיכובו של ודיע מסוודה הצדיק היועץ את כל התנהלות החיילים למעט איזוקו של האב וכיסוי עיניו. בתגובה השיב בצלם כי כל פעולת החיילים באירוע הייתה פסולה מן היסוד, וכי ההכרה במציאות המורכבת בשטח אינה יכולה להצדיק הפרה מפורשת של החוק בכל הנוגע לזכויותיהם ורווחתם של ילדים.

בצלם פנה במכתב דחוף ליועץ המשפטי של אוגדת איו"ש בדרישה לקבל את התייחסותו לאירוע חמור, שבמהלכו עיכבו חיילים בחברון למשך כשעתיים ילד בן חמש שזרק אבן. החיילים איימו על הילד ועל הוריו, כפתו את אביו וכיסו את עיניו, והעבירו את הילד לידי המשטרה הפלסטינית. עיכוב של ילד מתחת לגיל האחריות הפלילית, לא כל שכן ילד צעיר כל כך, נטול כל בסיס חוקי.

ביום שלישי, ה-9.7.13, בסביבות השעה 15:30 אחר הצהריים, עיכבו שבעה חיילים וקצין את ודיע מסוודה, ילד בן 5 ותשעה חודשים (תאריך לידתו בתעודת הזהות של אמו: 24.9.2007), בקרבת מחסום עבד, סמוך למערת המכפלה בחברון, לאחר שיידה אבן. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי, שנכחה במקום, תיעדה בווידיאו את העיכוב מראשיתו. לאחר נסיונות התערבות של תושבים שהתקהלו במקום, החיילים העלו את הילד לג'יפ בלויית תושב פלסטיני ולקחו אותו לביתו, כשהוא מיבב בהיסטריה. כאשר הגיעו לבית, הודיע הקצין לאמו של ודיע כי בכוונתו להסגיר את הילד למשטרה הפלסטינית, אולם האם סירבה לאפשר להם לקחת את הילד עד שיגיע אביו, כרם. בחלוף כחצי שעה מרגע עיכובו של ודיע הגיע כרם מסוודה לבית והקצין הודיע לו כי הוא עוצר את בנו כדי להסגירו לידי המשטרה הפלסטינית. במשך כל אותה עת הסתתר ודיע מאחורי ערמת מזרנים בבית כשהוא בוכה. ההורים הבהירו לקצין כי מדובר בילד בן חמש, אולם הקצין התעקש לקחת אותו למת"ק ואיים כי הצבא יעצור את האב אם ההורים לא ייענו לדרישה. לאחר מכן לקחו החיילים את כרם מסוודה ואת בנו ודיע מהבית והובילו אותם ברגל למחנה הצבאי ברחוב א-שוהדאא.

תיעוד חלקו הראשון של האירוע כפי שצולם על ידי תחקירנית בצלם מנאל אל ג'עברי

העיכוב הראשוני

בעדותו מסר כרם מסוודה לבצלם:

"...כשהגעתי הביתה ראיתי כמה חיילים ליד הדלת של הבית שלי וקצין ניגש אלי והורה לי להביא את הבן שלי ודיע. גם לפני שהגעתי החיילים ניסו לשכנע את אשתי להסגיר את הילד אבל היא לא הסכימה לעשות את זה עד שאני אגיע. הקצין אמר לי שהוא מתכוון לעצור את ודיע ולהעביר אותו לקישור הפלסטיני. שאלתי את הקצין "למה שתעצור ילד בן חמש?". חייל שעמד ליד הקצין הראה לי אבן וטען שהבן שלי זרק אותה ושהיא פגעה בגלגל מכוניתו של מתנחל שנסע צפונה ליד מחסום עבד. ניסיתי לשכנע את הקצין שלא ייקח את ודיע למת"ק אבל הוא אמר שאם לא אביא את ודיע אני אעצר. [...] נכנסתי הביתה והבאתי את ודיע שהסתתר בתוך הבית. הוא בכה".

