מחנה הפליטים ג'לזון שוכן מצפון לעיר רמאללה ומונה כ-15,000 תושבים, בהם כ-5,000 ילדים ובני נוער. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, על אדמות בבעלות פרטית של תושבי העיירה אל-בירה והכפרים עין יברוד ודורא אל-קרע. הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים הביאה לנוכחות קבועה של חיילים באזור וגוררת עימותים תדירים בין הצעירים לאנשי כוחות הביטחון, בעיקר בכניסה למחנה, בסמוך לבתי הספר. במהלך עימותים אלה יורה הצבא אמצעים לפיזור הפגנות ובחלק מהמקרים גם אש חיה. במהלך חמש השנים האחרונות נכנס הצבא לשטח המחנה פעם בשבוע בממוצע.
בחודשים יולי ואוגוסט תיעד תחקירן בצלם איאד חדאד שתיים מהפשיטות, שכללו מעצרים, ירי אש חיה לעבר תושבים וכניסות לתשעה בתים, לרבות השחתה ומעשי אלימות וכן פשיטה על מרכז תרבות המספק שירותים לכ-150 ילדים ובני נוער, שבה אף הוחרמו מסמכים. במהלך הפשיטות עצר הצבא שבעה תושבים, ששישה מהם שוחררו לאחר שעות ספורות. שני תושבים נוספים הסגירו עצמם לדרישת הצבא. מתוך שלושת העצורים שבהם הצבא מחזיק, נגד אחד הוגש כתב אישום בגין החזקת נשק וירי לעבר אדם באזור בית אל. נגד שני העצורים האחרים לא ידוע לבצלם אם הוגש כתב אישום.
כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את התושבים על טפם והופכים את בתיהם, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו מתבצעות מבלי שהחיילים נזקקים לצווי חיפוש, בכל עת ובכל מקום שהצבא קובע, בהתאם לסמכויות הגורפות והשרירותיות שהצבא לקח לעצמו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה על התושבים, אין שום הצדקה. זוהי דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לשגרת החיים תחת הכיבוש.
חיילים בזמן הפשיטה על מחנה הפליטים ג'לזון
פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 15.7.18:
ביום ראשון, 15.7.18, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, נכנסו למחנה הפליטים שני כלי-רכב אזרחיים עם לוחיות רישוי פלסטיניות של כוחות מיוחדים. בסביבות השעה 8:00 בבוקר הצטרפו אליהם כעשרים כלי-רכב צבאיים ויותר ממאתיים חיילים, וכן דחפור צבאי. הכוחות התפזרו במחנה והחלו לבצע חיפושים בבתים ומעצרים. צלפים שהתמקמו על גגות המחנה ירו כדורי "טוטו" על צעירים בתגובה ליידוי אבנים במחנה ופצעו שישה תושבים, שלושה מהם קטינים. זאת על אף שלאיש מהחיילים לא נשקפה סכנת חיים וכדורי "טוטו" הם תחמושת חיה לכל דבר שהשימוש בה אמור להיות מותר רק במצב של סכנת חיים. ששת הפצועים פונו לבית חולים ברמאללה.
החיילים נעזרו במכשירי פריצה ונכנסו לשישה בתים ללא כל התראה בעת שהדיירים ישנו עדיין במיטותיהם, תקפו את חלקם ועצרו שני אנשים כאמצעי לחץ כדי לכפות על תושבים אחרים להסגיר עצמם. בנוסף, הפכו החיילים את תכולת הבתים. באחד המקרים איימו החיילים כי אם תושבים שביקשו לעצור לא יסגירו עצמם, הם יפשטו שוב על המחנה.
לאחר כשעתיים נסוגו רוב הכוחות מהמחנה, אך כלי-רכב צבאיים המשיכו לחסום את שתי הכניסות אליו, מצפון ומדרום, ולערוך חיפוש בכלי רכב, עד השעה 12:00.
צלפים ירו ברגליהם של שניים מתושבי השכונה שלא סיכנו איש, אחד מהם נער בן 14
שריף חמידאת, תושב המחנה בן 32, נשוי ואב לילדה, עובד במאפייה ברמאללה. בסביבות השעה 8:45 יצא חמידאת לעבודתו כשהוא עובר בדרכו במכולת הסמוכה לביתו. ליד המכולת הבחין חמידאת בכעשרה חיילים ועמם עצור ממשפחת שראכה, שביתה נמצא כ-80-50 מטרים מהמכולת. חמידאת חצה את הרחוב ונכנס לסמטה סמוכה, שם פגש תושב אחר של המחנה, מ.פ..
בעדות שמסר למחרת האירוע תיאר חמידאת מה קרה אז:
שריף חמידאת בבית החולים
המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני צריך להזהיר את המשפחה שלי, שיסגרו את החלונות למקרה שהחיילים יירו רימוני גז. בכניסה לסמטה ראיתי את מ.פ., בחור בן 19 מהמחנה שכנראה הופתע כמוני מהנוכחות של הצבא.
התקשרתי לאשתי להזהיר אותה. חייל ששכב בתנוחת צליפה, וכנראה חשד בי כשדיברתי בטלפון, כיוון אליי את הרובה שלו. הוא היה במרחק כמה מטרים מקבוצת החיילים. בדיוק כשסיימתי לדבר בטלפון הוא ירה עליי כדור "טוטו" ופגע לי בברך שמאל. אני יודע שזה "טוטו" כי הצליל שונה מירי חי רגיל. צעקתי בקול רם: "אוי, נפגעתי ברגל". בהתחלה הכאב לא היה נורא והצלחתי ללכת עשרים מטרים בערך לכיוון הבית של ההורים שלי. לא רציתי לחזור לבית שלי כי פחדתי שהחיילים יעצרו אותי או יעשו לי משהו. החיילים לא הלכו אחרי. כשנכנסתי לבית של המשפחה התקשרתי שוב לאשתי ואמרתי לה שנפגעתי.
היה לי חור כניסה של קליע בקוטר של 0.5 ס"מ בחלק הקדמי של הברך, בלי פצע יציאה. חבשתי את הפצע כדי לעצור את הדימום וניגבתי עם טישיו.
כרבע שעה מאוחר יותר ירה צלף, מתנוחת שכיבה, ברגלו של ריאד עליאן, נער בן 14, שהסתתר בפינת אותה סמטה.
בעדות שמסר למחרת לבצלם סיפר עליאן:
ריאד עליאן בביתו
כשהצצתי מהסמטה דרומה ראיתי הרבה אנשי צבא מול בית משפחת שראכה, שנמצא במרחק של חמישים עד שמונים מטר מהמקום שבו עמדתי. התרשמתי שהם פושטים על הבית כדי לעצור את אחד הבנים. מדי פעם הוצאתי את הראש מהסמטה ואז שוב הסתתרתי. באחת הפעמים שהצצתי ירו בי ברגל ימין. לא שמעתי את הירייה, כאילו היא נורתה עם משתיק קול. גם לא ראיתי מי ירה בי . פשוט הרגשתי פתאום שמשהו מתפוצץ ברגל שלי. התחלתי לצעוק "נפגעתי, נפגעתי" ולברוח משם הביתה בצליעה על רגל שמאל, מרחק של 40-30 מטרים.
