כוחות הביטחון איימו על בעל מצלמות האבטחה שתיעדו את הריגת שני הצעירים בביתוניא

8 יולי 2014

ביום שלישי, 17.6.2014, מעט אחרי השעה 16:00 אחרי הצהריים, הגיע כוח צבאי לנגרייה הממוקמת בסמוך למעבר ביתוניא, בבעלותו של פח'ר אבו זאייד, בן 47. מצלמות האבטחה שהציב אבו זאייד מחוץ לנגרייה תיעדו ב-15.5.14 את הריגתם של נדים נווארה בן ה-17 ומוחמד סלאמה, בן ה-16, באש חיה. באותה שעה נכח בנגרייה רק עלי א-רימאווי העובד בה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד, סיפר א-רימאווי כי אדם בלבוש אזרחי נשלווה לכוח הצבאי, ככל הנראה איש שב"כ, ואשר הציג עצמו כ"קפטן סברי", שאל אותו היכן נמצא אבו זאייד. לדבריו, כשהשיב שהוא בפגישה עסקית מחוץ לנגרייה "הוא הורה לי להתקשר לפח'ר ולהגיד לו שיגיע לנגרייה תוך חמש דקות. הוא איים שאם פח'ר לא יגיע בתוך חמש דקות, הוא ישרוף את העסק. התקשרתי לפח'ר. שמתי את הטלפון על מצב רמקול, כמו שקפטן סברי הורה לי. פח'ר ענה לטלפון. אמרתי לו שהשב"כ איתי ושהוא חייב להגיע לכאן תוך חמש דקות, אחרת הם ישרפו את הנגרייה. קפטן סברי לקח לי את הטלפון מהיד ואמר לפח'ר בעצמו את אותו הדבר".

פח'ר אבו זאייד מיהר לשוב לנגרייה והגיע בתוך דקות ספורות. בעדותו לבצלם סיפר כי החיילים ערכו חיפוש על גופו, לקחו ממנו את הטלפונים הניידים ואת תעודת הזהות שלו והכניסו אותו לנגרייה שבבעלותו, שם פגש את "קפטן סברי": "הוא אמר לי שיש לו הרבה על מה לדבר איתי ושאני צריך להתלוות אליהם לעופר. שאלתי אותו אם אני עצור והוא אמר שלא ושהם רוצים לדבר איתי ואחר כך אני אשתחרר".

אבו זאייד הועלה על רכב צבאי ונלקח למחנה עופר הסמוך. אחרי המתנה קצרה הוא הוכנס לחדר שבו היו "קפטן סברי" וכשבעה קצינים. בעדותו סיפר:

"כשראיתי את כל הקצינים שישבו בחדר פחדתי מאוד. הם הסתכלו עלי כאילו הם רוצים להרוג אותי. בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. הם ישבו מסביב לשולחן בצורת T. לכל אחד מהם היו מחברת ועט וגם מחשב אישי. אחד מהם פנה אליי ואמר לי שהם ידברו איתי בעברית כי אני יודע עברית. הם העבירו ביניהם את תעודת הזהות שלי ורשמו את הפרטים שלי. אף אחד מהם לא הציג את עצמו.

אחד הקצינים אמר לי: "אתה הבעלים של הבית שיש עליו מצלמות שטוענים שתועדה בהן הריגתו של נדים נווארה? אתה אחראי לסרט הזה שהוא מזויף ועבר שינויים". הוא האשים אותי שהעדויות שמסרתי לגורמי תקשורת, ארגונים אזרחיים וארגוני זכויות אדם שפועלים בשטחים הן עדויות שקריות ואמר שהם יעמידו אותי לדין לפי החוק הצבאי הנהוג בשטחים. הוא טען שהצבתי את המצלמות מחוץ לנגרייה כדי לעקוב אחרי התנועות של הצבא ואמר שאני אחראי לפגיעה בשמו של הצבא הישראלי. לא הגבתי. הקצין הפסיק לדבר איתי והוא ושאר הקצינים התחילו לדבר ביניהם בלחישות.

אחרי כמה דקות הוא פנה אלי עוד פעם ואמר לי שהמצלמות שהצבתי הן לא חוקיות ושאני חייב להוריד אותן תוך 24 שעות. שתקתי. הם חזרו לדבר ביניהם בלחש. אחרי כמה דקות, "קפטן סברי" קרא לי והוציא אותי מהחדר. הוא אמר לי: "מה אתה חושב את עצמך? זאת מדינת ישראל החזקה ואנחנו לא עושים חשבון לאף אחד. אני אדרוך לך על הראש מול כולם במרכז ביתוניא ואשסה כלבים במשפחה שלך". האיום שלו היה ברור. אני חושש לחיי ולחיי המשפחה שלי. הבנתי שהם מפעילים עלי לחץ, כדי שאני אגיד שהתיעוד של ההרוגים שנקלט במקרה במצלמות שלי לא אמיתי.

הישיבה בין הקצינים נמשכה עוד שעה בערך. אני חיכיתי מחוץ לחדר כשחיילים שומרים עלי. כשהקצינים יצאו מהחדר, "קפטן סברי" החזיר לי את תעודת הזהות ואמר לי להסתלק משם. חזרתי הביתה ברגל, מרחק של קילומטר וחצי בערך. אחר כך הלכתי למשטרה הפלסטינית והגשתי תלונה".

כוחות הביטחון כבר הטרידו את אבו זאייד במועד מוקדם יותר בעקבות הריגתם של נווארה וסלאמה. ב-30.5.14, שבועיים לאחר האירוע, הגיע כוח צבאי לבית המשפחה סמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר. החיילים העירו את בני המשפחה ודרשו לראות את המחשבים בבית וכן את מכשיר ההקלטה המחובר למצלמות האבטחה. קצין המנהל האזרחי שנלווה אל הכוח טען בפני אבו זאייד כי ניסה לתאם את הפעולה עם המת"ק הפלסטיני, שלא שיתף פעולה. הכוח עזב את בית המשפחה לאחר כארבעים דקות ולקח עמו את מכשיר ההקלטה שהוחרם, לדברי החיילים, על מנת שייבדק על ידי מומחים במסגרת החקירה.

