דיאב לדאוודה (90), חקלאי מהכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה במחוז רמאללה, נשוי ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-20.10.21 כיצד גילה ב-19.10.21 כי מתנחלים כרתו 140 עצי זית שנטע לפני כ-40 שנה

אני בן 90. אני חקלאי, נשוי, אב ל-6 בנים ובנות וסבא ל-30 נכדים. יש לי חלקת קרקע בשטח של 25 דונמים באזור שנקרא באטן א-טאיירה, במרחק של בערך 5 קילומטרים מצפון-מערב לכפר. הקרקע נמצאת על פסגת הר והאזור מוקף בהתנחלויות: מצפון – נחליאל, ממערב – טלמון, ומדרום – המאחז כרם רעים.

בתחילת שנות השמונים השבחתי את הקרקע ונטעתי שם 400 שתילי זיתים שהיום הם עצים בני 40 שנה. כל עץ כזה מניב בעונה שופעת 20-10 ק"ג זיתים. הגעתי אז לקרקע ברגל או על גב בהמות כי הייתה רק דרך חקלאית ואי אפשר היה לעבור בה במכונית. את השתילים נטעתי במו ידי. למרות הקושי להגיע לקרקע תמיד טיפלתי בה ונהניתי להגיע אליה ולעבוד בה.

נהגתי להגיע לקרקע עם הבנים והנכדים, גם בעונות החריש והמסיק וגם בשאר השנה כדי לטפל במטע, לעשב ולדשן, וגם כדי לנפוש ולאכול שם ביחד. זה אזור פסטורלי יפה עם אוויר צלול. היום אני קשיש ואני עדיין מאוהב בקרקע שלי.

בעונת המסיק שעברה, באוקטובר 2020, המתנחלים הציבו שער בכניסה לדרך שמובילה לקרקעות שלנו כדי להקשות על הגישה שלנו. הם מחזיקים במפתחות ומחליטים מי נכנס או לא נכנס לקרקע. המתנחלים לא מאפשרים לאף אחד פה לחיות חיים נורמליים. הם לא רוצים לראות אף אחד מאיתנו נהנה מהקרקע שלו ומפיק ממנה תועלת.

אתמול, יום שלישי,19.10.21, השכן הודיע לי פתאום שהוא גילה השחתה איומה בקרקע שלי. זה היה כבר בערב, אבל השתגעתי ורציתי ללכת לשם מיד למרות הסכנה מהמתנחלים האלימים. הבנים שלי ביקשו שאתאזר בסבלנות עד לבוקר. למחרת נודע לי מהשכנים שהם ארגנו ביקור קבוצתי בקרקע עם נציגים של ארגוני זכויות אדם. חיכיתי שהם יצאו, ולמרות שהם לא רצו שאבוא בגלל גילי והחשש לבריאות שלי, יצאתי אחריהם עם המכונית שלי.

חניתי ליד השער ונאלצתי ללכת ברגל 2 קילומטרים, מהשער עד הכניסה לאדמות. בגלל הטופוגרפיה שם לא יכולתי להגיע לאדמות שלי לבד וחיכיתי ששאר החקלאים יגיעו לחלקה שלי. בזמן שהשכנים והנציגים של ארגוני זכויות האדם ספרו את העצים ההרוסים, הסתכלתי על הקרקע שלי מרחוק. הם ספרו בקרקע שלי 140 עצים שנכרתו במסורים מהגזע, כדי שלא יצמחו מחדש. לפי היובש של העלים והענפים זה נעשה כבר חודש או חודשיים לפני כן.

הרגשתי שהלב שלי נקרע. בכיתי מצער על טרחה של שנים שירדה לטמיון. שנים של השקעה נמחקו בין לילה ונותרו רק שרידים. איבדתי 140 עצים, וכאב לי על כל אחד מהם. זו פגיעה מורלית שאי אפשר לתאר. זה גורם לי לתחושת חנק. שברון הלב ילווה אותי כל עוד אני חי.

אני רק מתפלל שאהיה בריא מספיק כדי לשקם את הקרקע עם הבנים והנכדים שלי ולהחזיר אותה לקדמותה, וככה לסכל את החמדנות של המתנחלים. הם עושים הכול כדי שננטוש את האדמה והם יוכלו להשתלט עליה.