ק. ס., נער בן 13 תושב המחנה תיאר בעדות שמסר לבצלם למחרת מה ראה באותו יום:
התעוררתי בסביבות 9:00 בבוקר מקולות נפץ. זה נשמע כאילו הצבא הישראלי זרק שני רימוני הלם או גז מדמיע.
ירדתי מהבית לרחוב לראות מה קורה. ראיתי בערך שבעה ילדים ונערים מסתתרים בסמטה שלידנו. הם הסתכלו לכיוון בית משפחת שראכה. הבנתי שיש פשיטה על המחנה. הצטרפתי לילדים האחרים והם הזהירו אותי:"תסתתר מהצבא, תיזהר". הגנבתי מבטים כדי לראות את החיילים שבסוף הכביש. ראיתי יותר מ-30 חיילים שהתפרסו ליד בית משפחת שראכה. חלק היו על גגות, חלק עמדו בפינות של רחובות, במרחק של 90-80 מטרים מאיתנו. ראיתי כמה צלפים ואחד מהם שכב על הקרקע ליד בית קרוב יותר אלינו, במרחק של בערך 70-60 מטרים.
לא ראיתי יידוי אבנים בשכונה שלנו. אולי היה באזורים אחרים. כמה דקות אחרי שהגעתי, הצלף ירה כדור על השכן שלי, ריאד עליאן, שהגיח עם הגוף שלו מתוך הסמטא. הוא נפצע ברגל ימין וברח לכיוון הבית שלו כשהוא צולע.
פשיטות על בתים:
תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מדיירי בתים שעליהם פשטו חיילים. להלן כמה מהן:
בית משפחת שראכה, 8:00:
חיילים פרצו את דלת ביתם של סיהאם וג'מאל שראכה, בני 52 ו-50 בהתאמה, וארבעה מילדיהם, בשכונת השהיד עלי סאפי, במחנה הפליטים אל-ג'לזון. באותה שעה האב והבן אחמד, בן 27, כבר יצאו לעבודתם והאם סיהאם ושתי בנותיה, סונדוס, בת 23, וסארה, בת 19, ישנו עדיין. הבן נסר, בן 22, שב הביתה באותה שעה והותקף על-ידי החיילים שהכו אותו קשות, בעת שחיילים אחרים ערכו חיפוש בבית כשהם גורמים נזקים. האירוע נמשך כשעה ובסופו עצרו החיילים את נסר ועזבו עמו את הבית.
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת שראכה. התמונות באדיבות המשפחה
סיהאם שראכה תיארה את הפריצה לביתה בעדות שמסרה לבצלם ב- 18.7.18:
ב-15.7.18, בשעה 8:00 בבוקר, כוח צבאי פרץ את הדלת לבית שלנו. בעלי, ג'מאל ובני אחמד כבר יצאו לעבודה. בני נסר בדיוק נכנס הביתה ושתי הבנות ישנו במיטות שלהן. החיילים, שהיו חמושים ורעולי פנים, ישר התנפלו על נסר, הבנות התעוררו בבהלה, וגם אני נבהלתי.
ראיתי את החיילים תופסים את נסר באחיזת חנק בצוואר וסוחבים אותו אל מחוץ לבית. התחננתי שיעזבו אותו אבל הם צעקו לי: "שקט, שקט". הם הורו לי לשבת עם הבנות בחדר שלהן, ולקחו את נסר החוצה. תוך כדי כך הם הכו אותו עם קתות הרובים שלהם ובעטו בו. בכל פעם שניסיתי לדבר, אחד החיילים השתיק אותי וחייל אחר איים להתיז לי גז בפנים.
בינתיים החיילים עשו חיפוש בבית והפכו את כולו, בזמן שישבנו שם ולא נתנו לנו לפתוח את הפה. אחרי 30-20 דקות בערך הם הכניסו את נסר לחדר האמבטיה והמשיכו להכות אותו שם בזמן שהוא צעק לעזרה. התחננתי שיפסיקו, אמרתי שהוא חולה, יש לו שפעת. ביקשתי שירחמו עליו, אבל זה לא עזר. לשווא.
אחרי עשר דקות בערך הם העבירו אותנו לחדר השינה ועשו חיפוש בחדר של הילדים. אחרי עוד רבע שעה אזקו לנסר את הידיים, כיסו לו את העיניים ועזבו כשהם לוקחים אותו איתם.
הם השאירו אחריהם מהפכה ושיבשו לנו את החיים בלי שום הצדקה. הם יכלו לבוא לעצור את הבן שלי או לשלוח לו זימון בלי לגרום את כל העוול הזה.
בית משפחת אבו שריפה, 8:45:
חיילים פרצו את דלת דירתם של עביר וסאלח אבו שריפה, בני 43 ו-45, הורים לתשעה ילדים בגילאים 28-8. כשבעה חיילים נכנסו לדירה, בקומה השלישית של בית המשפחה המורחבת בשכונת השוק במחנה. הם אזקו את ידיו של הבן יוסף, בן 14, שישן בסלון הבית, וסירבו להסביר לסאלח אבו שריפה מה רצונם. אבו שריפה הסביר שאשתו נמצאת בחדר האמבטיה, וכשניסה למנוע מהם גישה לשם תקפו אותו החיילים. החיילים עצרו את בנו בן ה-16 ואת ואחיו של אבו שריפה, וחקרו אותם על מקום הימצאו של הבן הבכור עלאא. השניים שוחררו בסביבות השעה 13:00, לאחר שעלאא הסגיר עצמו לידי הצבא.
בעדות שמסר ב-17.7.18 סיפר סאלח אבו שריפה על הפריצה לבית המשפחה:
סאלח אבו שריפה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018
אני אבא לשישה בנים ושלוש בנות. הבן הבכור שלנו, עלאא, בן 28, הוא אסיר משוחרר. הוא ריצה שתי תקופות מאסר של שבע שנים וחצי בסך הכול. לפני שבעה חודשים הוא השתחרר אחרי מאסר של ארבע שנים וחצי.
לפני יומיים, ב-15.7.18 בשעה 8:45 בבוקר, בזמן ששתיתי קפה והתכוננתי לצאת לעבודה ברמאללה, חיילים חמושים פרצו לבית, כנראה עם מכשיר פריצה. לא שמעתי שום דפיקות בדלת לפני שהם נכנסו. הילדים ישנו עדיין, חוץ מעלאא שישן מחוץ לבית. כשהם נכנסו קמתי מהר לחסום את הדלת לחדר האמבטיה שבו הייתה אשתי, שהתעוררה זמן קצר קודם לכן.
חלק מהחיילים ניגשו ישר לסלון וכבלו את הידיים של בני יוסף, בן 14, שישן שם. השאר נכנסו למסדרון. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם: "לאן אתם הולכים, מה אתם רוצים?". הסברתי להם שאשתי בחדר האמבטיה, אבל הם רק צעקו עליי "אוסקות, אוסקות" (תשתוק, תשתוק).