התנהלותה של מערכת הביטחון במקרה זה אינה חוקית. תיעוד האירוע במצלמות האבטחה של אבו זאייד הוכיח כי הקטינים שנהרגו לא סיכנו את חייו של איש ועורר חשש כבד כי הירי בהם היה מכוון. האיומים המפורשים על אבו זאייד עלולים לפגוע בהמשך ההליך הפלילי. טוב תעשה מערכת אכיפת החוק אם תשקיע את זמנה בחקירת האירוע במקום לנקוט בטקטיקות של הפחדה מול אדם שסיפק ראיות להפרות של זכויות האדם. בנוסף, הדרישה כי אבו זאייד יסיר את מצלמות האבטחה היא בלתי חוקית ונראה כי נועדה למנוע תיעוד של הפרות עתידיות של זכויות האדם במיקום זה, שבו מתרחשים עימותים רבים בין כוחות הביטחון לבין צעירים.

פריטים מומלצים

תושבים ושוטרים בשכונת בטן אל-הווא. צילום: חוסאם עאבד, בצלם, 29.11.16

מזרח ירושלים

העתיד על פי בג"ץ: טיהור סילוואן מפלסטינים

שופטי בית המשפט העליון ברק-ארז, ברון ואלרון, דחו אתמול את עתירתם של 104 תושבי סילוואן נגד החלטת האפוטרופוס הכללי מספטמבר 2002 בנוגע ל"שחרור" הקרקע עליה הם גרים מזה עשרות שנים. הקרקע "שוחררה" לידי שלושה אנשים – כולם מקורבים לעמותת המתנחלים "עטרת כהנים", שמטרתה היא ייהוד מזרח ירושלים. השופטת ברק-ארז, שכתבה את פסק הדין, מצמצמת את תפקידו של בית המשפט לבחינת שאלות בודדות בתחום המשפט המנהלי, ומשלחת בלא כלום את התושבים להמשיך לנהל את מאבקם, נגד כל הסיכויים, במסגרת ההליכים האזרחיים שמנהלת נגדם עמותת עטרת כהנים בדרישה שיפנו את בתיהם. השופטת ברק-ארז קובעת כי עומדת לאפוטרופוס "חזקת תקינות המנהל" שהעותרים לא הצליחו לסתור, ושלמעשה אין לו כל שיקול דעת בהפעלת סמכותו זו. ברק-ארז מודעת להשלכות של דברים אלה, והיא אף מציינת שייתכן שהחלטה כזו תעורר "קשיים של ממש מבחינת מי שמחזיקים בפועל בנכסים ששוחררו", ואולם החלטתה נותרת בעינה. פסק הדין נכתב במנותק מכל הקשר – כאילו לא "שוחררה" הקרקע לידיה של עמותה שמטרתה לגרש את הפלסטינים מבתיהם, כאילו אין מדובר במערכת של חוקים המתירים רק ליהודים לתבוע קניין שננטש ב-1948, כאילו אין מדובר במתן אישור למהלך הנישול הגדול ביותר של פלסטינים מאז 1967. פסק דין זה מוכיח שוב כי בג"ץ משמש חותמת גומי כמעט לכל צורות הפגיעה של הרשויות הישראליות בזכויותיהם של הפלסטינים. רקע בשנים האחרונות – בנוסף למחסור בדיור, בתקציבים, בתשתיות ובשירותים ממנו סובלים כל תושבי מזרח ירושלים – התגייסו משרדי הממשלה השונים ועיריית ירושלים לסייע לעמותת המתנחלים ״עטרת כהנים״ לנשל משפחות פלסטיניות הגרות בשכונת בטן אל-הווא מבתיהן ולשכן במקומן מתנחלים יהודים. שכונת בטן אל-הווא שבלב סילוואן היא המוקד של מהלך הגירוש הגדול ביותר של השנים האחרונות במזרח ירושלים. נכון להיום הוגשו תביעות פינוי נגד עשרות משפחות פלסטיניות המתגוררות בה מזה עשרות שנים. על פי סקר שערך משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, מדובר ב-45 אחוזים מסך כל המשפחות הנמצאות בסכנת נישול על בסיס אתני בעיר. השכונה מחולקת לכחמישים חלקות שתשע מתוכן הועברו לידי עמותת "עטרת כהנים" וחמש מהן כבר מאוכלסות במתנחלים. כניסת המתנחלים לשכונה שינתה את פניה: אם לא די בקשיים שמביאים איתם המתנחלים – תביעות משפטיות, פגיעה בפרטיות, לחץ כלכלי, התנכלויות יומיומיות לתושבים, וכתוצאה מכך בעימותים בין צעירים מקומיים למתנחלים, הכוללים יידוי אבנים – הרי שיחד עם המתנחלים מגיעים לאזור גם כוחות משטרה, משמר הגבול ומאבטחים פרטיים הממומנים על ידי משרד השיכון. כל אלה מפעילים גם אלימות נגד התושבים הפלסטינים, מאיימים עליהם, עוצרים קטינים ומשבשים את החיים בשכונה. ככל שתעמיק נוכחות המתנחלים בשכונת בטן אל-הווא, כך יגדל מספרם של הפלסטינים הנפגעים באופן יומיומי ממערך האבטחה של המתנחלים, גם מבלי שגורשו מבתיהם. מאז סיפחה ישראל את מזרח ירושלים נוקטות הרשויות הישראליות מדיניות המפלה לרעה את תושביה הפלסטינים, ופועלות בדרכים שונות להגדלת מספר היהודים החיים בעיר ולצמצום מספר תושביה הפלסטינים. זאת, במטרה ליצור מציאות דמוגרפית וגיאוגרפית שתסכל כל ניסיון עתידי לערער על הריבונות הישראלית במזרח ירושלים. בין השאר, הפקיעו הרשויות אלפי דונמים מהאוכלוסייה הפלסטינית ובנו 12 שכונות שנועדו לאוכלוסייה היהודית בלבד, בשטח הכבוש שסופח לישראל. מבחינת המשפט הבינלאומי, מעמדן של שכונות אלה אינו שונה מזה של ההתנחלויות בשאר שטח הגדה המערבית. ההתנחלות בבטן אל-הווא שמקדמת עמותת ״עטרת כהנים״ מהווה חלק בלתי נפרד מפעילותן של הרשויות ושל עמותות המתנחלים לייהוד אגן העיר העתיקה – בתוך הרובע המוסלמי של העיר העתיקה ובשכונות הפלסטיניות המקיפות אותה. כיום מתגוררים כ-2,800 מתנחלים בכ-140 מבנים הנמצאים בלב שכונות פלסטיניות בעיר העתיקה ובסביבתה – אזור שבו חיים כמאה אלף פלסטינים.