ודיע ואביו נלקחו כאמור למחנה צבאי שם עוכבו למשך כחצי שעה, שלאחריה אזקו החיילים את ידיו של האב, כיסו את עיניו והובילו אותו כך יחד עם בנו למחסום שוטר (56), שם עיכבו אותם החיילים למשך כשלושים דקות נוספות. בשלב זה הגיע למקום קצין בדרגת סא"ל, שהאב, הדובר עברית, הבין כי הוא קצין קישור מהמת"ק. הקצין תשאל את ודיע ושאל אותו מדוע הוא זרק אבנים. בנוסף, הוא נזף בחיילים על כך שעצרו את השניים אל מול המצלמות והלין כי "בהיבט ההסברתי אתם עושים נזק". הקצין הבהיר לחיילים שכאשר יש מצלמות באזור, יש "להתייחס יפה" לעצורים. לאחר מכן הסיר אחד החיילים את האזיקונים ואת כיסוי העיניים מהאב ונתן לו מים. כעבור כמה דקות הגיעו למקום קצין מהקישור הפלסטיני וכמה שוטרים פלסטינים. החיילים הסגירו לידיהם את כרם וודיע מסוודה והשניים נלקחו לתחנת משטרה פלסטינית, שם תושאלו קצרות ושוחררו.

תיעוד חלקו השני של האירוע כפי שצולם על ידי מתנדב בצלם עימאד אבו שמסייה:

האב ובנו מעוכבים במחסום

הגעת קצין המת"ק

השניים מועברים לידי המשטרה הפלסטינית

במכתבה ליועמ"ש איו"ש אומרת מנכ"ל בצלם, ג'סיקה מונטל: "מהתיעוד עולה בבירור כי אין מדובר בטעות של חייל בודד אלא בהתנהלות שנתפסה, באופן מבהיל, כסבירה בעיני כל המעורבים, לרבות קצינים בכירים. תמוה במיוחד שבאף שלב של האירוע לא נדלקה אצל איש מהם נורה אדומה: לא העובדה שהפחידו ילד בן חמש עד עמקי נשמתו, לא האיום עליו ועל הוריו ב"הסגרה" למשטרה הפלסטינית, לא האיום לעצור את האב, שאין לו בסיס חוקי כלשהו, ולא איזוק ידיו של האב וכיסוי עיניו בנוכחות בנו".

מניסיון מצטבר של בצלם נראה כי קיים נוהל שבמסגרתו חיילים מעכבים קטינים פלסטינים החשודים ביידוי אבנים ומעבירים אותם במת"ק הפלסטיני לידי המשטרה הפלסטינית. נראה כי במקרה הנוכחי פעלו החיילים במסגרת אותם נהלים, שאין ולא יכול להיות להם בסיס חוקי כאשר הקטין הוא מתחת לגיל האחריות הפלילית. גיל האחריות הפלילית במערכת המשפט הצבאית בשטחים הוא 12, בדומה לישראל. המשמעות של חוק זה היא שמתחת לגיל זה, אסור לכוחות הביטחון לעצור או לעכב קטינים, גם כאשר הם חשודים בביצוע עבירות פליליות והרשויות נדרשות להתמודד עם העבריינות בדרכים אחרות. ואכן, בידי בצלם יש תיעוד רב של אירועים בהם קטינים ישראלים מתחת לגיל האחריות הפלילית יידו אבנים על פלסטינים, ולא ננקטו נגדם צעדים כלשהם. גם האמנה בדבר ההגנה על זכויות הילד, שעליה חתומה ישראל, מחייבת להגן על קטינים בהליך הפלילי, ובוודאי ילדים בגיל צעיר כל כך.