נעמדתי מול דלת חדר האמבטיה ולא זזתי ממנה, כדי לשמור על אשתי. החיילים שאלו "מה יש בפנים"? עניתי להם שאשתי שם והם ודרשו ממני לזוז כדי שיוכלו לפרוץ את הדלת. הם התנפלו עליי והתחילו לדחוף אותי באלימות.
אשתי שמעה את הצעקות של החיילים, התעטפה בסדין ויצאה מהחדר כשהיא צועקת. היא הלכה מהר לחדר שלה, ובינתיים החיילים התנפלו עליי במכות, כולל אחד מהם שנראה כמו המפקד.
בשלב מסוים הם הזעיקו תגבורת והגיעו עוד חיילים. ביחד הם היו בערך 15. הם הקיפו אותי והמשיכו להרביץ לי מכל הכיוונים עם קתות הרובים שלהם.
הבן שלי סאמח, בן 22, ניסה להתערב ולהרחיק ממני את החיילים, אבל אחד מהם בעט בו קשה בישבן וסחב אותו לחדר השינה, שבו החיילים החזיקו את הילדים הקטנים ואת עבד א-רחמאן בן ה-16. אחר-כך הם אזקו את הידיים של סאמח ושל עבד א-רחמאן.
החיילים ניסו לאזוק גם לי את הידיים אבל התנגדתי. הם המשיכו להכות אותי במשך דקות ארוכות ובינתיים חיילים אחרים הסתובבו בבית ועשו חיפוש עם גלאי מתכות. לפני שהם עזבו הם שחררו את סאמח, בגלל שאמרנו להם שהוא חולה לב ולקחו איתם את אחי עבד אל-חאפז, בן 28, ואת עבד אל-רחמאן בן ה-16. החיילים שחררו אותם מאוחר יותר במהלך היום, רק אחרי שעלאא הלך והסגיר את עצמו בכלא עופר.
אני נשארתי בבית עם כאבים חזקים בכל הגוף וקשיי נשימה. כשלא יכולתי לסבול יותר הזעקנו אמבולנס של הסהר האדום שלקח אותי למתחם הרפואי "מוג'אמע פלסטין" ברמאללה. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. היו לי חבלות חמורות באזור הצוואר, הגב ובית החזה. נתנו לי עירוי ושחררו אותי הביתה בסביבות השעה 12:00 בצהריים.
החיילים גרמו הרבה נזקים בבית: הם הרסו את הצילינדרים של הדלת הראשית ושל הדלת שמובילה לגג ואת האינטרקום של הבניין, ובאחד החדרים עשו חור של 30x30 ס"מ באחד הקירות ושברו מסגרת חלון מאלומיניום. גם בסלון הם שברו מסגרת של חלון.
נזק שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אבו שריפה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018
פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 6.8.18:
ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, פשטו עשרות חיילים ושוטרי משמר הגבול על מחנה הפליטים ג'לזון. הכוחות השליכו רימוני הלם והטילו אימה על תושבי המחנה. הם פרצו את דלתותיהם של שלושה בתים, העירו את יושביהם והשפילו את חלקם, כפו על אחד מהם להתפשט ואף ערכו חיפושים בבתים והשתלטו על אחד הגגות. בנוסף פרצו החיילים את דלת מרכז התרבות אל-מנאג'ל, הסבו נזקים לציוד ולריהוט במקום והחרימו מסמכים.
בית משפחת ח'טאב, 3:00 לפנות בוקר:
עשרות שוטרי משמר הגבול פשטו על ביתם של סלווא ועדנאן ח'טאב, בני 44 ו-45 בהתאמה וששת ילדיהם בני 24-6. השוטרים ריכזו את בני המשפחה במסדרון והתפזרו בבית, על הגג ובחצר הבית. הם ערכו חיפוש ברכושם של בני המשפחה כשהם מסבים נזקים. בנוסף, כפו השוטרים על הבן זידאן, בן 20, להתפשט, עשו על גופו חיפוש בעירום ואיימו לשוב למקום ולעצור אותו.
בעדות שמסר למחרת סיפר עדנאן ח'טאב, בן 45, על הפריצה לבית המשפחה:
עדנאן ח'טאב
אתמול, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי כששמעתי רעשים מכיוון החניון שלנו. שמעתי גם דפיקות בדלת האחורית של המטבח ובדלת הקדמית. ניגשתי לדלת האחורית וקבוצת שוטרים הורתה לי לפתוח את הדלת ונכנסה בלי רשות או סיבה. היו שם גם שני קציני מג"ב. שאלתי אותם: "לאן? מה אתם רוצים?". אחד מהם צעק עליי ואמר: "שקט, צבא." הוא דחף אותי ונכנס. הם הורו לי להעיר את הבנים הבגירים ואז עיכבו אותי, את אשתי ואת בני אוואב במסדרון והתפזרו בכל הבית, על הגג ומסביב לבית. הבן שלי ריאן התעורר תוך כדי החיפוש. חיבקתי אותו כדי שלא יפחד. את הבת הקטנה, חלא, הערנו כדי שלא תתעורר ותיבהל. הילדים נשארו לידינו.
אחד הקצינים לקח את בני זידאן, בן 20, החוצה, לחדר המדרגות. אחר כך נודע לי שהם הכריחו אותו להתפשט לגמרי וערכו עליו חיפוש בעירום. אחר-כך הם הוציאו אותו מהבניין ושאלו אותו על חברים שלו והאם הוא זרק אבנים. הם אמרו לו שהפעם אין להם זמן ואין צו מעצר נגדו אבל בפעם הבא הם ייקחו אותו.
הבן שלי אסלאם, בן 24, רצה ללכת לשירותים אבל השוטרים לא הרשו לו. אחרי שעה בערך הם העבירו אותנו מהמסדרון לסלון, והציבו שני שוטרים חמושים ששמרו עלינו כשהנשק שלהם מכוון אלינו.
השוטרים צילמו אותי ואת שלושת הבנים, אסלאם, אוואב וזידאן, והם גם צילמו בווידיאו את כל החדרים בבית. בשעה 4:15 בערך, כשהם סיימו לגרום נזקים בבית ועל הגג, הם הלכו, בלי להגיד לנו למה באו בכלל. הם עשו מהפכה בכל חדרי השינה וגרמו נזק לאחד הארונות, ועל הגג הורידו את המכסים של דודי המים וזרקו אותם על הרצפה.
נראה לי שכל המטרה של הפשיטה הייתה להפחיד את זידאן. למרות שהוא עובד מהבוקר עד הערב בחברת החשמל ומעולם לא היה מעורב בפעילות פוליטית. אחרי הפשיטה כולנו נשארנו בבית כדי לסדר. הבנים שלי לא יכלו ללכת לעבודה. הם שיבשו לנו את החיים בלי שום סיבה והשאירו אותנו מודאגים בגלל האיום על זידאן.