22 נובמבר 2018

אסירים פלסטינים בכלא מגידו, ניר אליאס, רויטרס, 15.5.05

אסירים ועצירים

ישראל ממשיכה להתעמר בבני משפחותיהם של אלפי הפלסטינים שהיא כולאת באופן בלתי חוקי בשטחה

לפי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון ל-30.6.18, ישראל החזיקה כ-5300 עצירים ואסירים ביטחוניים פלסטינים תושבי הגדה המערבית במתקני כליאה ישראליים. כל מתקני הכליאה בהם ישראל מחזיקה פלסטינים למעט אחד - כלא עופר - נמצאים בתוך שטח ישראל. תושבי הגדה המבקשים לבקר את יקיריהם נאלצים לעבור כברת דרך בירוקרטית עד שהרשויות הרלוונטיות - המנהל האזרחי, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי - יאשרו את ביקורם. מעבר לחסם הבירוקרטי, מימוש הביקור לאחר אישורו על-ידי הרשויות הישראליות כרוך במסע הנמשך יום שלם בשל מסכת של בדיקות ועיכובים ממושכים. למידע על ההגבלות שמטילה ישראל על ביקורי משפחותיהם של אסירים מרצועת עזה ראו כאן. תחילה, מתבקשים התושבים להגיש בקשה להיתר כניסה דרך נציגות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, המופקדת מאז 1969 על התיאום בין המבקרים למנהל האזרחי ושירות בתי הסוהר. המנהל האזרחי מנפיק היתרי כניסה לישראל למטרת ביקור כלואים, בתנאי שהמבקרים הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה – אבות, אימהות, סבים וסבתות, בני זוג, ילדים ואחים. היתרים אלו תקפים למשך שנה בדרך כלל. מבקרים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה מורשים לבקר אסירים אך ורק במקרים חריגים וכאשר הרשויות הישראליות מכירות בכך שקיימים "טעמים הומניטאריים" להתיר את הביקור. אולם, המנהל האזרחי מטיל הגבלות גם על ביקורים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה: אם שירות הביטחון הכללי החליט לשייך להם "מניעה ביטחונית" בבוחנו את בקשתם להיתר, יונפק להם "היתר ביקור כלוא למנועים" - היתר ביקור מיוחד התקף ל-45 ימים בדרך כלל ולביקור יחיד - או שתימנע כניסתם כליל. כמו כן, מוטלת מניעה גורפת על הנפקת היתרי ביקור שנתיים לגברים שגילם בין 35-16, וגם להם מונפקים, אם בכלל, רק היתרים מיוחדים כאלה. בפועל, גם אנשים המקבלים היתר שנתי אינם מורשים לבקר את קרובי משפחתם במתקני הכליאה הישראליים באופן תדיר: שירות בתי הסוהר מאפשר למשפחות אסירים פלסטינים – ביטחוניים ופליליים - ביקור אחד בחודש בלבד. למרות שלפי התקנות, אסירים פליליים זכאים לביקורים בתנאים מקלים יותר, מבקרים פלסטינים מהגדה (למעט מזרח ירושלים) מורשים להגיע לביקורים רק בהסעות שמארגן הצלב האדום בתאריכים מוגדרים מראש, וביקורים אלה מתקיימים עבור כולם בתנאים המחמירים החלים על אסירים ביטחוניים. הנסיעה לביקור אורכת יום שלם. כל המבקרים, ללא התחשבות בגילם או במצבם הבריאותי, מתבקשים להגיע לנקודות איסוף מוגדרות מראש בשעות הוקר המוקדמות. משם, מוסעים המבקרים באוטובוסים ששוכר הצלב האדום עד למחסום אחרון לפני הכניסה לישראל, שם הם עוברים בידוק ביטחוני הכרוך בהמתנה ארוכה, שכן בשעות הבוקר עוברים במחסום גם פועלים פלסטינים העובדים בישראל ובהתנחלויות במרחב התפר. לאחר מכן, עולים המבקרים על אוטובוסים אחרים עם לוחית רישוי צהובה בצד הישראלי, שגם הם נשכרו בידי הצלב האדום. כוחות הביטחון אוסרים על פתיחת דלתות האוטובוס מרגע שיצא מהמחסום ועד הגיעו למתקן הכליאה, על אף שהנסיעה עלולה לארוך מספר שעות. במתקני הכליאה, עוברים המבקרים בידוק בטחוני נוסף שכולל חיפוש גופני. כל זאת, כדי לראות את יקיריהם מבעד למחיצה שקופה ולשוחח איתם באמצעות שפופרת טלפון במשך 45 דקות. אסירים רשאים לבקש ביקור פרטי ללא מחיצה, אך הנהלות בתי הסוהר מאשרות זאת לעיתים רחוקות בלבד. כל בתי הכלא שישראל מחזיקה בהם פלסטינים, למעט אחד, מצויים בתוך שטחה הריבוני ולא בשטחים הכבושים. עצם החזקתם של תושבי השטחים בישראל מהווה הפרה של החוק ההומניטארי הבינלאומי, האוסר על העברת אזרחים, לרבות עצירים ואסירים, מהשטח הכבוש לשטחה של המדינה הכובשת. זוהי הפרה מתמשכת, הגוררת פגיעה קשה בזכותם של תושבי השטחים לבקר את קרוביהם הכלואים בתדירות ובתנאים סבירים. במקרים רבים אף נשללת מהם זכות הביקור לחלוטין. הקושי הכרוך בביקור קרובי משפחה הכלואים בישראל הוא רק דוגמא אחת לשגרת הכיבוש