לפי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון ל-30.6.18, ישראל החזיקה כ-5300 עצירים ואסירים ביטחוניים פלסטינים תושבי הגדה המערבית במתקני כליאה ישראליים. כל מתקני הכליאה בהם ישראל מחזיקה פלסטינים למעט אחד - כלא עופר - נמצאים בתוך שטח ישראל.
תושבי הגדה המבקשים לבקר את יקיריהם נאלצים לעבור כברת דרך בירוקרטית עד שהרשויות הרלוונטיות - המנהל האזרחי, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי - יאשרו את ביקורם. מעבר לחסם הבירוקרטי, מימוש הביקור לאחר אישורו על-ידי הרשויות הישראליות כרוך במסע הנמשך יום שלם בשל מסכת של בדיקות ועיכובים ממושכים. למידע על ההגבלות שמטילה ישראל על ביקורי משפחותיהם של אסירים מרצועת עזה ראו כאן.
תחילה, מתבקשים התושבים להגיש בקשה להיתר כניסה דרך נציגות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, המופקדת מאז 1969 על התיאום בין המבקרים למנהל האזרחי ושירות בתי הסוהר. המנהל האזרחי מנפיק היתרי כניסה לישראל למטרת ביקור כלואים, בתנאי שהמבקרים הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה – אבות, אימהות, סבים וסבתות, בני זוג, ילדים ואחים. היתרים אלו תקפים למשך שנה בדרך כלל. מבקרים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה מורשים לבקר אסירים אך ורק במקרים חריגים וכאשר הרשויות הישראליות מכירות בכך שקיימים "טעמים הומניטאריים" להתיר את הביקור.
אולם, המנהל האזרחי מטיל הגבלות גם על ביקורים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה: אם שירות הביטחון הכללי החליט לשייך להם "מניעה ביטחונית" בבוחנו את בקשתם להיתר, יונפק להם "היתר ביקור כלוא למנועים" - היתר ביקור מיוחד התקף ל-45 ימים בדרך כלל ולביקור יחיד - או שתימנע כניסתם כליל. כמו כן, מוטלת מניעה גורפת על הנפקת היתרי ביקור שנתיים לגברים שגילם בין 35-16, וגם להם מונפקים, אם בכלל, רק היתרים מיוחדים כאלה. בפועל, גם אנשים המקבלים היתר שנתי אינם מורשים לבקר את קרובי משפחתם במתקני הכליאה הישראליים באופן תדיר: שירות בתי הסוהר מאפשר למשפחות אסירים פלסטינים – ביטחוניים ופליליים - ביקור אחד בחודש בלבד. למרות שלפי התקנות, אסירים פליליים זכאים לביקורים בתנאים מקלים יותר, מבקרים פלסטינים מהגדה (למעט מזרח ירושלים) מורשים להגיע לביקורים רק בהסעות שמארגן הצלב האדום בתאריכים מוגדרים מראש, וביקורים אלה מתקיימים עבור כולם בתנאים המחמירים החלים על אסירים ביטחוניים.
תמונה
נעמה הנדי עם תמונת בנה ראאיד אותו לא ראתה מאז סוף שנת 2017. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.6.18
הנסיעה לביקור אורכת יום שלם. כל המבקרים, ללא התחשבות בגילם או במצבם הבריאותי, מתבקשים להגיע לנקודות איסוף מוגדרות מראש בשעות הוקר המוקדמות. משם, מוסעים המבקרים באוטובוסים ששוכר הצלב האדום עד למחסום אחרון לפני הכניסה לישראל, שם הם עוברים בידוק ביטחוני הכרוך בהמתנה ארוכה, שכן בשעות הבוקר עוברים במחסום גם פועלים פלסטינים העובדים בישראל ובהתנחלויות במרחב התפר. לאחר מכן, עולים המבקרים על אוטובוסים אחרים עם לוחית רישוי צהובה בצד הישראלי, שגם הם נשכרו בידי הצלב האדום. כוחות הביטחון אוסרים על פתיחת דלתות האוטובוס מרגע שיצא מהמחסום ועד הגיעו למתקן הכליאה, על אף שהנסיעה עלולה לארוך מספר שעות. במתקני הכליאה, עוברים המבקרים בידוק בטחוני נוסף שכולל חיפוש גופני.
כל זאת, כדי לראות את יקיריהם מבעד למחיצה שקופה ולשוחח איתם באמצעות שפופרת טלפון במשך 45 דקות. אסירים רשאים לבקש ביקור פרטי ללא מחיצה, אך הנהלות בתי הסוהר מאשרות זאת לעיתים רחוקות בלבד.
כל בתי הכלא שישראל מחזיקה בהם פלסטינים, למעט אחד, מצויים בתוך שטחה הריבוני ולא בשטחים הכבושים. עצם החזקתם של תושבי השטחים בישראל מהווה הפרה של החוק ההומניטארי הבינלאומי, האוסר על העברת אזרחים, לרבות עצירים ואסירים, מהשטח הכבוש לשטחה של המדינה הכובשת. זוהי הפרה מתמשכת, הגוררת פגיעה קשה בזכותם של תושבי השטחים לבקר את קרוביהם הכלואים בתדירות ובתנאים סבירים. במקרים רבים אף נשללת מהם זכות הביקור לחלוטין. הקושי הכרוך בביקור קרובי משפחה הכלואים בישראל הוא רק דוגמא אחת לשגרת הכיבוש השוחקת עמה מתמודדים תושבי השטחים באופן יומיומי.
בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם, סיפרו קרובי משפחה של אסירים על התלאות והקשיים בהם כרוכים הביקורים אצל יקיריהם:
טאלב חמד, תושב תל בן 80, בעל מכולת, אלמן ואב לעשרה, סיפר בעדות שמסר ב-21.6.18 לתחקירנית השטח של בצלם סלמא א-דיבעי:
טאלב חמד. צילום: סלמא א-דבעי, בצלם
הבן שלי, אחמד, נעצר ב-18.3.02 ונגזרו עליו 28 שנים. הוא שוחרר כחלק מעסקת שליט ב-2011, אבל אחריי שלוש שנים, ב-2014, עצרו אותו שוב. לא שפטו אותו מחדש ועכשיו הוא מרצה את שאר תקופת המאסר שנגזרה עליו במקור.