בעדות שמסר לבצלם למחרת האירוע סיפר זידאן ח'טאב:
זידאן ח'טאב
התעוררתי מדפיקה בדלת הבית. ההורים שלי כבר היו ערים ואבא פתח את הדלת. נכנסו 15-10 שוטרי משמר הגבול שהפנים שלהם היו מרוחות בשחור. ברגע שיצאתי מהחדר קצין אמר לי "תעצור, תעצור, אתה זידאן? מה יש לך בכיסים?". הוא ביקש ממני להוציא את כל מה שהיה לי בכיסים. הוצאתי שעון, תעודת זהות וסיגריות. הוא הורה לי לשים אותם על השולחן ואז לקח אותי לסלון והושיב אותי שם עם ההורים שלי ושני האחים שלי, אסלאם ואוואב. במהלך העיכוב בסלון הקצין קרא לי ושאל אותי "איפה החדר שלך?" הוא דרש שאראה לו את החדר ואז חזרתי לסלון. בינתיים השוטרים עשו חיפוש בחדר שלי, שהוא בעצם בתוך חדר המדרגות, כי הבית קטן. אחר-כך הוא קרא לי שוב ושאל אותי: "במה אתה עובד?", הוא עזב אותי קצת ואז חוזר לשאול אותי עוד שאלות.
אחרי שעה הוא שוב קרא לי, והורה לי להתלבש. בזמן שלבשתי את החולצה בחדר שלי, אחד השוטרים צעק עליי: "עצור, עצור, מה שמת בכיס שלך?". למרות שלא שמתי כלום. הוא כיוון את הנשק לראש שלי והורה לי: "תתפשט, תתפשט!", הורדתי את כל הבגדים ונשארתי עם הבוקסר, אבל הוא הורה לי להוריד גם אותו. עשיתי מה הוא אמר. אחר-כך הוא הורה לי לפשק רגליים. הרגשתי מושפל מאוד. אחר-כך הוא הורה לי להתלבש ולקח אותי החוצה. בחוץ הקצין שאל אותי על השכנים, על הבתים שלהם ועל המכוניות שלהם. הוא שאל אותי על המכונית שלי ועניתי לו שאין לי מכונית אבל הוא התעקש שיש לי.
השוטר שליווה אותי דחף אותי עם קנה הרובה ושאל אותי שאלות לא קשורות במשך 15 דקות בערך. הוא כיוון פנס אל ערימת אבנים מול הבית ושאל אותי מה הקשר שלי לערימה. עניתי לו שאין לי קשר. הוא אמר לי: "יש לנו תמונות שלך ואנחנו יכולים להוכיח שאתה משתתף ביידוי אבנים." אמרתי לו שאין לי קשר ליידוי אבנים. הוא אמר: "בסדר, אין לנו מספיק זמן הפעם ואין הוראה לעצור אותך כרגע, אבל תצפה שנחזור לעצור אותך". הוא הורה לי להישאר בחוץ עד שהם עוזבים. הם עזבו בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר.
המעשים של הצבא הם רק התגרות שנועדה להעיק עלינו ולשבש לנו את החיים. הם מתנהגים באלימות, מתנשאים, ומתלהמים נגד אנשים שאין להם כוח להתגונן.
משפחת נח'לה, 3:00 לפנות בוקר:
חיילים מצוידים בכלי עבודה ובסולמות נכנסו לביתם של מרים ועבד נח'לה, בני 45 ו-48 בהתאמה, וארבעת ילדיהם בני 20-13 בשכונת אל-מלעב במחנה. החיילים ניגשו הישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג ועלו אליו. הם סגרו את הדלת המובילה אל הגג וצפו מהמקום על מרכז התרבות אל-מנאג'ל הסמוך, בעת שחיילים פשטו עליו.
בעדות שמסרה ב-8.8.18 סיפרה לארא נח'לה, בת 19, על החרדה שהסבה לה הפשיטה על הבית:
לארא נח'לה
כשהם הגיעו ישנתי עם האחיות שלי בחדר. התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת, ולא הבנתי אם זה חלום או מציאות. שמעתי צעקות "יא עבד! תפתח, יא עבד". חשבתי שזה מישהו שמכיר את אבא שלי. הערתי את אבא שלי והוא הסתכל מהחלון וראה את החיילים. הוא ביקש מהם להמתין עד שיעיר את שאר בני המשפחה כדי שלא יבהלו והם המתינו כמה דקות.
אחר-כך אבא פתח להם את הדלת והם נכנסו עם כלים וסולמות והלכו, בלי רשות ובלי להציג צו, ישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג, כאילו הם מכירים את הבית שלנו. החיילים הורו לי לכבות את האורות בחוץ ולסגור את הדלת ואז הם הסתגרו על הגג. שמענו את הצעדים שלהם אבל לא ידענו מה הם עושים שם.
מאוחר יותר נודע לנו שקבוצה אחרת של חיילים פשטה על מרכז התרבות שליד הבית שלנו. אני הייתי קצת בהלם. רעדו לי הרגליים. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. פחדתי כל הזמן שהחיילים ירדו בחזרה לבית שלנו ויתנכלו לנו.
החיילים עזבו בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, אבל גם אחרי שהם עזבו לא נרגעתי ולא הצלחתי להירדם. בכל פעם שמישהו נכנס או יוצא מהדלת אני נבהלת וחושבת שהצבא חזר. אני באמצע קורס עיצוב שיער אבל לא הייתי מסוגלת ללכת לימודים. אני עד עכשיו מעורערת מהעניין.
פשיטה על מרכז התרבות אל-מנאג'יל, 3:00 לפנות בוקר:
החיילים פרצו את דלתות המרכז, ערכו במקום חיפוש ואחד מאנשי כוחות הביטחון התקשר למנהל המרכז , מוחמד סאפי, בן 41, והורה לו להגיע למקום. כשהגיע ראה סאפי עשרות חיילים וחלקם כיוונו אליו את נשקם. שאלותיו לפשר הפשיטה לא נענו על ידי החיילים, אולם הם עזבו את המקום זמן קצר לאחר מכן, כשהם מותירים אחריהם נזק כבד.
בעדות שמסר ב-8.8.18 סיפר מוחמד סאפי על האירוע:
המרכז שלנו הוקם בשנת 2008 כדי לספק שירותי חינוך וחברה לצעירים ולילדים. יש לנו אסיפה כללית של 40 פעילים חברתיים מהמחנה ואנחנו מספקים שירותים ליותר מ-150 ילדים בשנה: קורסים, מחנות קיץ ופעילות התנדבותית. יום לפני הפשיטה הסתיים מחנה קיץ שבו השתתפו 110 ילדים מהמחנה.
ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התקשר אליי קצין ישראלי, שלא הציג את עצמו והורה לי להגיע למרכז. אחרי 15-10 דקות, בזמן שהתארגנתי לצאת, הוא התקשר אליי שוב ואיים שאם לא אגיע יהרסו את המרכז ואת הבית שלי.