פריטים מומלצים

חיילים מחזיקים בר'אזי והמאם מחארמה במחסום. צולם על-ידי עוברי אורח

חברון - מרכז העיר

חיילים עיכבו ילדים בני 8 ו-10 במחסום בחברון למשך למעלה מחמש שעות

ביום שני, 12.9.22, בסביבות השעה 12:30, עיכבו שני חיילים במחסום 160 (דיוואן א-רג'בי), במרכז העיר חברון, את האחים המאם (8) ור'אזי (10) מחארמה בדרכם הביתה מבית הספר של אונר"א, שבמרחק של כ-250 מטרים מהמחסום. תחילה הושיבו אותם החיילים על הקרקע מחוץ למחסום ואחרי זמן מה לקחו אותם לחדר בתוכו, שם תושאלו על יידוי אבנים על המחסום. איש לא עדכן את בני משפחתם על העכוב. לאחר-מכן הושיבו החיילים את הילדים על רצפת החדר למשך כשעה. בינתיים הגיע למקום אביהם, ואאיל מחארמה, שיצא לחפשם לאחר שלא שבו מבית הספר כהרגלם ושמע על עיכובם. לאחר הפצרות רבות של האב לקחו החיילים את הילדים למעבר המגודר של המחסום כדי שיוכל לראותם ולתת להם שתייה. החיילים החזיקו בילדים במחסום עד סביבות השעה 18:00, אז הגיעו למקום נציגי הצלב האדום. במהלך כל השעות הללו המתין אביהם מצידו השני של המחסום, יחד עם בנו בן השלוש. מקרה זה, גם אם נסיבותיו קיצוניות, אינו חריג אלא חלק מהשגרה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. שגרה זו המתאפיינת באלימות יומיומית מצד אנשי הכוחות, המופנית גם כלפי ילדים קטנים, כמו במקרה הנוכחי. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים, זוהי מדיניותו של משטר האפרטהייד הישראלי. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה ב-19.9.22 את עדויותיהם של ר'אזי מחארמה ואביו: ואאיל מחארמה, בן 45, אב לארבעה: אני גר עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, בני שלוש עד עשר, בשכונת אל-עקאבה בעיר העתיקה בחברון. ב-12.9.22, בסביבות השעה 13:00, התקשרה אליי הגננת של הבן שלי, חארס, בן השלוש, ואמרה לי ששני האחים שלו לא הגיעו לאסוף אותו כמו שהם עושים כל יום. דאגתי מאוד והלכתי לגן לאסוף את חארס ואז הלכתי איתו לבית הספר של אונר"א שבו לומדים הבנים הגדולים אבל הוא כבר היה ריק. בזמן שהייתי שם התקשר אליי מורה מבית הספר ואמר לי שהצבא תפס את שני הבנים שלי ר'אזי והמאם, ושהם מוחזקים במחסום 160. הלכתי עם חארס למחסום ודיברתי שם בעברית עם אחד החיילים שאמר לי שהם מחזיקים את הילדים שלי בחדר במחסום בגלל שהם יידו אבנים. ניסיתי להסביר לחייל שהם קטנים וגם חדשים בבית הספר ואני לא מאמין שהם יידו אבנים. ביקשתי מהחיילים שיתנו לי לראות אותם, אבל הם סירבו והורו לי להתרחק מהמחסום. ישבתי עם חארס על גדר ליד השער המסתובב וסירבתי לזוז משם בלי הילדים שלי. החייל שדיברתי איתו כעס ודיבר אליי בתוקפנות. הוא נתן לי לדבר בטלפון עם מישהו שהציג את עצמו כקצין