השוחקת עמה מתמודדים תושבי השטחים באופן יומיומי. בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם, סיפרו קרובי משפחה של אסירים על התלאות והקשיים בהם כרוכים הביקורים אצל יקיריהם: טאלב חמד, תושב תל בן 80, בעל מכולת, אלמן ואב לעשרה, סיפר בעדות שמסר ב-21.6.18 לתחקירנית השטח של בצלם סלמא א-דיבעי: הבן שלי, אחמד, נעצר ב-18.3.02 ונגזרו עליו 28 שנים. הוא שוחרר כחלק מעסקת שליט ב-2011, אבל אחריי שלוש שנים, ב-2014, עצרו אותו שוב. לא שפטו אותו מחדש ועכשיו הוא מרצה את שאר תקופת המאסר שנגזרה עליו במקור. קבעו שאני מנוע ביטחונית ואני לא יכול לקבל היתר שנתי כדי לבקר אותו בכלא – רק היתרים מיוחדים שמוגבלים לביקור אחד. אני צריך להגיש בקשה להיתר בכל פעם שאני רוצה לבקר אותו. אני לא יודע איזה סכנה נשקפת למדינת ישראל מאדם בן 80. אשתי, עזיזה, סבלה במשך ארבע שנים מבעיה בכליות ונפטרה לפני 9 חודשים בגיל 72. כמה חודשים לפני שהיא הלכה לעולמה, הגעתי איתה למחסום ולא נתנו לה לעבור. הם אמרו שזה מסיבות ביטחוניות. היא לא הצליחה לראות את אחמד במשך שמונת החודשים האחרונים לחייה. היא הגישה כמה בקשות להיתר כדי לבקר אותו, צירפה מסמכים רפואיים, אבל הם לא נתנו לה לבקר אותו בסוף החיים שלה. אני יוצא מהבית לפני תפילת השחר ומתפלל בשכם כדי לא לפספס את האוטובוס של הצלב האדום, שיוצא מתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר. משם נוסעים למחסום אירתאח (שער אפרים). לוקח הרבה זמן לעבור את המחסום, כי אנחנו מגיעים ביחד עם הפועלים שעובדים בתוך ישראל. מהרגע שמגיעים למחסום ועד שיוצאים ממנו זה יכול לקחת שעתיים. במחסום צריך לעמוד כל הזמן, כי אין ספסלים ואין כיסאות. אני בן 80 וזה קשה לי. אחרי שמסיימים במחסום, עולים על אוטובוסים אחרים בצד הישראלי – גם הם של הצלב האדום. משך הנסיעה עד כלא רמון בנגב הוא שלוש שעות בערך. הבן שלי היה בבתי כלא אחרים בעבר, ובשלוש שנים האחרונות הוא נמצא שם. כשמגיעים לכלא מתחיל הסבל הגדול. בהתחלה אנחנו מוסרים את תעודות הזהות, ההיתר ושם האסיר, ואחר כך מוסרים להם את הסיגריות והבגדים שהבאנו אתנו בשביל הבנים שלנו. רוב הזמן הזה אנחנו עומדים, כי הספסלים לא מספיקים לכולם וזה לוקח שעתיים בערך. אני לא מבין למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. אני מרגיש שהם מייבשים אותנו בכוונה. אחרי זה מגיע השלב של הבידוק הגופני. הם נוגעים בי בידיים, כולל בין הרגליים, ומבקשים ממני להרים את הבגדים. זה משפיל מאד. אחרי זה הם בודקים אותי עם מכשיר מגנטי ידני. למרות כל מה שעברנו במחסום, ולמרות שאסור לפתוח את הדלת של האוטובוס עד שמגיעים, שוב צריך לעבור בידוק בבית הכלא. מה שאנחנו עוברים במהלך הביקור זה עינוי ופגיעה בכבוד האדם. אני בן אדם מבוגר. זאת השפלה. אשתי נפטרה כשאחמד עדיין בכלא. אני מפחד שגם אני אמות לפני שהוא ישתחרר. במהלך הביקור, אני רואה אותו דרך זכוכית. אני לא מצליח לשמוע אותו טוב כי השמיעה שלי נחלשה. לא שומעים טוב בשפופרות שיש שם ויש גם הרבה רעש בחדר. כשהזמן שמוקצב לביקור מסתיים, הם מיד מנתקים את השיחה ולא שומעים יותר כלום. אין דבר יותר יקר מבן. לא אפסיק לבקר אותו כל עוד אני חי, למרות כל הקשיים. עדנאן סובוח, תושב טול- כרם בן 53, בעל עסק למכירת דיסקים, נשוי ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ב-19.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי: אח שלי, סאמי סובוח, נעצר ב-1.8.03, בשיא האינתיפאדה השנייה. שפטו אותו ל-28 שנים בכלא. מאז 2016 הוא מוחזק בבית כלא מגידו. שנתיים אחרי המאסר הסכימו להנפיק "היתר מיוחד" לאבא שלי, שהיום הוא בן 85. ההיתרים המיוחדים מוגבלים לביקור אחד בלבד. אבא שלי היה נוסע לבד, כל הדרך, למרות שכבר אז היה מבוגר, בשביל לראות אותו במשך 45 דקות בלבד. בשנת 2007 גם ארבע האחיות שלי הצליחו לקבל היתרים מיוחדים כדי לבקר את סאמי. אני הצלחתי לקבל היתר מיוחד בפעם הראשונה ב-2011, שמונה שנים אחרי שהוא נעצר. הפעם האחרונה שביקרתי אותו הייתה ב-12.6.18. זה היה ביקור שגרתי. באותו יום התעוררתי ב-5:00 בבוקר כדי להתכונן לביקור. משפחות האסירים מגיעות לתחנת האוטובוסים המרכזית בטול-כרם וכולם נוסעים ביחד באוטובוסים של הצלב האדום. האוטובוסים