הגעתי בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. היו שם עשרות חיילים ובערך עשרה מהם התאספו סביבי וכיוונו אליי את הנשק שלהם. היה חשוך והם כיוונו עליי פנסים כאילו שאני פושע או טרוריסט, אמרתי להם: "מה יש? מה אתם רוצים? אני מוחמד סאפי, מנהל המרכז, ביקשתם ממני להגיע אז באתי!" אף אחד מהם לא ענה לי. כנראה שהם כבר סיימו את הפשיטה על המרכז, הם עזבו אותי והלכו בלי להגיד לי למה פשטו על המרכז. שאלתי מי הקצין האחראי אבל הם לא ענו לי. בערך ב-4:15 הם הסתלקו.
כשהם הלכו בדקתי את המרכז ומצאתי הרבה נזקים. הם הרסו את הדלת הראשית, שעשויה מברזל, שתי דלתות מעץ, שלושה תופים של הצופים, שני שולחנות לימודים ושלושה כיסאות. הם עקרו את המדפים של כוננית הספרים והחרימו כל מיני מסמכים וכסף. תיקון הנזקים יעלה לנו בין 5,000 ל-10,000 שקלים. ההשחתה של הציוד פגעה ביכולת שלנו לקיים פעילויות וכל הדבר ערער אותנו מאוד.
מהומה שהותירו אחריהם החיילים במרכז התרבות אל מנאג'יל. צילום: מוחמד סאפי
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
במהלך ימי הלחימה ברצועת עזה קיימו תושבי הכפרים בילעין וכפר ניעמה כמה הפגנות במחאה על המתרחש ברצועה, על אלימות כוחות הביטחון במסגד אל-אקצה ועל הפינויים המתוכננים בשכונת א-שיח' ג'ראח במזרח ירושלים. בשתי ההפגנות הראשונות, ב-10.5.21 וב-15.5.21, חיילים שעמדו מצדה השני של חומת ההפרדה שממערב לכפר ירו אש חיה לעבר המפגינים מיד עם הגיעם לחומה ופיזרו את ההפגנה כבר בראשיתה. בהפגנה שנערכה ב-15.5.21 השתמשו החיילים גם בכדורי מתכת מצופי גומי וברימוני גז מדמיע ופצעו נער בן 14 מירי חי ברגלו. ביום שלישי, 18.5.21, התקיימה ההפגנה השלישית. בסביבות השעה 16:00, כחצי שעה לפני שהשיירה יצאה ממרכז הכפר, הגיעה קבוצה של כ-20-15 מתושבי הכפרים, רובם ילדים ונערים, לאזור הסמוך לחומת ההפרדה. חלק מהם הביאו עמם צמיגים כדי להבעירם במהלך ההפגנה ואחרים יידו אבנים באמצעות קלע לעבר שני חיילים שעמדו על גבעה מצידה השני של החומה, במרחק של כ-150-100 מטרים מהם. אחד החיילים ירה רימוני גז מדמיע לעבר הנערים ואש חיה באוויר. במרחק של כ-150 מטרים מצפון לשני החיילים עמדו כמה קצינים ליד ג'יפ צבאי. נוסף על כך, מול האזור שבו עמדו המפגינים, במרחק של כעשרים-שלושים מטרים מעברה השני של חומת ההפרדה, ניצב אוהל שבו הסתתרו שני חיילים. בסביבות השעה 17:00, כשראשוני המפגינים ממרכז הכפר הגיעו לאזור, הגיחו שני החיילים מהאוהל בפתאומיות ופתחו מיד באש לעבר קבוצה של ארבעה מפגינים שהיו במרחק של כארבעים מטרים מהם. חלק מהמפגינים השתטחו על הקרקע ואחרים הסתתרו מאחורי עצים. כמה שניות לאחר מכן קמו המפגינים כדי ליידות אבנים לעבר החיילים שיצאו מהאוהל, ואז ירה עליהם אחד החיילים ופגע בחלקו האחורי של ראשו של איסלאם דאר נאסר, בן 16, שהיה רעול פנים. כמה מפגינים ניסו לפנות את דאר נאסר אולם החיילים המשיכו לירות לעברם והוא פונה רק לאחר כמה דקות, לאמבולנס שעמד במרחק של כמאה מטרים מהמקום. דאר נאסר נלקח לבית חולים ברמאללה, שם ביצעו בו הרופאים החייאה והעבירו אותו לחדר ניתוח, אולם כעבור כשעה וחצי נקבע מותו. הירי החי בוצע מבלי שנשקפה סכנה כלשהי מהמפגינים. החיילים שהציב הצבא במארב, מעברה השני של חומת ההפרדה, ירו ממנו לעבר תושבים שיידו אבנים ממרחק רב לעבר חיילים אחרים, מבלי לסכן אותם. לאחר שנחשפו ירו אותם חיילים באיסלאם דאר נאסר, נער בן 16, ממרחק של כארבעים מטרים, בזמן שיידה אבנים לעברם ולא סיכן את חייו של מי מהם. הצבת חיילים במארב – במרחק של כמה עשרות מטרים מצידה השני של גדר ההפרדה – ושימוש בירי חי וקטלני נגד מיידי אבנים אינם דרך פעולה לגיטימית. גם הירי הקטלני בראשו של דאר נאסר אינו חוקי שהרי ירי אש חיה מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית ומיידית וכאשר אמצעים אחרים להסרתה לא הועילו. הירי במקרה הנוכחי הוא רק ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של הצבא בשטחים, במסגרתה כל איום, אמיתי או מדומיין, יכול להיענות באש חיה וקטלנית. לפי פרסומים בכלי התקשורת נפתחה חקירת מצ"ח, אולם כפי שלמד בצלם מניסיונו ארוך השנים, אחריתה של זו – להיגרר ולהיסגר, מטרתה – טיוח ההרג, ותוצאתה – המשך הירי הקטלני לעבר פלסטינים. א. י., תושב בילעין בן 19, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 16:30. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר מה אירע אחר כך: ישבתי עם קבוצה של בערך 15 נערים וחיכינו למפגינים. בשעה 17:00 בערך המפגינים הראשונים התחילו להגיע לאזור שמעלינו ואז התקרבנו לגדר. ראיתי שם את איסלאם דאר נאסר עם קבוצת ילדים ונערים, אבל לא זיהיתי אותו כי הראש שלו היה מכוסה בחולצה. הם יידו אבנים בידיים ובעזרת קלע לעבר חיילים שעמדו על הגבעה, אבל אף אחת מהאבנים לא הגיעה אליהם כי הם היו במרחק של 150-100 מטרים. ראיתי גם אוהל מתחת לעץ גדול, מהצד השני של הגדר, במרחק של בערך שלושים מטר מדרום לילדים. באוהל הזה יש בדרך כלל חיילים שמפזרים מפגינים, אבל הוא היה סגור ולא היה נראה שיש בו חיילים. אחרי בערך 15 דקות הייתי עם איסלאם ועוד שני צעירים במרחק של 20-15 מטרים מהגדר. אחד החיילים שעל הגבעה הקרובה הזיז את הרובה שלו מצד לצד. פתאום שמעתי את ס., אחד הצעירים שהיה איתי, צועק "מארב! מארב! מהאוהל!". הוא בקושי גמר לדבר ומיד נורו כמה כדורים ברצף על ידי שניים-שלושה חיילים שיצאו פתאום מהאוהל. חלק מאיתנו התחבאו מאחורי העצים ואחרים השתטחו על האדמה. איסלאם וס. היו במרחק של חמישה מטרים ממני, לכיוון האוהל. החיילים היו במקום נמוך מאתנו, אז הם לא יכלו לפגוע במי ששכב על הקרקע. אחרי הצרור הראשון הירי נפסק לכמה שניות. איסלאם והאחרים חשבו, כנראה, שהחיילים חזרו לאוהל והתרוממו. פתאום החיילים שליד האוהל ירו כדור שפגע בראש של איסלאם מאחור. הוא נפל מיד, לא השמיע שום קול ולא זז. ס.