קבעו שאני מנוע ביטחונית ואני לא יכול לקבל היתר שנתי כדי לבקר אותו בכלא – רק היתרים מיוחדים שמוגבלים לביקור אחד. אני צריך להגיש בקשה להיתר בכל פעם שאני רוצה לבקר אותו. אני לא יודע איזה סכנה נשקפת למדינת ישראל מאדם בן 80. אשתי, עזיזה, סבלה במשך ארבע שנים מבעיה בכליות ונפטרה לפני 9 חודשים בגיל 72. כמה חודשים לפני שהיא הלכה לעולמה, הגעתי איתה למחסום ולא נתנו לה לעבור. הם אמרו שזה מסיבות ביטחוניות. היא לא הצליחה לראות את אחמד במשך שמונת החודשים האחרונים לחייה. היא הגישה כמה בקשות להיתר כדי לבקר אותו, צירפה מסמכים רפואיים, אבל הם לא נתנו לה לבקר אותו בסוף החיים שלה.
אני יוצא מהבית לפני תפילת השחר ומתפלל בשכם כדי לא לפספס את האוטובוס של הצלב האדום, שיוצא מתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר. משם נוסעים למחסום אירתאח (שער אפרים). לוקח הרבה זמן לעבור את המחסום, כי אנחנו מגיעים ביחד עם הפועלים שעובדים בתוך ישראל. מהרגע שמגיעים למחסום ועד שיוצאים ממנו זה יכול לקחת שעתיים. במחסום צריך לעמוד כל הזמן, כי אין ספסלים ואין כיסאות. אני בן 80 וזה קשה לי.
אחרי שמסיימים במחסום, עולים על אוטובוסים אחרים בצד הישראלי – גם הם של הצלב האדום. משך הנסיעה עד כלא רמון בנגב הוא שלוש שעות בערך. הבן שלי היה בבתי כלא אחרים בעבר, ובשלוש שנים האחרונות הוא נמצא שם. כשמגיעים לכלא מתחיל הסבל הגדול. בהתחלה אנחנו מוסרים את תעודות הזהות, ההיתר ושם האסיר, ואחר כך מוסרים להם את הסיגריות והבגדים שהבאנו אתנו בשביל הבנים שלנו. רוב הזמן הזה אנחנו עומדים, כי הספסלים לא מספיקים לכולם וזה לוקח שעתיים בערך. אני לא מבין למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. אני מרגיש שהם מייבשים אותנו בכוונה.
אחרי זה מגיע השלב של הבידוק הגופני. הם נוגעים בי בידיים, כולל בין הרגליים, ומבקשים ממני להרים את הבגדים. זה משפיל מאד. אחרי זה הם בודקים אותי עם מכשיר מגנטי ידני. למרות כל מה שעברנו במחסום, ולמרות שאסור לפתוח את הדלת של האוטובוס עד שמגיעים, שוב צריך לעבור בידוק בבית הכלא. מה שאנחנו עוברים במהלך הביקור זה עינוי ופגיעה בכבוד האדם. אני בן אדם מבוגר. זאת השפלה.
אשתי נפטרה כשאחמד עדיין בכלא. אני מפחד שגם אני אמות לפני שהוא ישתחרר. במהלך הביקור, אני רואה אותו דרך זכוכית.
אני לא מצליח לשמוע אותו טוב כי השמיעה שלי נחלשה. לא שומעים טוב בשפופרות שיש שם ויש גם הרבה רעש בחדר. כשהזמן שמוקצב לביקור מסתיים, הם מיד מנתקים את השיחה ולא שומעים יותר כלום. אין דבר יותר יקר מבן. לא אפסיק לבקר אותו כל עוד אני חי, למרות כל הקשיים.
עדנאן סובוח, תושב טול- כרם בן 53, בעל עסק למכירת דיסקים, נשוי ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ב-19.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי:
עדנאן סובוח. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם
אח שלי, סאמי סובוח, נעצר ב-1.8.03, בשיא האינתיפאדה השנייה. שפטו אותו ל-28 שנים בכלא. מאז 2016 הוא מוחזק בבית כלא מגידו.
שנתיים אחרי המאסר הסכימו להנפיק "היתר מיוחד" לאבא שלי, שהיום הוא בן 85. ההיתרים המיוחדים מוגבלים לביקור אחד בלבד. אבא שלי היה נוסע לבד, כל הדרך, למרות שכבר אז היה מבוגר, בשביל לראות אותו במשך 45 דקות בלבד. בשנת 2007 גם ארבע האחיות שלי הצליחו לקבל היתרים מיוחדים כדי לבקר את סאמי. אני הצלחתי לקבל היתר מיוחד בפעם הראשונה ב-2011, שמונה שנים אחרי שהוא נעצר. הפעם האחרונה שביקרתי אותו הייתה ב-12.6.18.
זה היה ביקור שגרתי. באותו יום התעוררתי ב-5:00 בבוקר כדי להתכונן לביקור. משפחות האסירים מגיעות לתחנת האוטובוסים המרכזית בטול-כרם וכולם נוסעים ביחד באוטובוסים של הצלב האדום. האוטובוסים יוצאים בשעה 6:30 למחסום אירתאח (שער אפרים), שם מתחיל מסע הסבל וההשפלה.
בדרך כלל נוסעים ארבעה או חמישה אוטובוסים ביחד. כשמגיעים למחסום יש תור ארוך בשער המסתובב בכניסה למחסום. השלב הראשון הוא בדיקת מגנומטר. אחרי זה, חלק מהאנשים מועברים לעוד בדיקת שיקוף וחלק גם לבדיקה ידנית.
בפעם האחרונה שביקרתי, כשהגיע התור שלי, איש חברת האבטחה הפרטית שמפעילה את המחסום בדק את ההיתר ואת תעודת הזהות והורה לי לחכות בצד. זה קורה לרוב המבקרים שיש להם היתר מיוחד עם מניעה ביטחונית. הוא התחיל להתקשר לכל מני אנשים. שעה וחצי ישבתי שם – אף אחד לא שאל אותי שום דבר. בינתיים כולם חיכו לי בצד השני. בסוף נתנו לי לעבור.