יוצאים בשעה 6:30 למחסום אירתאח (שער אפרים), שם מתחיל מסע הסבל וההשפלה. בדרך כלל נוסעים ארבעה או חמישה אוטובוסים ביחד. כשמגיעים למחסום יש תור ארוך בשער המסתובב בכניסה למחסום. השלב הראשון הוא בדיקת מגנומטר. אחרי זה, חלק מהאנשים מועברים לעוד בדיקת שיקוף וחלק גם לבדיקה ידנית. בפעם האחרונה שביקרתי, כשהגיע התור שלי, איש חברת האבטחה הפרטית שמפעילה את המחסום בדק את ההיתר ואת תעודת הזהות והורה לי לחכות בצד. זה קורה לרוב המבקרים שיש להם היתר מיוחד עם מניעה ביטחונית. הוא התחיל להתקשר לכל מני אנשים. שעה וחצי ישבתי שם – אף אחד לא שאל אותי שום דבר. בינתיים כולם חיכו לי בצד השני. בסוף נתנו לי לעבור. בצד השני חיכו לנו אוטובוסים עם לוחיות צהובות, גם הם של הצלב האדום. אחרי שדלתות האוטובוס נסגרות, אסור לפתוח אותן עד שמגיעים לכלא. האוטובוסים יצאו משם בסביבות השעה 9:00 בבוקר, והנסיעה ארכה בערך שעה. כשהגענו לכלא מגידו, הורידו אותנו לחצר מגודרת. יש שם חיילים ומצלמות. החצר מקורה חלקית, אבל אין מספיק מקום בצל ואין מספיק ספסלים לכולם, אז רוב המבקרים מחכים בשמש. היינו בערך 250 מבקרים. הם חילקו אותנו לשלוש קבוצות. כל קבוצה נכנסת לבד. כשהגיע התור שלי, עברתי דרך מגנומטר והעברתי את החפצים שלי. אחר כך, הפרידו בין הגברים לנשים ובדקו אותנו עם מגנומטרים ידניים בכל חלקי הגוף. אחרי הבדיקה, הכניסו אותנו לחדר המתנה עשוי פח. היה חם מאד. חיכינו שם יותר משעה. כל מי שנכנס הזיע והתלונן. אבל כמו שאמרתי, זה מה שקורה בביקור שגרתי. את כל זה עברנו רק כדי להיכנס לאולם הביקור. בכניסה לאולם, בצדדים, היו כלבי משטרה שנבחו מאחורי רשתות ברזל. העצורים ישבו מאחורי מחיצות זכוכית. כל אחד התחיל לחפש את האסיר שהוא הגיע לבקר, התיישב מולו והתחיל לדבר בטלפון מאחורי מחיצת זכוכית עבה. הביקור נמשך 45 דקות. בדרך החוצה החזירו לנו את ההיתרים ואת תעודות הזהות, וחזרנו לאוטובוסים, שחנו בחניון של בית הכלא. ביקור רגיל לוקח שמונה שעות בערך. אני מגיע הביתה מותש ועייף. במהלך השנים ראיתי דברים קשים בזמן הביקורים האלה. ראיתי אימהות שעברו את כל התהליך הזה וכשהגיעו לבית הכלא, אמרו להם שאי אפשר לראות את הילדים שלהן כי הם הועברו לבית משפט או לבית חולים. לנו קרה כמה פעמים שהצלב האדום הודיע לנו יום לפני הביקור שאי אפשר לבקר את סאמי. זהרה אשתייה, תושבת תל בת 77, אלמנה ואם לעשרה, סיפרה בעדות שמסרה ב-19.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי: ב-23.10.03, הבן שלי ג'וואד נעצר ונגזרו עליו 30 שנות מאסר. היום הוא בן 43. אני מנסה לבקר אותו כמה שאני יכולה. הם העבירו אותו מבית כלא אחד לשני כמה פעמים. בארבע השנים האחרונות הוא נמצא בכלא גלבוע. אני לא מפספסת ביקור, יהיה מה שהיה, אפילו בגיל 77 ולמרות שיש לי סוכרת. הוא חלק מהנשמה שלי. אני יוצאת מהבית בסביבות 5:00 בבוקר כדי לעלות על האוטובוס של הצלב האדום שמסיע אותנו למחסום אירתאח (שער אפרים). משם אנחנו נוסעים באוטובוס עם לוחית צהובה שהצלב האדום שוכר, עד הכלא. לוקח לנו שעתיים בערך לעבור במחסום. יש שם הרבה שלבי בידוק. לפעמים הם מעכבים את אחד המבקרים וזה מעכב את כולם – לא עוזבים עד שהם בודקים את כולם. לפני שנתיים הם החזירו אותי מהמחסום אחרי שעברתי את כל שלבי הבידוק, חוץ מהשלב האחרון שבו צריך להציג את ההיתר ואת תעודת הזהות. בשלב הזה, הם הודיעו לי שאני מסורבת ביטחונית. שאלתי אותם למה, אבל לא נתנו לי שום הסבר. הם אמרו לי לחזור הביתה. אני מקבלת היתרים לביקור אסירים שתקפים לשנה. במקרה הזה, הייתי צריכה לחכות ארבעה חודשים עד שפג התוקף של ההיתר הקיים, כדי להגיש היתר חדש ולראות אם עדיין יש סירוב ביטחוני. זה מה שעשיתי, ולמזלי קיבלתי היתר חדש והצלחתי לבקר את הבן שלי שוב. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה - גם לפני שלוש שנים אמרו לי שיש סירוב ביטחוני ולא יכולתי לבקר את הבן שלי במשך שנתיים שלמות. זה היה קשה מאד, גם בשבילי וגם בשבילו. האחים שלו הצליחו לבקר אותו באותה תקופה. אבל הם מקבלים רק היתרים מיוחדים, זאת אומרת שהם יכולים לבקר אותו רק פעם אחת עם ההיתר ואז הם צריכים להגיש בקשה להיתר נוסף כדי לבקר שוב. למרות הקשיים אנחנו מתעקשים לבקר אותו. כשמגיעים לכלא, אנחנו עוברים פרוצדורה ארוכה ומשפילה כדי להיכנס. יש בידוק במכשירים ויש בידוק ידני. החיילת בודקת את כל הגוף באופן ידני, כולל האזורים האינטימיים של הגוף. היא נוגעת בחזה, בשיער, בשרוולים, ובכיסים. היא מעבירה מגנומטר על כל הגוף, כולל בין הרגליים. יש המון נשים, בעיקר צעירות, שעוברות בידוק בעירום בחדר מיוחד. בגלל שאני מבוגרת, אני לא עוברת את זה. פעם ראיתי את אחת מנשות האסירים מסרבת לעבור בידוק בערום. לא נתנו לה לעבור והיא חיכתה בחוץ. הביקור נמשך 45 דקות. מדברים בטלפון - יש זכוכית עבה שמפרידה בינך לבין האסיר. יש הרבה רעש בחדר הביקור ולא שומעים טוב דרך הטלפון, אז כולם מרימים את הקול ונהיית המולה גדולה. אחרי שהבן שלי הגיש להנהלת בית הסוהר בקשות חוזרות ונשנות לאפשר לנו ביקור פרטי, נתנו לנו לבקר אותו בלי מחיצה, רק פעם אחת, לפני 10 שנים. הבת שלי הצטרפה אליי. התרגשנו מאד ללחוץ לו את היד, לחבק אותו ולהריח אותו. הבת שלי חיבקה אותו ולא עזבה אותו במשך כמה דקות. אני כבר קשישה, כמעט בת 80, ואני מקווה שייתנו לי לערוך ביקור פרטי שוב. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. הוא היה חולה ובשנתיים האחרונות לפני שמת ולא היה מסוגל לזוז או לדבר. הוא היה כותב על נייר כדי לתקשר. הוא כל הזמן כתב שהוא רוצה לראות את הבן שלו, אבל כל הבקשות שלנו נדחו. הוא מת בלי שתתממש הבקשה שלו. נעמה הנדי, תושבת הכפר תל, עקרת בית בת 60, נשואה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה ב-21.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי: לי ולבעלי מוסא הנדי, בן 70, יש שמונה בנים ובנות. הבן שלנו, ראאיד, בן 39, נעצר בשנת 2004. הוא הועבר מבית כלא אחד לשני, ובחמש השנים האחרונות הוא נמצא בכלא קציעות. בשנתיים הראשונות למעצר של ראאיד לא יכולנו לראות אותו בגלל שהינו מסורבים ביטחונית. זאת הייתה תקופה מאד קשה. אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לראות אותו. אחרי זה התחלתי לקבל היתר כחול, ההיתר מיוחד שמאפשר ביקור אחד בלבד. ביקרתי אותו עם ההיתרים האלה במשך חמש שנים - ביקור אחד כל שישה חודשים ואז הייתי מחדשת את ההיתר. אחרי חמש שנים – שבע שנים אחרי המעצר – התחלתי לקבל היתר רגיל למשך שנה שמאפשר ביקור כל חודש. מאז סוף 2017 לא ביקרתי את ראאיד, כי זה קשה לי מאוד בגילי, והוא עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים. אני סובלת מסוכרת ומלחץ דם גבוה. גם הוא אמר לי שהוא מעדיף שאני אבקר אותו פחות. הוא יודע שהביקורים קשים והוא דואג לי. כשהייתי מבקרת אותו, הייתי יוצאת מהבית בסביבות השעה 4:00 בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. יום הביקור הוא יום קשה, במיוחד בשביל מי שיש לו סוכרת כמוני וצריך ללכת לשירותים בתכיפות. לוקח לנו שעתיים לעבור את מחסום אירתאח (שער אפריים). אין שם ספסלים ואנחנו צריכים לעמוד כל הזמן. אחר כך, באוטובוס בדרך לכלא, אסור לאוטובוס לעצור בשום שלב, אפילו אם יש אנשים שצריכים ללכת לשירותים. כשמגיעים לכלא, עוברים חיפוש וצריכים להמתין הרבה זמן. יש חצר עם ספסלים, אבל אין הרבה צל והספסלים לא מספיקים לכולם. שירותי המבקרים בכלא מגעילים והם לא מספיקים לכולם – יש בסך הכול שני תאים, אחד לנשים ואחד לגברים. ברגע שמגיעים נהיה תור ארוך לשירותים. אחרי ההמתנה עוברים בדיקות גופניות עם מכשיר מגנומטר ידני ומישוש. הם בודקים בידיים את כל הגוף. אחרי זה שוב צריך לחכות הרבה זמן עד שהם מסיימים לבדוק את כולם. מדי פעם יש גם עיכובים לא צפויים וענישה קולקטיבית – פעם אחת, לפני שנתיים, אחד האסירים הכה את אחד השומרים אז עיכבו את כולנו מחוץ לכלא במשך שעתיים, אחרי שכבר הגענו. פעם אחרת עיכבו אותנו במחסום במשך שעתיים כי הם אמרו שאחת המבקרות ניסתה להעביר איתה כרטיס סים של טלפון סלולרי. הם הענישו את כולם – ארבעה אוטובוסים מלאים - ועיכבו אותנו במשך שעתיים. אחרי זה נציג הצלב האדום דיבר איתם ונתנו לנו להמשיך. אחרי הביקור, אני מגיעה הביתה מותשת לגמרי. אני מודה לאלוהים שהבן שלי עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים ואז לא אצטרך לעבור את החוויה המפרכת והמתישה הזאת. שאלוהים יעזור לאנשים שיש להם קרובי משפחה כלואים ונאלצים לבקר אותם.