ס., תושב בילעין בן 23, סיפר בעדות שמסר ב-26.5.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד מה קרה באותו אחר צהריים: כשאיסלאם נהרג הייתי על ידו. היינו ארבעה צעירים. עמדנו במרחק של עשרים מטרים בערך מהגדר. בשעה 17:15 ראיתי שני חיילים יוצאים מהאוהל שמעבר לגדר. התחלתי לצעוק "מארב! מארב!" כדי להזהיר את האחרים, שיספיקו לברוח. החיילים ירו שניים-שלושה כדורים ומיד כולנו השתטחנו על האדמה או התחבאנו מאחורי עצים. אחר כך קמנו כדי ליידות אבנים על החיילים ואז אחד החיילים ירה עוד שתי יריות רצופות. ברגע ההוא איסלאם היה בטווח הירי שלהם, אבל הוא לא ראה אותם. הוא נפגע בראש מאחור, ונפל בלי להשמיע קול. שמעתי אותו רק לוקח נשימה עמוקה אחת ואחר כך הגוף שלו נהיה רפוי. השתטחתי שוב על האדמה וזחלתי אליו כדי להרים אותו ולקחת אותו לאמבולנס, אבל החיילים שוב ירו, וגם החייל על הגבעה ירה לעברנו ולעבר מפגינים כדי למנוע מהם להתקדם. הכדורים שלו פגעו בסלעים שלידנו. אחרי כמה דקות הירי נפסק והצלחתי לגשת ולהרים את איסלאם. נשאתי אותו על הידיים כי הוא לא שקל הרבה. הייתי על סף התמוטטות עצבים, ואחרי כמה צעדים בחורים אחרים לקחו אותו ממני. לא המשכתי איתם, כי הרגליים שלי התכווצו מרוב פחד ובלבול. הם לקחו את איסלאם לאמבולנס ואני נפלתי על הארץ ופרצתי בבכי. כמה בחורים המשיכו להתעמת עם החיילים והחיילים המשיכו לירות לסירוגין, רק אש חיה. אמו של איסלאם, ג'נאת דאר נאסר, בת 36, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד: בלילה שלפני תהלוכת המחאה, איסלאם שאל אותי אם אני אשתתף. לא רציתי לאכזב אותו ועניתי שבטח שנבוא. הוא אוהב להשתתף בתהלוכות האלה, כי הוא נפגש עם חברים והם מעבירים את הזמן ביחד. באותו לילה איסלאם בילה אתנו עד שעה מאוחרת ולמחרת התעורר מאוחר, בשעה 10:00 בבוקר. הוא בא למטבח ועזר לי להכין ארוחת בוקר. הוא אהב לבשל ובמיוחד להכין צ'יפס שהוא והאחים הקטנים שלו אוהבים. אחד החלומות שלו היה להפוך לשף מפורסם. הוא תמיד ביקש ממני לקרוא לו שף איסלאם. שמחתי על זה וזה הצחיק אותי מאוד כי תמיד נערים בגילו רוצים להיות דברים סטנדרטיים כמו רופא, מהנדס, רוקח, רואה חשבון. נדיר לשמוע על מישהו כמוהו שחולם להיות שף מיומן. אחרי ארוחת הבוקר הוא רצה לעזור לי לנקות ולסדר אבל סירבתי וביקשתי שילך להתכונן לבחינות סוף השנה. איסלאם לחץ עליי לצאת מוקדם לתהלוכה, ובסוף הוא יצא מהבית בשעה 14:30. אחרי הצהריים, בסביבות השעה 17:00, בזמן שאני והילדים התכוננו לצאת לתהלוכה, הגיעה אשתו של אחי ראני. ראני סובל משיתוק חלקי מאז שנפצע בידי הצבא בהפגנה ב-2000. היא הייתה מבולבלת ומודאגת וביקשה שאעזור לה להכין את כיסא הגלגלים והמכונית שלו כי הוא רוצה להגיע מהר לרמאללה. חשדתי שמשהו לא בסדר ולחצתי עליה כדי לדעת מה קרה בדיוק. הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה לאיסלאם או למישהו אחר במשפחה. אבל היא לא הסכימה לומר לי. בזמן שהכנו את הכיסא הגיע אחייני מחמוד, בן 12. הוא בכה ואמר שאיסלאם נפגע בראש ושפינו אותו לבית חולים ברמאללה. הייתי בהלם. התחלתי לצעוק ולבכות: "בני איסלאם, חביבי, מה קרה לך, איפה אתה, אלוהים ישמור אותך יא בני, אלוהים, רחמנות, אין לי דבר חוץ ממנו בעולם". ג'נאת נסעה לבית החולים עם קרוב משפחתה, שם המתינה לבשורות על מצבו של בנה שהיה בחדר ניתוח. בעדותה המשיכה וסיפרה: בסביבות השעה 19:00-18:30 העבירו את איסלאם לטיפול נמרץ. בזמן שחיכיתי למידע מרגיע על מצבו, הודיעו לי שהוא נפל שהיד. התמוטטתי, הרגשתי שאני מתעלפת. המשפחה והרופאים נתנו לי חומרי הרגעה ולאט לאט התעשתי. נפרדתי מבני בתא הקירור. הוא נראה כאילו הוא מחייך אליי כרגיל ואומר לי: "אל תיקחי ללב אימא, אל תבכי, אני אוהב אותך מאוד, תשמרי על האחים שלי ותטפלי בהם". התפללתי שהוא יזכה לרחמי שמים ולמחילה. אנחנו משפחה קטנה והמצב הכלכלי שלנו קשה, אבל חלמנו לגדל את הילדים שלנו, לתת להם חינוך טוב ולאפשר את כל מה שלא התאפשר לנו. רצינו שיילמדו במוסדות טובים, כדי להבטיח להם עתיד טוב וחיים פחות אומללים ומתישים. בני איסלאם נפל שהיד לפני שהספיק להגשים את החלומות שלו. קיווינו לראות אותו גדל, לומד, מגשים את השאיפות שלו להפוך לשף ועוזר לאבא שלו בפרנסת המשפחה. אני מרגישה שכבר אין טעם בחיים שלי. אני מרגישה בודדה בעולם הזה, בלי תקווה, בלי שאיפות ובלי עתיד. עזבתי את העבודה שלי ואני יושבת בבית, בלי כוחות. אני מוצאת לי פינה להתבודד בה ולבכות. המצב של אבא של איסאלם ושל האחים שלו לא טוב יותר. כולם שרויים באבל כבד. מאז המקרה אני מתקשה לישון. אני עוברת בין החדרים ונוגעת במיטה שלו, בארון ובכל דבר שהוא השאיר אחריו, בגדים, משחקים, ספרים ודברים שהוא קנה לעצמו. עם כל דבר שאני נוגעת בו אני נזכרת בכל רגע מאושר שהעברנו יחד, בחיוכים המתוקים שלו, בצחוק שלו ובדברים היפים שאמר. עדכון: ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה.