ואמר שהילדים שלי יידו אבנים על החיילים. כשאמרתי שזה לא נכון הוא הורה לי לחכות בשקט ולא לעשות בעיות עד שתגיע המשטרה ותחקור את העניין, ואז הוא ניתק את השיחה. חיכיתי ליד המחסום במשך שעה בערך בלי לראות את הילדים שלי. אחר כך ביקשתי מהחייל שיתן להם לשתות מים והוא ענה לי שיש לו רק את המים משלו. הלכתי לחנות, קניתי מים ומיץ וביקשתי מהחיילים שייתנו אותם לילדים שלי. אז, החיילים הוציאו את הילדים שלי למעבר הברזל. המאם בכה והיה מפוחד. נתתי להם את המים והמיץ ודיברתי איתם כדי להסיח את דעתם ולהרגיע אותם. הייתה שם עובדת מארגון CPT שניסתה לצלם את הילדים בסתר, אחרי שהחיילים אסרו עליה. החיילים השאירו את הילדים במעבר הברזל, שדומה לכלוב, עד לשעה 18:00. בינתיים דיברתי עם הקישור הפלסטיני ועם הצלב האדום וכשזה לא עזר התחלתי לפרסם בקבוצות הווטסאפ בקשות עזרה לארגוני זכויות האדם. בשלב מסויים הגיע רכב של הצלב האדום, ורק אז הילדים שלי שוחררו – אחרי בערך חמש וחצי שעות במחסום. הם היו מותשים, רעבים ומפוחדים והפנים שלהם היו חיוורות. לקחתי אותם הביתה ובדרך ניסיתי להרגיע אותם ולהתבדח איתם כדי להקל עליהם. ר'אזי, בן 10, תלמיד כיתה ה': הלימודים נגמרו בערך ב-12:30 ואני ואח שלי המאם, שלומד באותו בית ספר, הלכנו הביתה. פתאום עצר לידנו ג'יפ של הצבא הישראלי וירדו ממנו שני חיילים. הם תפסו אותי ואת המאם, דיברו אלינו בערבית וניסו להכניס אותנו לג'יפ. לא הסכמנו, בכינו וצעקנו אז במקום להעלות אותנו לג'יפ הם הושיבו אותנו מאחוריו. היתה שם בחורה שאני מכיר כי היא תמיד משגיחה על הילדים שעוברים מחסומים באזור בית הספר. היא התקרבה אלינו ושאלה איך קוראים לנו, והחיילים צעקו עליה והרחיקו אותה. אחרי שהיא התרחקה, החיילים לקחו אותנו למחסום 160, והם הכניסו אותנו לחדר. המאם בכה והתחנן בפני החיילים שיעזבו אותנו. כשהם הכניסו אותנו למחסום, חייל אחד שאל אותי בערבית למה אני זורק אבנים. הוא גם רצה שניתן לו שמות של הילדים שזורקים. אמרתי לו שזאת השנה הראשונה שלנו בבית הספר הזה, ואנחנו לא מכירים אף אחד, ואז הוא ציווה עלי לשתוק ולחכות בחדר עד שהמשטרה תגיע ותיקח אותנו. הוא הושיב אותנו על הרצפה. חיכינו ככה שעה בערך, עד ששמעתי את הקול של אבא מחוץ למחסום. הוא דיבר עם החיילים בעברית. המאם שוב התחיל לבכות, ואני ניסיתי להרגיע אותו ולהשתיק אותו. החיילים הוציאו אותנו למעבר עם גדר מברזל, ואבא שלי נתן לנו מים ומיץ, ואמר שהוא יישאר איתנו ולא יעזוב בלעדינו. המאם נרגע והפסיק לבכות. חיכינו במעבר הרבה שעות ארוכות ואבא שלי ישב כל הזמן הזה עם אחי הקטן חארס על גדר ליד השער המסתובב של המחסום ודיבר איתנו. בסוף החיילים שיחררו אותנו. היינו עייפים ורעבים. אבא לקח אותנו הביתה.