בצד השני חיכו לנו אוטובוסים עם לוחיות צהובות, גם הם של הצלב האדום. אחרי שדלתות האוטובוס נסגרות, אסור לפתוח אותן עד שמגיעים לכלא. האוטובוסים יצאו משם בסביבות השעה 9:00 בבוקר, והנסיעה ארכה בערך שעה. כשהגענו לכלא מגידו, הורידו אותנו לחצר מגודרת. יש שם חיילים ומצלמות. החצר מקורה חלקית, אבל אין מספיק מקום בצל ואין מספיק ספסלים לכולם, אז רוב המבקרים מחכים בשמש. היינו בערך 250 מבקרים.
הם חילקו אותנו לשלוש קבוצות. כל קבוצה נכנסת לבד. כשהגיע התור שלי, עברתי דרך מגנומטר והעברתי את החפצים שלי. אחר כך, הפרידו בין הגברים לנשים ובדקו אותנו עם מגנומטרים ידניים בכל חלקי הגוף. אחרי הבדיקה, הכניסו אותנו לחדר המתנה עשוי פח. היה חם מאד. חיכינו שם יותר משעה. כל מי שנכנס הזיע והתלונן. אבל כמו שאמרתי, זה מה שקורה בביקור שגרתי.
את כל זה עברנו רק כדי להיכנס לאולם הביקור. בכניסה לאולם, בצדדים, היו כלבי משטרה שנבחו מאחורי רשתות ברזל. העצורים ישבו מאחורי מחיצות זכוכית. כל אחד התחיל לחפש את האסיר שהוא הגיע לבקר, התיישב מולו והתחיל לדבר בטלפון מאחורי מחיצת זכוכית עבה. הביקור נמשך 45 דקות.
בדרך החוצה החזירו לנו את ההיתרים ואת תעודות הזהות, וחזרנו לאוטובוסים, שחנו בחניון של בית הכלא. ביקור רגיל לוקח שמונה שעות בערך. אני מגיע הביתה מותש ועייף.
במהלך השנים ראיתי דברים קשים בזמן הביקורים האלה. ראיתי אימהות שעברו את כל התהליך הזה וכשהגיעו לבית הכלא, אמרו להם שאי אפשר לראות את הילדים שלהן כי הם הועברו לבית משפט או לבית חולים. לנו קרה כמה פעמים שהצלב האדום הודיע לנו יום לפני הביקור שאי אפשר לבקר את סאמי.
זהרה אשתייה, תושבת תל בת 77, אלמנה ואם לעשרה, סיפרה בעדות שמסרה ב-19.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:
תמונה
זהרה אשתייה עם בנה ג'וואד. התמונה באדיבות המשפחה.
ב-23.10.03, הבן שלי ג'וואד נעצר ונגזרו עליו 30 שנות מאסר. היום הוא בן 43.
אני מנסה לבקר אותו כמה שאני יכולה. הם העבירו אותו מבית כלא אחד לשני כמה פעמים. בארבע השנים האחרונות הוא נמצא בכלא גלבוע. אני לא מפספסת ביקור, יהיה מה שהיה, אפילו בגיל 77 ולמרות שיש לי סוכרת. הוא חלק מהנשמה שלי.
אני יוצאת מהבית בסביבות 5:00 בבוקר כדי לעלות על האוטובוס של הצלב האדום שמסיע אותנו למחסום אירתאח (שער אפרים). משם אנחנו נוסעים באוטובוס עם לוחית צהובה שהצלב האדום שוכר, עד הכלא. לוקח לנו שעתיים בערך לעבור במחסום. יש שם הרבה שלבי בידוק. לפעמים הם מעכבים את אחד המבקרים וזה מעכב את כולם – לא עוזבים עד שהם בודקים את כולם.
לפני שנתיים הם החזירו אותי מהמחסום אחרי שעברתי את כל שלבי הבידוק, חוץ מהשלב האחרון שבו צריך להציג את ההיתר ואת תעודת הזהות. בשלב הזה, הם הודיעו לי שאני מסורבת ביטחונית. שאלתי אותם למה, אבל לא נתנו לי שום הסבר. הם אמרו לי לחזור הביתה.
אני מקבלת היתרים לביקור אסירים שתקפים לשנה. במקרה הזה, הייתי צריכה לחכות ארבעה חודשים עד שפג התוקף של ההיתר הקיים, כדי להגיש היתר חדש ולראות אם עדיין יש סירוב ביטחוני. זה מה שעשיתי, ולמזלי קיבלתי היתר חדש והצלחתי לבקר את הבן שלי שוב. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה - גם לפני שלוש שנים אמרו לי שיש סירוב ביטחוני ולא יכולתי לבקר את הבן שלי במשך שנתיים שלמות. זה היה קשה מאד, גם בשבילי וגם בשבילו. האחים שלו הצליחו לבקר אותו באותה תקופה. אבל הם מקבלים רק היתרים מיוחדים, זאת אומרת שהם יכולים לבקר אותו רק פעם אחת עם ההיתר ואז הם צריכים להגיש בקשה להיתר נוסף כדי לבקר שוב. למרות הקשיים אנחנו מתעקשים לבקר אותו.
כשמגיעים לכלא, אנחנו עוברים פרוצדורה ארוכה ומשפילה כדי להיכנס. יש בידוק במכשירים ויש בידוק ידני. החיילת בודקת את כל הגוף באופן ידני, כולל האזורים האינטימיים של הגוף. היא נוגעת בחזה, בשיער, בשרוולים, ובכיסים. היא מעבירה מגנומטר על כל הגוף, כולל בין הרגליים. יש המון נשים, בעיקר צעירות, שעוברות בידוק בעירום בחדר מיוחד. בגלל שאני מבוגרת, אני לא עוברת את זה. פעם ראיתי את אחת מנשות האסירים מסרבת לעבור בידוק בערום. לא נתנו לה לעבור והיא חיכתה בחוץ.
הביקור נמשך 45 דקות. מדברים בטלפון - יש זכוכית עבה שמפרידה בינך לבין האסיר. יש הרבה רעש בחדר הביקור ולא שומעים טוב דרך הטלפון, אז כולם מרימים את הקול ונהיית המולה גדולה.