ביום שני, 7.12.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנס כוח של שוטרי יס"מ ומג"ב למחנה הפליטים קלנדיה, שנמצא ברובו המוחלט בשטחי הרשות, מחוץ לתחומה המוניציפלי של ירושלים, ופנה לבית משפחת חמד, בו גרות עשר נפשות. חלק מהשוטרים התפרסו ברחובות הסמוכים, חלקם על גגות בתים בשכונה וכעשרה שוטרי יס"מ נכנסו, עם כלב, לבית המשפחה. השוטרים תקפו את נסראללה חמד - בן 15 – וכלאו את שאר בני המשפחה בחדרים נפרדים. לאחר מכן ערכו השוטרים חיפוש בבית, שבמהלכו שברו שתי דלתות וקרעו ריפוד של רהיטים. לאחר כחצי שעה עזבו השוטרים את המקום, כשהם לוקחים איתם שניים מבני המשפחה – האחים מוחמד, בן 28 ומועאז, בן 21. במהלך שהותם של השוטרים בבית, ולאחר צאתם, תושבים מהמחנה השליכו לעברם אבנים וחפצים כבדים. מספר צלפים ירו אש חיה, כולל כדורי "טוטו", לעבר תושבים במחנה – מבלי להבחין בין אנשים שהשתתפו באירועים לעוברי אורח – ופצעו ארבעה אנשים: עלי חמד, בן 25, נפצע בבטנו כשהיה על גג בית המשפחה, לאחר ששוטרים עצרו את שני אחיו; אחמד רום, בן 29, נורה בחזהו כשעמד בצומת רחובות בסמוך לבית משפחת חמד; עלי עבד אל-קאדר, בן 16, נפצע בירכו בסמוך לבית סבתו, במרחק של כמאה מטרים מבית משפחת חמד; ומוחמד ח'ליל, בן 47, נפצע בשוק כשניסה לסייע לעבד אל-קאדר הפצוע. תושב נוסף נפגע מרסיסים. לפי פרסומים בתקשורת, שישה שוטרים נפגעו באורח קל. החיפוש האלים שערכו השוטרים בבית משפחת חמד, שכלל תקיפה של אחד הבנים, שבירת דלתות, כליאה של הדיירים והרס רכוש, אינו ניתן להצדקה. כך גם הירי האינטנסיבי שביצעו השוטרים: לטענת המשטרה הם "חשו סכנה לחייהם, פתחו בירי והשתמשו באמצעים לפיזור הפרות סדר", ואולם הסבר זה אינו מתיישב עם נסיבות האירוע, כפי שהן עולות מתחקיר בצלם: שוטרים ממוגנים וחמושים ירו אש חיה בתוך שכונת מגורים צפופה, לעבר עוברי אורח ותושבים ופצעו חמישה אנשים. ירי כזה אף הוא אינו ניתן להצדקה. גם הפעם, כמו במאות מקרים אחרים, איש לא ישלם מחיר על האלימות שהופעלה כלפי המשפחה או על הירי המופקר – לא מי שביצע את המעשים, וגם לא בעלי התפקידים השונים בשרשרת הפיקוד והייעוץ המשפטי, המאשרים פעולות כאלו שוב ושוב. את העדויות גבה תחקירן בצלם איאד חדאד. עולא חמד, אם המשפחה, בת 47, תיארה את כניסתם האלימה של השוטרים לביתה, את מעצרם של שניים מבניה ואת פציעתו של בן שלישי: ביום שני, 7.12.20, בשעה 8:00 בבוקר, ישנתי עדיין. פתאום התעוררתי מצעקות של הבן שלי נסראללה מהחדר שלו: "אימא, אימא". קמתי מהמיטה מיד בבהלה ואז שמעתי שיש שוטרים בבית. התלבשתי מהר, הערתי את בעלי וניגשתי לחדר של הבן שלי. היו שם בערך עשרה שוטרים, כולם חמושים ובמדים שחורים ואפודי מגן, עם קסדות ומסכות שחורות, כך שבקושי אפשר היה לראות את העיניים שלהם. היה להם כלב ענק עם מחסום על הפה שהמראה שלו היה מפחיד ומחריד. כמה מהם ריתקו את הבן שלי לרצפה. נסראללה המסכן בכה וצעק לעזרה. הוא אמר לי: "אימא, הם מרביצים לי, אימא, אימא". חשבתי שאני משתגעת. מה פתאום ארבעה אנשים חמושים מתנפלים ככה על ילד? צעקתי עליהם: "חראם מה שאתם עושים, מה הוא בכלל עשה, זה ילד". ניסיתי לחלץ אותו מהידיים שלהם אבל הם דחפו אותי והרחיקו אותי באיומי נשק. רק אחרי שהתחננתי הם הסכימו לשחרר אותו. בינתיים שוטרים אחרים עצרו שניים מהילדים הגדולים שלי, ואז הם הכריחו אותי, את בעלי, את הבנות שלי ואת חמותי להיכנס לאחד החדרים. דרך חריץ בדלת ראיתי את השוטרים הורסים שתי דלתות של חדרים ושמעתי אותם זורקים חלק מהרהיטים על הרצפה. אחרי שהם עזבו התברר לי שהם קרעו את הריפוד של תשעה מושבים בריהוט של הסלון. אחרי עשרים דקות בערך הם יצאו מהבית ולקחו איתם את שני הבנים שלי מוחמד ומועאז, כשהידיים שלהם אזוקות לאחור. ניסיתי לצאת מהחדר כדי למנוע מהם לעצור אותם וצעקתי עליהם: "חראם, לאן אתם לוקחים אותם? מה הם עשו?". אבל השוטר שהיה ליד הדלת דחף אותי פנימה ומנע ממני לצאת. אחרי שהם עזבו רצתי אחרי השוטרים עד לדלת של הבניין, אבל חזרתי כי חלק מהשוטרים ירו אש חיה לעבר מיידי אבנים בחוץ. כשעליתי בחזרה במדרגות ראיתי את בני עלי, בן 25, מכופף, עם יד על הבטן. הוא אמר: "נפגעתי, נפגעתי בבטן". הרמתי את היד שלו כדי לראות את מקום הפגיעה. היה לו דימום קל. אחר-כך הבנתי ממנו שהוא עלה לגג כדי לראות לאן השוטרים לוקחים את האחים שלו ואז נפגע מכדור שירה אחד השוטרים. הוצאנו את עלי למכונית של בעלי שחנתה בחצר סמוכה, בזמן שהשוטרים עדיין התעמתו עם מיידי אבנים שהיו במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. הסענו אותו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. תוך פחות מעשר דקות הגענו לבית החולים, ואחרי בדיקה בחדר מיון הכניסו אותו לניתוח שארך יותר משלוש שעות. לפי הרופאים, הפציעה שלו הייתה מסוכנת. הכדור גרם נזק