25 אוקטובר 2022

בני משפחת אבו שמסייה חוסמים את הרחוב במחאה על מעצר הבנים, תל רומיידה, חברון, 10.5.19

חברון - מרכז העיר

שגרת כיבוש: התנכלות משותפת של חיילים, שוטרי מג"ב ומתנחלים למשפחה פלסטינית בשכונת תל רומיידה

משפחת אבו שמסייה גרה בשכונת תל רומיידה שבמרכז העיר חברון. בשנת 1984 הוקמה במרחק של מטרים ספורים מהשכונה ההתנחלות אדמות ישי, ומאז הפכו כוחות הביטחון והמתנחלים את חיי התושבים לסיוט מתמשך באמצעות הגבלות תנועה הדרקוניות והתנכלויות ומעשי אלימות בלתי פוסקים. בשל מציאות זו עזבו עשרות משפחות את השכונה. עימאד ופאזייה אבו שמסייה, בני 49 ו-45 בהתאמה, החליטו כי לשני בניהם הגדולים, עווני, בן 20 ומוחמד, בן 17, נשקף סיכון רב מדי בשכונה והשניים עברו להתגורר אצל קרובי משפחתם בעיירה אל-עיזרייה, בצפון-מזרח ירושלים. ביום שישי, 10.5.19, הגיעו שני הבנים לביקור אצל המשפחה. בסביבות השעה 18:00 יצאו שניהם לקנות מצרכים לארוחת האיפטאר (שבירת הצום) יחד עם חברם תושב השכונה, טארק סלהב, בן 19. בדרכם חזרה עבר לידם כלי-רכב ובו שני מתנחלים, גבר ואישה. הגבר צפר ועווני הניף לעברו אצבע משולשת במחאה. בתגובה עצר המתנחל את רכבו, ירד ממנו, התחיל לקלל וניסה לתקוף את עווני. עווני קילל אותו בחזרה וחייל בלבוש אזרחי שעבר במקום התערב והורה לשניים להמשיך בדרכם. מוחמד ועווני ליוו את טארק לבית סבו בסוף הרחוב, מול הכניסה להתנחלות אדמות ישי. המתנחלים עקבו אחריהם במכוניתם, עצרו בכניסה להתנחלות ודיברו עם חייל שהוצב שם. לאחר מכן התקדמו המתנחל והחייל לעבר עווני והתפתח עימות בין החייל, עווני והמתנחל. בשלב זה הגיעו למקום חיילים נוספים. מוחמד רץ לביתו כדי להזעיק את הוריו ואז התפתחו עימותים בין בני המשפחה לבין החיילים והמתנחלים, ובמהלך עימותים אלו הסירו חיילים בכוח את החיג'אב מראשה של פאייזה, האם. פאייזה אבו שמסייה, בת 45, פקידה בעירית חברון, תיארה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי, ב-12.5.19, את מה שאירע: הבן שלי מוחמד נכנס הביתה וסיפר לי שחיילים עצרו את אחיו עווני. הוא יצא מיד שוב לרחוב ואני רצתי אחריו. ראיתי את עווני מוחזק בתוך סמטה קטנה, וסביבו מספר רב של חיילים. ניסיתי לגשת אליו אבל אחד החיילים דחף אותי וחסם לי את הדרך. שמעתי את עווני צועק ואומר לחייל: "אל תיגע באימא שלי", בשלב הזה מוחמד והחבר שלו טארק ניסו לגשת אליי כדי לעזור לי, אבל החייל קשר את הידיים שלהם מאחורי הגב והוביל אותם לכיוון ההתנחלות. נכנסתי אחריהם להתנחלות. חיילים ומתנחלים ניסו לחסום לי את הדרך אבל הצלחתי להמשיך לרוץ אחריי החיילים וראיתי שהם הכניסו את מוחמד וטארק לתוך קונטיינר. אחר-כך חיילים בלבוש אזרחי ושוטרות משמר הגבול הובילו אותי החוצה מההתנחלות, ותוך כדי כך הם דחפו אותי והורידו לי את החיג'אב. זה היה משפיל מאוד. ראיתי חיילים מובילים גם את עווני, שהידיים שלו היו אזוקות, לכיוון ההתנחלות. אמרתי לו שלא יפחד ושאני נמצאת כאן, קרובה אליו. עווני אבו שמסייה, בן 20, מכונאי רכב באל-עיזרייה, תיאר גם הוא בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-19.5.19 את מה שהתרחש לאחר התערבות החיילים: אחד החיילים קרא לטארק, ואז הוא קרא גם לי. ביקשתי מאחי מוחמד שיחזור הביתה כי הוא סחב מצרכים שקנינו לבית. תוך כמה רגעים התאספו שם עוד חיילים וקצין הורה לי למסור לו את תעודת הזהות ואת הטלפון שלי. הוא גרר אותי לפינת הרחוב ושם שני חיילים ערכו עליי חיפוש. בינתיים ראיתי את מוחמד חוזר מהבית ומתיישב על המדרכה ליד טארק. אחד החיילים הפיל את מוחמד על הרצפה והיכה אותו. דחפתי מעליי את שני החיילים ורצתי אליו. החיילים ניסו לאזוק את הידיים שלו, ואני ניסיתי להרחיק אותם ממנו. בינתיים ראיתי את אימא שלי מנסה להתקרב למוחמד ואחד החיילים דוחף אותה ומנסה למנוע ממנה להתקרב. התעצבנתי וצעקתי על החיילים שיפסיקו לתקוף את אימא שלי. כמה חיילים סחבו אותי משם, היכו אותי וניסו לאזוק לי את הידיים. בינתיים הגיע אבא שלי וניסה להרגיע אותי. בסופו של דבר החיילים אזקו לי את הידיים