אחרי שהבן שלי הגיש להנהלת בית הסוהר בקשות חוזרות ונשנות לאפשר לנו ביקור פרטי, נתנו לנו לבקר אותו בלי מחיצה, רק פעם אחת, לפני 10 שנים. הבת שלי הצטרפה אליי. התרגשנו מאד ללחוץ לו את היד, לחבק אותו ולהריח אותו. הבת שלי חיבקה אותו ולא עזבה אותו במשך כמה דקות. אני כבר קשישה, כמעט בת 80, ואני מקווה שייתנו לי לערוך ביקור פרטי שוב.
בעלי נפטר לפני שמונה שנים. הוא היה חולה ובשנתיים האחרונות לפני שמת ולא היה מסוגל לזוז או לדבר. הוא היה כותב על נייר כדי לתקשר. הוא כל הזמן כתב שהוא רוצה לראות את הבן שלו, אבל כל הבקשות שלנו נדחו. הוא מת בלי שתתממש הבקשה שלו.
נעמה הנדי, תושבת הכפר תל, עקרת בית בת 60, נשואה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה ב-21.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:
תמונה
נעמה הנדי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.6.18
לי ולבעלי מוסא הנדי, בן 70, יש שמונה בנים ובנות. הבן שלנו, ראאיד, בן 39, נעצר בשנת 2004. הוא הועבר מבית כלא אחד לשני, ובחמש השנים האחרונות הוא נמצא בכלא קציעות.
בשנתיים הראשונות למעצר של ראאיד לא יכולנו לראות אותו בגלל שהינו מסורבים ביטחונית. זאת הייתה תקופה מאד קשה. אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לראות אותו. אחרי זה התחלתי לקבל היתר כחול, ההיתר מיוחד שמאפשר ביקור אחד בלבד. ביקרתי אותו עם ההיתרים האלה במשך חמש שנים - ביקור אחד כל שישה חודשים ואז הייתי מחדשת את ההיתר. אחרי חמש שנים – שבע שנים אחרי המעצר – התחלתי לקבל היתר רגיל למשך שנה שמאפשר ביקור כל חודש.
מאז סוף 2017 לא ביקרתי את ראאיד, כי זה קשה לי מאוד בגילי, והוא עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים. אני סובלת מסוכרת ומלחץ דם גבוה. גם הוא אמר לי שהוא מעדיף שאני אבקר אותו פחות. הוא יודע שהביקורים קשים והוא דואג לי.
כשהייתי מבקרת אותו, הייתי יוצאת מהבית בסביבות השעה 4:00 בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. יום הביקור הוא יום קשה, במיוחד בשביל מי שיש לו סוכרת כמוני וצריך ללכת לשירותים בתכיפות. לוקח לנו שעתיים לעבור את מחסום אירתאח (שער אפריים). אין שם ספסלים ואנחנו צריכים לעמוד כל הזמן. אחר כך, באוטובוס בדרך לכלא, אסור לאוטובוס לעצור בשום שלב, אפילו אם יש אנשים שצריכים ללכת לשירותים.
כשמגיעים לכלא, עוברים חיפוש וצריכים להמתין הרבה זמן. יש חצר עם ספסלים, אבל אין הרבה צל והספסלים לא מספיקים לכולם. שירותי המבקרים בכלא מגעילים והם לא מספיקים לכולם – יש בסך הכול שני תאים, אחד לנשים ואחד לגברים. ברגע שמגיעים נהיה תור ארוך לשירותים. אחרי ההמתנה עוברים בדיקות גופניות עם מכשיר מגנומטר ידני ומישוש. הם בודקים בידיים את כל הגוף. אחרי זה שוב צריך לחכות הרבה זמן עד שהם מסיימים לבדוק את כולם.
מדי פעם יש גם עיכובים לא צפויים וענישה קולקטיבית – פעם אחת, לפני שנתיים, אחד האסירים הכה את אחד השומרים אז עיכבו את כולנו מחוץ לכלא במשך שעתיים, אחרי שכבר הגענו. פעם אחרת עיכבו אותנו במחסום במשך שעתיים כי הם אמרו שאחת המבקרות ניסתה להעביר איתה כרטיס סים של טלפון סלולרי.
הם הענישו את כולם – ארבעה אוטובוסים מלאים - ועיכבו אותנו במשך שעתיים. אחרי זה נציג הצלב האדום דיבר איתם ונתנו לנו להמשיך.
אחרי הביקור, אני מגיעה הביתה מותשת לגמרי. אני מודה לאלוהים שהבן שלי עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים ואז לא אצטרך לעבור את החוויה המפרכת והמתישה הזאת. שאלוהים יעזור לאנשים שיש להם קרובי משפחה כלואים ונאלצים לבקר אותם.