לבטן והם הוציאו חלק מהמעיים. הרופאים ניסו להרגיע אותנו ואמרו שאנחנו לא צריכים לחשוש לחייו. הוא השתחרר הביתה ועכשיו הוא מחלים בבית בבית אבל הוא לא חזר עדיין לעבודה שלו, שעזרה לנו לכסות חלק מהוצאות המחיה שלנו. אחמד רום, נהג מונית שירות תושב רמאללה בן 29, הגיע למחנה הפליטים בשעה 8:30, חנה את רכבו והתקדם ברגל כדי לפגוש חבר. בזמן שעמד בצומת רחובות סמוך לבית משפחת חמד הוא נורה בכדור "טוטו" בחזהו. בעדותו סיפר רום: החניתי את הרכב שלי והתקדמתי בזהירות ברגל במחנה, כדי לפגוש את החבר שלי. קרוב לבית משפחת חמד היו עימותים בין צעירים בודדים שהשליכו אבנים מהסמטה, מאחורי הפינות של בתים ומגגות בתים, ושוטרים שירו לעברם אש חיה וכדורי "גומי". מהמקום שבו עמדתי ראיתי שניים או שלושה שוטרי מג"ב ליד הבית של משפחת חמד, והיו עוד בערך עשרה אנשים שעמדו וצפו ממרחק של כמה עשרות מטרים. פתאום הרגשתי כמו עקיצה בצד שמאל של החזה. לא שמעתי יריה, רק הרגשתי את הפגיעה של הכדור ואז התחלתי לדמם והרגשתי בחילה. כמה צעירים שהיו קרובים אליי הרימו אותי, סחבו אותי 40-30 מטרים והכניסו אותי למכונית פרטית שלקח אותי מיד למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. בחדר המיון היו כבר שלושה או ארבעה פצועים מהמחנה מאותו יום. הכניסו אותי לניתוח שנמשך שעתיים בערך ואחרי הניתוח העבירו אותי למחלקה הכירורגית להמשך טיפול. נראה שהכדור שפגע בי נורה מלמעלה למטה, והוא יצא ממותן שמאל. השתחררתי אחרי חמישה ימים, בשבת בערב. עכשיו אני לא עובד כי אני לא מסוגל ללכת. העבודה שלי פירנסה את המשפחה שלי, בת שבע נפשות. עדיין לא ברור מה יהיו ההשלכות של הפגיעה ולכן אני מודאג מאוד לגבי העתיד. עלי עבד אל-קאדר, תושב המחנה, בן 16 ותלמיד כיתה יא', חזר למחנה בסביבות השעה 8:30 בבוקר לאחר שהגיע לבית ספרו וגילה שהלימודים בכתתו התבטלו בשל הקורונה. כשהיה בקרבת המאפייה של משפחת ח'ליל, ירה צלף בירכו. מיד לאחר פציעתו יצא אליו אחד מעובדי המאפייה, מוחמד ח'ליל, בן 47, וניסה לעזור לו להתרחק מהמקום, אך גם הוא נורה על-ידי צלף, שפגע בו בשוק. בעדותו סיפר עבד אל-קאדר: בשעה 8:30 בבוקר, כשהייתי קרוב לבית של סבתא שלי ולמאפייה, הרגשתי דקירה חזקה מאוד בירך. הבנתי שנפגעתי באמצע ירך ימין. פחדתי מאוד, ירד לי הרבה דם והתחלתי לצעוק: ״נפגעתי, נפגעתי״. לא שמעתי את הירייה ולא ראיתי את השוטר שפגע בי אבל לדעתי זה היה אחד השוטרים שהיו על הקרקע, מול בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני. ניסיתי לברוח אחורה לכיוון המאפייה כדי לבקש עזרה, אבל אחרי כמה צעדים נפלתי על הקרקע ולא יכולתי להזיז את הרגל שלי. מוחמד ח'ליל התקדם לכיוון שלי מהמאפייה שלו, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מהמקום שבו נפגעתי. הוא הרים אותי כדי לעזור לי ואז פתאום גם הוא נפגע מקליע ברגל. גם הפעם לא שמעתי את הירייה. כמה בחורים ופרמדיק שהיו קרובים אלינו עזרו לנו להיכנס למכונית פרטית. הפרמדיק, שנסע איתנו, ליפף בדרך חתיכת בד סביב הפצע שלי כדי לעצור את הדימום. מוחמד ח'ליל תיאר גם הוא בעדותו את מה שאירע: בזמן שהשוטרים היו בדרך החוצה מהמחנה, הסתכלתי מתוך המאפייה ושמעתי ירי של אש חיה ו"טוטו". ראיתי את עלי עבד אל-קאדר רץ ומדדה על רגל אחת לכיוון שלי. הוא היה פצוע בירך וירד לו דם. יצאתי מיד מהמאפייה כדי לעזור לו. התקדמתי כמה מטרים, הגעתי אליו ותמכתי בו. באותו זמן היה שוטר ליד בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני. בזמן שהחזקתי את הנער הפצוע נפצעתי מכדור "טוטו" ברגל שמאל, מתחת לברך. אני חושב שזה השוטר שירה בי. לא נפלתי, והמשכתי לנסות לעזור לפצוע, אבל לא הצלחתי להחזיק אותו. פרמדיק מהשכונה הגיע אלינו ועזר לי להרים את עלי. הצלחנו להתרחק מטווח הירי של השוטרים והסתתרנו בפינה עד שמכונית פרטית לקחה אותנו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין". כשהגענו לשם הכניסו אותנו מיד לחדר מיון. נתנו לי אינפוזיה, חיטאו את הפצע וחבשו אותו. בערב נתחו אותי כדי לשקם את הגידים והעצבים שנפגעו מהירי. השתחררתי אחרי שישה ימים. בבית החולים התברר שעורק הירך של עלי עבד אל-קאדר נקטע וכי הוא סובל מקרעים בשרירים ומפגיעה בעצבי הירך. הוא נותח ברגלו ושוחרר אחרי שישה ימים, אך ייתכן שהוא יזדקק לניתוחים נוספים לשחזור העצבים והגידים. בעדותו המשיך וסיפר: עכשיו אני מרותק למיטה ולא יכול לזוז בלי עזרה. מנהל בית הספר אמר שיתחשבו במצב שלי ויארגנו לי לימודים מרחוק, אחרי שאחלים. עבדתי כעוזר במסעדה של דודה שלי אבל עכשיו אני לא יכול לעבוד. אבא שלי נפטר לפני תשע שנים ואני הבן הבכור והיחיד שמסוגל לעבוד ולעזור למשפחה. אנחנו ארבע נפשות במשפחה ונעזרים בקרובי משפחה ובתמיכה מארגונים סוציאליים. אני לא יודע איך נסתדר ועד מתי נוכל להמשיך ככה.