מאחורי הגב. אחריי כמה דקות, החיילים הובילו אותי לתוך ההתנחלות. בדרך ראיתי חיילים לוקחים את אימא שלי משם. כנראה שהיא רצה אחריי מוחמד. היא הייתה עצבנית וצעקה בזמן שאחד החיילים דחף אותה. התנגדתי עד שהצלחתי לחתוך את אזיקוני הפלסטיק מהידיים שלי ורצתי לכיוון אימא שלי, אבל החיילים תקפו אותי ואזקו את הידיים שלי מחדש. הם הובילו אותי לתוך קונטיינר בתוך ההתנחלות. בתוך הקונטיינר ראיתי את מוחמד וטארק יושבים על הרצפה. החייל ציווה עליי לשבת כמוהם. סירבתי, וניסיתי לדבר עם מוחמד וטארק אבל אז החיילים הוציאו אותי וציוו עליי לשבת על הרצפה מול הקונטיינר. אחד החיילים כיסה לי את העיניים. היה חם מאוד בחוץ ביקשתי ממנו להביא לי מים כדי שאוכל לשטוף פנים. הוא הביא לי דלי מים. הם השאירו אותי באותו מקום במשך שעה בערך, עם כיסוי עיניים ואזיקים. אחר כך הגיעו שני חיילים, לקחו אותי לג'יפ והכניסו אותי לתוכו. חיילים אחרים הביאו את מוחמד וטארק לאותו ג'יפ. הסיעו אותנו למחסום באב א-זאוויה ושם הורידו אותנו והורו לנו לחזור הביתה. אבא שלי חיכה לנו קרוב לשם. כבר היה כמעט שבע וחצי, שעת ארוחת האיפטאר. הייתי עייף מאוד, רעב וצמא. בנוסף היו לי חבלות קלות בחלקים שונים בגוף. לאחר מעצרם של עווני, מוחמד וטארק ישבו עימאד אבו שמסייה וילדיו, סאלח, בן 13 ומרווה, בת 15, באמצע הכביש וחסמו את דרכן של מכוניות המתנחלים כמחאה על החזקתם. כעבור כרבע שעה הגיע לאזור חיילים רבים וקצין איים לעצור את האב אם לא יפנה את הדרך. עימאד וילדיו נאלצו לעבור למדרכה, שם חיכו עד לשעה 19:30 בערך, אז עבר לידם הג'יפ שהוביל את עווני, מוחמד וטארק למחסום באב א-זאוויה, מרחק של 100 מטרים משם, שבו שוחררו. הבת, מרווה אבו שמסייה, בת 15, סיפרה בעדות שמסרה שמסרה לתחקירנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי ב-12.5.19 : הייתי אצל חברה כשאחותי מדלין התקשרה ואמרה לי שהצבא עצר את ההורים והאחים שלי. מיהרתי הביתה ובדרך ראיתי את ההורים שלי צועקים ברחוב והרבה חיילים ושוטרי משמר הגבול מקיפים אותם. אבא שלי אמר לי שהחיילים עצרו את האחים שלי, עווני ומוחמד, וביקש שאני ואחי סאלח נשב ונחסום איתו את הרחוב עד שישחררו אותם. ישבנו ואז ניגש אלינו חייל והורה לנו לפנות את הרחוב. סירבנו לעזוב ובינתיים הגיע לשם ג'יפ צבאי כדי לקחת משם את האחים שלי. אבא שלי המשיך לחסום את הכביש, ואז חיילים התחילו למשוך ולגרור אותו ברחוב, רדפתי אחריהם וניסיתי להרחיק אותם ממנו. חמישה שוטרי מג"ב דחפו אותי ואת ההורים שלי. בזמן שהם דחפו אותי הגיעה למקום שכנה שלנו ומשכה אותי לתוך הבית שלה לכמה דקות. ראיתי אותם דוחפים גם אותה. בינתיים התאספו בחוץ כמה שכנים וגם מתנחלים קיצוניים ביניהם ברוך מרזל, שהתגרה בנו ולעג לנו. אבא שלי התקשר לכל הגורמים האחראים בקישור הפלסטיני ובצלב האדום וביקש מהם להתערב כדי להגן עלינו ולשחרר את האחים שלי. כעבור שעה בערך הגיע לשם ג'יפ צבאי שבו היו עווני ומוחמד. הם לקחו אותם למחסום באב א-זאוויה ושם שחררו אותם. בהתחלה ממש שמחתי שהאחים שלי באו לאכול אתנו את ארוחת האיפטאר, מאוד התגעגעתי אליהם. אבל עד עכשיו אני חושבת על מה שעבר עלינו. התקיפות של החיילים, המכות, הגרירה ברחוב, והסרת החיג'אב של אימא שלי והעובדה שמתנחלים לעגו לה. הייתי רוצה שאבא שלנו ימצא לנו בית אחר, מקום בטוח יותר לגור בו. זו לא הפעם הראשונה שמתנחלים וחיילים תוקפים אותנו. מקרה זה מעיד עד כמה שבריריים, חשופים, ולא צפויים, הפכו חייהם של הפלסטינים שנותרו לגור במרכז העיר חברון, בסמוך למתנחלים. ישראל אוכפת באזור זה מדיניות הפרדה, ההופכת את חייהם של התושבים לבלתי נסבלים, בתקווה שיעזבו אותו, לכאורה מרצונם. כך, ישראל הקימה עשרות מחסומים וחסימות, הכופים על התושבים הפלסטינים ללכת בדרכים לא דרכים כדי להגיע ליעדם, סגרה מאות בתי עסק, ואנשי כוחות הביטחון והמתנחלים מתנכלים לתושבים ותוקפים אותם חדשות לבקרים כשהם זוכים לחסינות מוחלטת. בשל מציאות זו, אלפי פלסטינים כבר נטשו את האזור ואלה שנותרו עושים זאת, ברובם, בהעדר כל ברירה אחרת.