בשנת 2000 עבדו כ-10,000 מתושבי רצועת עזה בדיג. כיום רשומים בלשכת הדייגים כ-4,000 דייגים בלבד, המפרנסים כחמישים אלף בני אדם. אולם גם נתון זה אינו משקף את המציאות, שכן מחצית הדייגים הרשומים מובטלים לאחר שסירותיהם הושבתו ולא ניתן לתקנן בשל מחסור בחומרי גלם. 95% מהדייגים ברצועה חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה חודשית של פחות מ-2,293 ש"ח למשפחה בת חמש נפשות, ומסתמכים על סיוע הומניטארי למחייתם. שיעור המסתמכים על סיוע המוניטארי בקרב כלל תושבי הרצועה עומד על 80%. התכווצותו של ענף הדיג ברצועה היא תוצאה ישירה של מדיניותה של ישראל, המטילה הגבלות קשות על הגישה לים, על שיווק הדגים בגדה ועל הכנסה של חומרי גלם לרצועה, אוסרת על ייצוא דגים לישראל ומתעמרת בדייגים: א. צמצום הטווח המותר לדייג: בחודש מארס 2016 הרחיבה ישראל את טווח הדיג שהיא מתירה ברצועת עזה משישה לתשעה מיילים ימיים ובחודש יוני היא שבה וצמצמה אותו לשישה כ-11 ק"מ). זאת על אף שבהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר דיג עד לטווח של 20 מיילים ימיים, התחייבות שבה לא עמדה מעולם. טווח הדיג המקסימלי שהתירה ישראל מאז נחתם הסכם אוסלו עומד על 12 מיילים ימיים, ובמהלך השנים צומצם הטווח יותר ויותר, ולפרקים עמד על ל-3 מיילים ימיים בלבד. בתקופות של לחימה נאסר הדיג כליל. ההודעות על שינוי בטווח הדיג המותר נמסרות על-ידי המת"ק הישראלי ללשכת הדייגים ברצועה. כמו כן מסמן חיל הים הישראלי את גבולו של הטווח באמצעות מצופים. צמצום טווח הפעילות של הדייגים גורם לדיג יתר בשטח מצומצם והדבר פוגע הן בזמינות הדגה והן בשטחי הרבייה של הדגים. ב. מחסור בחומרי גלם, בציוד ובחלקי חילוף לתיקון סירות הדיג: ישראל אוסרת על הכנסת חומרים החיוניים לצורך תחזוקה שוטפת של סירות הדיג, ובהם פיברגלס, כבלי פלדה, מנועים וחלקי חילוף, בטענה שמדובר בחומרים שהיא מגדירה כ"דו שימושיים", כלומר כאלה "שנועדו מעיקרם לשימוש אזרחי ומתאימים גם לשימוש ביטחוני". במהלך שנת 2016 התקיימו מספר פגישות בין נציגי משרד החקלאות הפלסטיני והמת"ק הפלסטיני לבין מפקד מת"ק עזה, האחרונה שבהן ב-10.6.16, בהן הועברה לישראל רשימת הפריטים הדרושים לדייגים. נכון להיום לא אושרה הכנסתו של אף פריט שהופיע ברשימה. על-פי מדור הדיג כמאתיים סירות חסקה וחמש סירות מנוע קטנות (לאנצ'ים) מושבתות כיום בהיעדר החומרים והציוד הנחוצים לתיקונן. סירת חסקה ממונעת בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 11.1.17 ג. מעצרים וירי: במהלך שנת 2016 גבה בצלם עשרות עדויות מדייגים שדיווחו כי ספינות חיל הים ירו לעבר סירותיהם. חלקם נפצעו ואחרים נעצרו. על-פי העדויות, חיילים כפו על דייגים באיומי נשק לפשוט את בגדיהם ולשחות בים עד לספינת חיל הים, תוך התעלמות מתנאי מזג אוויר. מעדויות הדייגים וכן מנתוני מכשירי ה-GPS שברשותם עולה כי חלקם נעצרו מבלי שחרגו מהאזור שבו מתיר הצבא את הדיג. דייגים שהועלו לספינות חיל הים נלקחו לנמל אשדוד שם נחקרו כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות, וסירותיהם הוחרמו. לאחר החקירה – שבמקרים רבים התמקדה בניסיון להשיג מידע מודיעיני לגבי אנשי חמאס – שוחררו רוב הדייגים לביתם, ללא סירות הדיג שלהם. לשכת הדייגים ברצועה דיווחה כי מאז חודש אפריל 2016 עוצרות רשויות חמאס את הדייגים שהצבא מחזיר למחסום ארז, חוקרות אותם ומחזיקות בהם למשך מספר ימים. לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות בעזה, בשנת 2016 הצבא הישראלי עצר 113 דייגים. 107 מהם שוחררו לאחר חקירה ושישה עדיין עצורים. עשרה דייגים נוספים נפצעו מירי חיל הים הישראלי. כמו כן נמסר ממדור הדיג כי במהלך 2016 החרים הצבא 28 סירות חסקה ממונעות ושש לא ממונעות. נכון למועד פרסום המאמר רק חמש מהן הוחזרו עד כה לבעליהן, כולן בחודש אפריל. בנוסף הוחזרו באפריל 5 חסקות שהוחרמו שנה קודם לכן.* בשנת 2015 נעצרו 73 דייגים והוחרמו 22 סירות חסקה. כמו כן, נכון להיום, 14 סירות דיג מושבתות ברצועה בשל נזקים שנגרמו להם מירי חיל הים או במהלך החרמתן. בנוסף, עולה מנתוני מדור הדיג כי הנזק הישיר שנגרם לדייגים בשנת 2016 עקב ירי על סירות והחרמה של סירות וציוד דיג מגיע לכחצי מיליון דולר. ד. איסור על ייצוא דגים לישראל והגבלות על שיווקם בגדה: עד להטלת המצור על רצועת עזה בשנת 2007 היה הדיג ענף משגשג ברצועה והדייגים, ששיווקו את מרכולתם בגדה המערבית וייצאו אותה לישראל, התפרנסו די למחייתם. עם הטלת המצור אסרה ישראל על ייצוא הדגים לתחומה ועל שיווקם בגדה ובכך פגעה אנושות בפרנסת הדייגים. בשנת 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק מוגבל של דגים בגדה המערבית, תחת הגבלות דקדקניות, המייקרות את התהליך ולפיכך גם את הסחורה. היקף הייצוא לגדה נמוך כיום משמעותית מזה שהיה לפני הטלת המצור. התנהלותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה מדוע לא ניתן לקבל את טענתה כי מאז ביצוע תכנית ההתנתקות בשנת 2005 אין היא אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה. למרות שישראל פינתה את התנחלויותיה ואת צבאה מהרצועה, היא ממשיכה לשלוט – מרחוק – בהיבטים רבים בחייהם של התושבים. לפגיעה האנושה של ישראל בדייגים אין כל הצדקה והיא מהווה חלק ממדיניות המצור האכזרית שמיישמת ישראל ברצועת עזה כבר עשר שנים. דייגים שמסרו עדויות לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיארו את המציאות הקשה אליה נקלעו: מחמוד סעיד ג'ומעה בכר, בן 18, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-5.9.16: אני עובד כדייג עם אבא שלי והאחים שלי על סירת חסקה עם מנוע. אנחנו יוצאים כמעט כל יום לים, מול העיר עזה וצפונה לשם. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהבית בשעה חמש בבוקר ועובדים עד השעה 12:00 בצהריים, תלוי במצב ובכמות הדגים. את הדגים אנחנו מוכרים לסוחרים. לפעמים אנחנו דגים 20 קילוגרם של דגים, לפעמים 10 או 5 קילוגרמים ולפעמים אפילו לא דג אחד. זה תלוי בזמינות של הדגים, במזג האוויר ובהתנהלות חיל הים הישראלי. ביום שישי, 12.8.16, יצאנו לים בשעה חמש בבוקר. יצאתי עם אבא שלי וארבעת האחים שלי ועם עובד שכיר שלנו. שטנו לאזור א-סודאנייה, מרחק של 2.5 מיילים ימיים מצפון-מערב לגבול הצפוני של האזור המותר בדיג. עד שמונה בבוקר הספקנו לדוג בערך שלושה קילוגרם של דגי פארידה. תוך כדי עבודה התקרבה אלינו ספינה של חיל הים הישראלי ואחר-כך גם סירת גומי. ניסינו לברוח. הספינה וסירת הגומי רדפו אותנו וירו אש חיה וכדורי גומי באוויר. אחרי שהתרחקנו בערך מאתיים מטרים, החיילים הורו לנו לעצור ועצרנו. הם הורו לנו להתפשט ולהיכנס לים. הורדנו את הבגדים ושחינו אחד אחרי השני עד לסירת הגומי, שלקחה אותנו לספינה. החיילים כיסו את העיניים שלנו, כבלו לנו את הידיים והושיבו אותנו אחד ליד השני. אחרי שיט של שעה בערך הספינה עצרה. הורידו לנו את הכיסוי מהעיניים והורו לנו לרדת. זה היה נמל אשדוד. נתנו לנו כפכפים והובילו אותנו לחדר ושם הושיבו אותנו וכיסו לנו שוב את העיניים. אחר-כך בא רופא שמדד לי את החום ושאל אותי אם אני חולה. עניתי שלא. אחר כך אזקו לנו את הידיים באזיקי מתכת והעלו אותנו לאוטובוס קטן שהסיע אותנו למחסום ארז. במחסום החליפו לנו את אזיקי המתכת באזיקי פלסטיק, והכניסו אותנו אחד אחד לחדר חקירות. אני נכנסתי אחרון. כשנכנסתי לחדר היה שם חוקר, שהתחיל לשאול אותי למה אני כועס. עניתי לו שאני כועס כי לקחתם לנו עכשיו את החסקה שמפרנסת אותנו. הוא התחיל לומר שהם לקחו את החסקה בגלל שעברנו את הגבול ואמרתי לו שזה לא נכון. הוא שאל איפה היינו ועניתי שבתוך השטח המותר. אחר-כך הוא שאל אם אני מפחד להיפגע מקליע ועניתי שלא. החוקר ביקש שאצביע על הבית שלנו על מפה במחשב. כששאלתי אותו מה הוא צריך מהבית שלנו, הוא אמר שהוא רוצה לדעת אם אני באמת דייג או לא. אמרתי לו שהוא לקח את החסקה שלי, שמשמשת אותי לעבודה. הוא ביקש את מספר הטלפון הנייד שלי ואמרתי לו שאין לי. החוקר המשיך לשאול אותי על הבתים של דוד שלי ושל השכנים שלי. אחר-כך הוא שאל אותי איפה אני רוצה לעבוד. אמרתי שאני לא יודע כי אין לי עבודה חוץ מהדיג והוא שאל אם אני רוצה לעבוד בישראל. עניתי שלא ואז הוא התחיל להגיד שיסדרו לי מכונית או אופנוע. אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני רוצה ללכת. החוקר שאל: אתה לא רוצה לספר לי על בית של מישהו מחמאס? עניתי לו שאני לא מכיר אף אחד. אחר-כך עברתי לחדר שבו חיכינו בערך שעה. בסביבות השעה שתיים בצהריים הורו לנו ללכת לאולם היציאה לכיוון עזה. הלכנו עד שהגענו לצד השני של המחסום שבו יש שוטרי חמאס. הם חקרו אותנו על מה שקרה בים ובמחסום ארז. אחר-כך הם לקחו אותנו למטה מנגנון ביטחון הפנים במחנה ג'באליא, שם החזיקו אותנו עד שמונה בערב. משם העבירו אותנו למטה ביטחון הפנים בעזה, במחנה אל-אנסאר ושם עצרו אותנו. נתנו לנו משקפיים שחורים במקום כיסוי עיניים, כדי שלא נראה כלום. אחר-כך שאלו אותי איך קוראים לי ואז הובילו אותי לצינוק בשטח של 2 מטר על 80 ס"מ. מאוחר יותר הביאו לי אוכל ושתייה. למחרת, יום שבת, 13.8.2016, קצין לקח אותי לחדר ושאל אותי על מה שקרה ואז החזירו אותי שוב לצינוק. נשארתי שם עד למחרת בבוקר, יום ראשון, 14.8.16, ואז לקחו אותי לחדר חקירה שהיו בו שני קצינים. הם שאלו אותי שוב על מה שקרה בים ובמחסום ארז עד שהגעתי למחסום של חמאס. אחר-כך שוב החזירו אותי לצינוק ונשארתי שם גם למחרת. ביום שלישי, 16.8.16 העבירו אותי לצינוק שבו היה אבא שלי והביאו לנו ארוחה. בשעה שלוש אחר הצהריים שחררו אותנו. הקצינים ביקשו מאתנו לא להגיע לאזור הגבול בים ולא להיחשף לסכנות כדי שלא ניעצר. אחר-כך נתנו לי זימון לפגישה ב-31.8.16, בשעה 9:00 בבוקר. הגעתי בתאריך שנקבע. שלחו אותי לחדר בקומה הרביעית. הגיע קצין ושאל אותי שוב על מה שקרה בים. הוא הסתכל על נייר שהיה מולו והשווה בין מה ששמע ממני למה שהיה כתוב בנייר מהחקירה הקודמת. כשסיים את החקירה הוא אמר לי: אתה הגעת מהים? עניתי שכן. הוא אמר: אתה עדיין לא מוותר ושוב יורד לים! אמרתי לו שזאת העבודה שלי ואין עבודה אחרת ברצועה. סירות לאנץ' בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סאח, בצלם, 11.1.17 מוסטפא מוחמד ח'ליל א-נג'אר, בן 29, נשוי ואב לשתי