25 יוני 2019

קטינים

תיעוד חדש מחברון: הרגע שבו חייל ישראלי יורה למוות בתינוק סאם אבו הייכל, בן ה-7 חודשים

תיעוד חדש שהגיע לידי בצלם חושף את רגעי הירי במשפחת אבו הייכל, שכתוצאה ממנו נהרג סאם אבו הייכל, תינוק בן 7 חודשים, ונפצעו שני הוריו. מהתיעוד עולה בבירור כי הירי שביצע החייל הישראלי לעבר הרכב בוצע בזמן שנהג הרכב האט את נסיעתו לקראת עצירה וכאשר היה במרחק מהחיילים ולא היווה כל סכנה עבורם. בהמשך, בסרטון נוסף שהגיע לידי בצלם, נראה פאהד, אביו של סאם בן ה-7 חודשים, ברגעים הראשונים לאחר הירי בבנו. האב נראה כאשר הוא אוחז בתינוק ומנסה לעצור בידיו את הדימום מראשו. עוד ניתן לראות בתיעוד את אימו של התינוק, דאניה, שנפצעה גם היא מהירי בזמן שאחזה בבנה, כשהיא יושבת על הכביש לצד רכב המשפחה. מנכ"לית בצלם יולי נובק: "בשנתיים וחצי האחרונות ישראל הרגה למעלה מ-20,000 ילדים בעזה ובגדה המערבית. החסינות שהמערכת הישראלית מעניקה לחיילים ולמתנחלים הובילה למציאות יומיומית בה הרג של פלסטינים, באשר הוא, נתמך ומגובה על ידי המערכת - אפילו כשמדובר בתינוק בן 7 חודשים". ביום שישי האחרון, 5 ביוני, חייל ישראלי פתח באש קטלנית לעבר משפחה פלסטינית, שחזרה מביקור משפחתי, בעת שנסעה ברכבה בשכונת תל רומיידה בחברון. הירי בוצע לאחר שאב המשפחה, שנהג ברכב, הבחין בחיילים שעמדו על הכביש והאט לקראת עצירה. סאם, תינוק בן 7 חודשים, שהיה באותה עת בזרועותיה של אימו במושב האחורי, נפגע בראשו מהירי ומותו נקבע זמן קצר לאחר מכן. מהירי נפצעו גם אביו של סאם ואימו, שעדיין מאושפזת בבית החולים. לאחר הירי החייל היורה וחייל נוסף שהיה עמו עזבו את המקום מבלי לבדוק את הרכב ומבלי להגיש סיוע לתינוק הפצוע אנוש ולאימו. הסרטון הראשון התקבל ללא סאונד במקור. הוידאו כולו מותר בשימוש.

9 יוני 2026