בנות, תושב רפיח, סיפר בעדות שמסר ב-19.7.16: אני עובד בדיג עם אבא שלי ואחים שלי מאז גיל 14. יש לנו 6 סירות חסקה מסוגים שונים וסירת פלוקה אחת. ביום שני, 18.4.16, בשעה 17:00, יצאתי מנמל רפיח עם שני עובדים שכירים שלנו. כדי לחסוך בדלק, סירת לאנץ' גדולה גררה את החסקה שלי לתוך הים. כשהגענו למרחק של 8 מייל ימי מהחוף התנתקנו מהלאנץ'. פניתי לכיוון האזור שמול ח'אן יונס כדי להתרחק מהגבול עם מצרים ולא להיות באזור מסוכן. כשהגעתי למרחק של 9 מייל ימי מהחוף פרשנו את הרשתות בים ואז הלכנו לישון בסירה, בערך בין 22:00 ל-12:00 בלילה. חיכינו שהרוחות יירגעו כדי למשות את הרשתות שהיו פרושות עד למרחק של שני ק"מ בערך. בשעה 12:30 הגיעה ספינה של הצבא הישראלי מכיוון צפון-מזרח והתחילה לירות ממרחק גדול ישר לכיוון שלנו. נבהלנו והפעלנו את המנוע של החסקה וברחנו לכיוון דרום מזרח. הספינה המשיכה לרדוף אחרינו ולירות במשך שעה בערך, והחסקה נפגעה מכמה קליעים. כשהתחילו ממש לירות לכיוון שלי ושל האנשים האחרים בסירה, עצרתי. הספינה הישראלית עצרה במרחק של 200 מטרים מאתנו. הם שלחו אלינו סירת גומי והחיילים הורו לנו להוריד את הבגדים. נשארנו עם בגדים תחתונים. אחר-כך הם כבלו את הידיים שלנו מאחורי הגב, העלו אותנו לסירת הגומי, כיסו את העיניים שלנו, לקחו אותנו לספינה והושיבו אותנו בחלק הקדמי שלה. היה קר וביקשנו בגדים או משהו להתכסות בו אבל החיילים סירבו לתת לנו. כשהמשכנו לבקש הם בעטו בנו. אחר-כך הם קשרו את החסקה שלי לספינה וגררו אותה. שטנו לנמל אשדוד והגענו לשם בשעה 8:00 בבוקר. במהלך השיט שאלתי קצין בספינה על החסקה שלי והוא ענה לי שהיא הוחרמה. שאלתי אותו מתי אקבל אותה בחזרה והוא השיב שתוך שבועיים. כששאלתי אותו למה הם עשו לי את זה הוא ענה שעברתי על החוק. כשהגענו לנמל אשדוד נתנו לנו את הבגדים שלנו והכניסו אותנו לחדר שכבר היו בו בערך שבעה דייגים מעזה ורפיח, שהיו אזוקים באזיקי מתכת ושכבו על הרצפה. הצטרפנו אליהם. השאירו אותנו ככה בלי אוכל או שתייה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע קצין ואמר לנו שיעבירו אותנו למעבר ארז ושם יחקרו אותנו. כולנו שאלנו על גורל הסירות שלנו. הוא אמר שהן מוחרמות בנמל אשדוד ושאחת מהן נפגעה בחלק הקדמי שלה וכי חיל הים מנסה למנוע ממנה לשקוע. ידעתי שזו החסקה שלי. אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למחסום ארז ושם חוקרי שב"כ חקרו כל אחד מאתנו לחוד. החוקר ביקש ממני פרטים אישיים ולקח את מספר הטלפון הנייד שלי. הוא אמר לי שחרגתי מהטווח של תשעה מיילים הימיים ולכן פתחו עלינו באש והחרימו את החסקה שלי. אמרתי לו שלא עברתי את המצוף שהצבא הניח ונשארתי בטווח תשעת המיילים. שאלתי אותו על החסקה שלי והוא אמר שבינתיים היא לא טבעה והיא נמצאת עם שאר הסירות שהוחרמו. החקירה שלי נמשכה חצי שעה בערך והסיימה בסביבות 16:00 אחר הצהריים. בשעה 18:30 שיחררו אותנו וחזרנו לעזה. מאוחר יותר באותו יום יצרתי קשר עם משרד החקלאות ועם לשכת הדייגים והמשטרה הימית. הם אמרו לי שהחסקה שלי נמצאת בנמל אשדוד. אחרי עשרה ימים בערך נודע לי מהמדור לענייני הדייגים שהחסקה שלי טבעה ושהספינה הישראלית לא הצליחה לחלץ אותה. עיקר ההכנסה שלי באה מדיג. החסקה שלי הייתה באורך של 7 מטר והיה עליה הרבה ציוד יקר. קנינו אותה לפני ארבע שנים והערך שלה כיום היה 20,000 שקלים ושל המנוע 30,000 שקלים. כדי לקנות אותה מכרתי את התכשיטים של אשתי, במחיר של בערך 3,000 דינר ירדני (כ-15,000 ש"ח) וגם לקחתי הלוואה באותו סכום בערך מקרובי משפחה ומכרים. אני עדיין חייב כסף לסוחרים. בגלל שלא הייתה לי חסקה פספסתי את עונת הדיג של דגי הלוקוס והפארידה. האובדן של החסקה גרם לבעיות ביני לבין בני משפחה אחרים, כי היא שימשה גם לפרנסה שלהם. העובדים שהיו אתי באותו יום איבדו את העבודה שלהם. כואב לי מאוד על החסקה והמנוע, שהיו חדשים ואין לי אפשרות לקנות אחרים במקומם. מאז האירוע הזה אני יושב בבית בלי תעסוקה. אחמד אבו חמאדה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.1.17 אחמד ג'מאל לוטפי אבו חמאדה, בן 29, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-16.11.16: אני עובד כדייג על חסקה של אבא שלי, שיש לו עוד שלוש סירות חסקה. התחלתי לעבוד במקצוע הזה בגיל 17. סירות החסקה שלנו עשויות מפיברגלס, והן מצריכות תחזוקה מתמדת והחלפה של חלקי פיברגלס בגלל נזק מהמים המלוחים, התנגשויות עם סירות אחרות בנמל, או סתם בלאי, וגם בגלל ירי של חיל הים הישראלי. לפני שנה וחצי בערך החסקה שאני עובד עליה התנגשה ברציף של הנמל בגלל רוחות חזקות והחבל שקשר אותה לרציף ניתק. נפערו חורים בחרטום של החסקה. בנוסף, לחסקה אחרת שלנו התרסקה אחת הדפנות, כנראה כשדייג אחר פגע בה בזמן שהיא עגנה בנמל, אבל אנחנו לא יודעים מי זה היה. על שתי הסירות האלה הפסקנו כמעט לעבוד בגלל המצב שלהן, כי כל הזמן היה צריך לרוקן מהן את המים ולהיזהר שהן לא יתמלאו ונטבע. ניסינו להשיג פיברגלס כדי לתקן אותן אבל היה קשה מאוד למצוא, כי ישראל אוסרת כבר כמה שנים להכניס את החומר הזה. לפני האיסור, קילוגרם פיברגלס שהגיע מישראל עלה 16 שקלים. אחר-כך אפשר היה להשיג פיברגלס שהגיע דרך המנהרות ממצרים, אבל בשנת 2013 סגרו אותן ומאז יש מחסור, ואפשר להשיג רק פיברגלס שמכינים פה ברצועה, והוא יקר בהרבה. החלטתי שאני משיג פיברגלס בכל זאת וקניתי 8 קילוגרם בעלות של 80 שקלים לקילו, ועוד 2 קילוגרמים צבע בחמישים שקלים, ושלושה מטרים של בד מיוחד לעיטוף ב-180 שקלים. בנוסף שילמתי 300 שקלים על עץ ועל העבודה. כלומר, בסה"כ שיקום שטח קטן בחרטום של החסקה עלה לי בערך 1,500 שקלים. לא היה לי את הכסף הזה ונאלצתי ללוות אותו כדי שתהיה לי אפשרות לעבוד ולהתפרנס. החסקה השנייה מצריכה תיקון גדול יותר, בעלות של 2,500 שקלים, ואין לנו כרגע אפשרות לתקן אותה. אבל נהיה חייבים לעשות את זה בהקדם, כי אני עובד עם אבא ושלושת האחים שלי וזו הפרנסה של כל המשפחה שלנו. עכשיו כשהיא מושבתת, ההכנסה שלנו נמוכה מאוד, במיוחד בחורף כשאין הרבה עבודה בדיג. האיסור על הכנסת פיברגלס גורם לדייגים הפסדים גדולים, כי אנחנו לא יכולים לתקן סירות ולהמשיך להתפרנס וזה מחמיר את המצב הכלכלי של כולנו, שהוא קשה גם ככה. אחמד אבו חמאדה ליד הסירה המושבתת שלו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.1.17 * הנתונים תוקנו בחודש יוני 2018 בעקבות מידע חדש שהתקבל בבצלם.
ארגון בצלם מפרסם היום (ג') נתונים ועדויות חדשים הממחישים את היקף האלימות במתקני הכליאה הישראליים, המתפקדים כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים: התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים, הרעבה ומניעת טיפול רפואי, ומובילה למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה.יולי נובק, מנכ"לית בצלם: “מתקני הכליאה הישראליים הפכו לרשת של מחנות עינויים כחלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי כנגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו. למרות הראיות והדו"חות הרבים שפורסמו בנושא, הקהילה הבינלאומית, שממשיכה להעניק למשטר הישראלי חסינות מפני מתן דין וחשבון על הפשעים לו הוא אחראי, מעניקה הכשר דה-פקטו להמשך העינויים, הדיכוי והטיהור האתני של הפלסטינים בידי ישראל, ומפקירה את הקורבנות הפלסטינים".הדו"ח מציין 84 מקרים שבהם פלסטינים (מתוכם קטין אחד) מתו במחנות העינויים מאז אוקטובר 2023. הרשימה שמפרסם בצלם כוללת את שם האסיר, מקום מגוריו (50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים) ואת המתקן שבו מת. נכון לינואר 2025, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מתוך 84 האסירים שמתו במשמורתה ומסרבת לשחררן למשפחות. ישנן אינדיקציות לכך שפלסטינים נוספים מתו במתקני העינויים הישראלים, אולם הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים רק לאלה שלבצלם התאפשר לאמת את המידע לגביהם.הדו"ח מצביע בין השאר על כך שמדיניות ההתעללות היא מוצהרת ומכוונת, ומגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הממונה על שירות בתי הסוהר, מופיע בתקשורת בכתבות יזומות, ומפרסם ברשתות החברתיות סרטונים שבהם הוא מתגאה בהתנהלות הרשויות במתקני הכליאה. אך הוא אינו לבדו, והמערכת הישראלית התגייסה כולה למען מתן חסינות מוחלטת למובילי המדיניות ולמבצעיה.הדו"ח הנוכחי מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק המופיע בדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם באוגוסט 2024, על נתונים עדכניים ועל עדויותיהם של 21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים. הדו"ח מתבסס גם על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, העוקבים אחר הנעשה במתקני הכליאה.נכון לספטמבר 2025, כ-10,900 פלסטינים הוחזקו במחנות העינויים הישראלים בתנאים מחפירים ותחת משטר של התעללות פיזית ופסיכולוגית קיצונית. נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס במסגרתה שוחררו חלק מהאסירים, ישראל ממשיכה להחזיק בכ-9,200 אסירים פלסטינים.בצלם מדגיש כי פרויקט הכליאה הישראלי, שבמסגרתו הוחזקו לאורך השנים למעלה מ-800,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, רבים מהם מבלי שהועמדו לדין, הוא אחד הכלים שבו משתמשת ישראל לפירוק ודיכוי החברה הפלסטינית.
הדו"ח "גיהינום עלי אדמות" הוא המשכו של דו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם בחודש אוגוסט 2024, והוא מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק שנערך אז ועל נתונים מעודכנים ועדויות חדשות שנגבו מ-21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים, וכן על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים. מהמידע המעודכן עולה כי מתקני הכליאה ממשיכים לתפקד כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים וכי עדיין מתקיימים בהם, ואף ביתר שאת, התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים והרעבה ומניעת טיפול רפואי, שהובילו למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה. הפיכת מתקני הכליאה לרשת של מחנות עינויים היא חלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי נגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו.