9 אוגוסט 2018

ח'יתאם ג'ראר על רקע חורבות ביתה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 21.1.18

הרס רכוש בתואנה של צורך צבאי

התנהגות מופקרת של כוחות הביטחון בעקבות הריגתו של רזיאל שבח: הריסת בית כשדייריו בתוכו, חיפוש משפיל בעירום בשלוש נשים ושיסוי כלבים בשלושה בני אדם

ב-9.1.18 ירו פלסטינים מרכב חולף ברב רזיאל שבח בסמוך לנקודת ההתנחלות חוות גלעד שבה גר והרגו אותו. מבצעי הפיגוע נמלטו מהמקום. במהלך החודש שלאחר מכן ערכו כוחות הביטחון חיפושים אחרי חשודים בהם אחמד נסר ג'ראר, תושב ג'נין. במהלך חיפושים אלה נכנסו כוחות הביטחון ללפחות חמישה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת בעיר ג'נין, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין. מתחקיר שערך תחקירן בצלם באזור ג'נין, עבד אל-כרים סעדי, עולה כי ב-17.1.18 נכנסו כוחות הביטחון לשכונת ואדי בורקין בעיר ג'נין בחיפוש אחר חשודים במעשה. הכוחות נתקלו בפלסטינים חמושים ובחילופי האש שהתפתחו נהרג אדם שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. במהלך הפעולה הרסו הכוחות ארבע יחידות דיור – שהריסתה של אחת מהן התחילה כשהדיירים היו בתוכה, מבלי שהכוחות טרחו להזהיר אותם; בתחילת חודש פברואר, ככל הנראה במסגרת החיפושים אחר החשוד אחמד נסר ג'ראר, הגיעו כוחות הביטחון בשני מועדים לבתיהן של משפחות נוספות ממשפחת ג'ראר המורחבת, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר. הכוחות שיסו כלב בשלושה אנשים וביצעו חיפוש משפיל בעירום על גופן של שלוש נשים. כל הכניסות לבתי תושבים נעשו באישון לילה או בשעות הבוקר המוקדמות, בעת שישנו. בחלק מהמקרים הורו החיילים לתושבים לצאת מבתיהם אל הלילה הקר ובאחרים הורו לתושבי כמה בתים ממשפחה אחת להתאסף בבית אחד. ב-6.2.18 הרגו כוחות הביטחון את החשוד אחמד נסר ג'ראר, בן 26, והרסו את החדר בו הסתתר בעיירה אל-יאמון. עדויות המשפחות הפלסטיניות שחיילים וכלבים פלשו לבתיהן באישון לילה – תוך גרימת הרס, השפלה, טראומה ופציעה – מצביעות על התנהלות מופקרת ואלימה של כוחות הביטחון, תוך אדישות מוחלטת לכבודם, לשלמות גופם ולחייהם של התושבים, בהם ילדים קטנים. אנשי כוחות הביטחון שהיו חלק מפעולות אלו – בהם גם אלה שאישרו אותן – מודעים היטב לחסינות המוחלטת שהם נהנים ממנה ולהיותם של בני האדם שלבתיהם פלשו חסרי כל הגנה, גם לא בביתם שלהם. את המציאות הזו הם ניצלו עד תום.להלן התחקיר המלא. כל העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי. 18.1.18, ג'נין: הריגתו של אחמד איסמאעיל ג'ראר והריסת ארבע דירות ב-17.1.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו שוטרי ימ"מ, חיילים ואנשי שב"כ לשכונת ואדי בורקין שבמערב ג'נין וכיתרו כמה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת. בחילופי אש שהתפתחו בינם לבין פלסטינים חמושים שהיו ליד אחד הבתים נהרג , בן דודו של אחמד נסר ג'ראר, אחמד איסמאעיל ג'ראר, בן , 30, שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. בנוסף, נפצעו לדברי המשטרה שני שוטרי ימ"מ – אחד באורח קשה והשני באורח קל. בעימותים שהתפתחו במקום לאחר מכן, נפצעו מירי כוחות הביטחון שני תושבים, אחד מהם באורח קשה. חילופי האש נמשכו מספר שעות ובמהלכם קראו כוחות הביטחון לחלק מהתושבים לצאת מבתיהם, ואולם חלקם לא הבינו שקריאה זו מופנית אליהם. בסביבות השעה 1:00 בלילה, איסמאעיל ג'ראר, בן 65, אביו של אחמד איסמאעיל ג'ראר שנהרג מוקדם יותר באותו ערב, פתח את דלת ביתו לאחר ששמע חיילים צועקים בחוץ. על סף הדלת עמדו חיילים שכיוונו אליו את נשקם והורו לו ולכל בני משפחתו לצאת מהבית. איסמאעיל, אשתו אינשיראח (בת 50), ארבעה מילדיו ושתי נכדותיו, בנות 8 ו-9, יצאו מהבית והחיילים הורו להם לשבת בחצר. החיילים לקחו את מוחמד, בנו בן ה-33 של איסמאעיל לחקירה שארכה כשעה והחזירו אותו. לאחר מכן העלו החיילים את כל בני המשפחה לכלי-רכב צבאיים והסיעו אותם לביתו של קרוב משפחתם רידא ג'ראר, במרחק של כ-150 מטרים. בביתו של רידא ג'ראר כבר שהו קרובי משפחה נוספים שגרו בסמוך ונשלחו לשם על-ידי החיילים: ח'יתאם ג'ראר, בת 47, אמו האלמנה של החשוד אחמד נסר ג'ראר, ושלושת ילדיה האחרים. החיילים אזקו את ידיהם של כל הגברים מלבד איסמאעיל ג'ראר, ריכזו אותם בקומה הראשונה של הבית והורו לנשים לעלות לקומה השנייה. כמה מהחיילים עלו על גג הבית. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החלו כוחות הביטחון להרוס את בתי משפחותיהם של איסמאעיל ג'ראר וחי'תאם ג'ראר וכן בית נוסף – של עלי ונסים ג'ראר, בעת שבני המשפחה שהו עדיין בתוכו. עלי ונסים ג'ראר וארבעת ילדיהם, בני 7 עד 20, היו כאמור בביתם. כששמעו רעשים ויריות בחוץ התכנסו השישה בחדרה של הבת הקטנה, המרוחק מהכניסה, ושם גם שהו בעת שהדחפורים החלו להרוס את ביתם. בעדות שמסרה ב-24.1.18 סיפרה נסים ג'ראר: קצת אחרי השעה 3:00 שמענו קול של כלי רכב ודחפור שהתקרבו לבית שלנו. הדחפור התחיל להרוס את הבית שלנו מהצד המערבי. בעלי, אני והילדים צעקנו מפחד שהבית ייהרס עלינו. הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית. ביקשתי מבעלי ומהילדים להתפלל לפני שיצאנו ושיאמרו את הפסוק "אין אלוהים מלבדו". יצאתי מביתי מבלי לשים את החיג'אב שלי כדי לכסות את ראשי. הייתי רק עם בגדי השינה. החיילים שעמדו בחצר הבית של וליד כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם עם כוונות הלייזר כדי להאיר אותנו ואת הפנים שלנו. בעלי פנה לחיילים ושאל אותם "למה אתם הורסים את הבית שלי?". אחד החיילים ענה לו: "שקט, שקט". שאלתי את החיילים אם אנחנו יכולים להיכנס לבית של וליד והם אמרו שכן. וליד היה בבית, ועל הגג שלו היו חיילים. נשארנו שם עד שעות הבוקר. זה היה לילה ארוך וכואב ומדכא, ואיבדתי במהלכו את כל תכולת הבית שלי, הזיכרונות שלי, הפריטים האישיים של המשפחה. הבית הפך לערימת הריסות ועכשיו המשפחה מפוזרת בין בתי קרובי המשפחה עד שנמצא דירה להתגורר בה. יצאתי עם בעלי וילדיי בבגדי השינה שלנו והכספים והרכוש שלנו נשארו שם מתחת להריסות. בתי ח'דיג'ה, בת שבע, ממשיכה לשאול אותי על הבובה שלה, "דובון קטן", שנשארה מתחת להריסות. הבן שלי מוסטפא בן ה-11 שואל על האופניים ועל הספרים שלו. אני לא יודעת מה לענות להם. הצבא הרס את שלושת הבתים, שאחד מהם הכיל שתי דירות, באמצעות דחפורים וירי של טיל על אחד מהם, והותיר 16 בני אדם, בהם שלושה קטינים ללא קורת גג. 3.2.18 ו-8.2.18, העיירה בירקין: שיסוי כלב וחיפוש בערום ב-3.2.18, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיע כוח צבאי שמנה עשרות חיילים לעיירה בירקין שבאזור ג'נין והקיף את ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר. מברוכ, בן ה-40 ואינאס, בת ה-37, התעוררו לקול נפץ חזק - ככל הנראה כשהחיילים פוצצו את דלת הכניסה לבניין – ופיצוצים של רימוני הלם. הם מיהרו להביא למיטתם את שני ילדיו של מברוכ מאשתו הראשונה הגרים עמם, בני שלוש ותשע. כמה דקות לאחר מכן פוצצו החיילים גם את דלת הכניסה לקומה השנייה שבה הם גרים. לאחר הפיצוץ נכנס לחדר השינה של בני הזוג כלב, שנעץ את שיניו בחוזקה בכתפו השמאלית של מברוכ ג'ראר והפיל אותו על רצפת החדר. אינאס ג'ראר ניסתה, ללא הצלחה, לחלץ את בעלה משיניו של הכלב. שני הילדים, שצרחו ובכו מפחד, התחבאו מאחורי המיטה. כך תיארה אינאס ג'ראר את מה שאירע לאחר מכן בעדות שמסרה ב-4.2.18: רצתי לדלת כדי לקרוא לעזרה ואז ראיתי שחיילים עומדים על המדרגות המובילות לדירה שלנו. החיילים צעקו עליי בערבית שאוציא את כל מי שנמצא בתוך הבית. אחד החיילים אמר לי שאוציא את אחמד ג'ראר המבוקש מהבית, אבל אני בכלל לא מכירה אותו. אמרתי לו שאין אף אחד בבית חוץ מבעלי ושני הילדים הקטנים. התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב". כמה חיילים והכלב גררו את בעלי לקומה הראשונה, 19 מדרגות. בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד. החיילים הורו לי לרדת לחצר הבית ולהביא גם את הילדים. נעלתי להם נעליים כדי שלא ייפצעו מרסיסי הזכוכית. החיילים הכריחו אותנו לשבת על הרצפה הרטובה מהגשם. כשחיכינו בחוץ, שמעתי פיצוץ בתוך הדירה שלנו. כנראה שהחיילים השליכו רימוני הלם לתוך הדירה לפני שנכנסו לתוכה לעשות חיפוש. היו שם המון חיילים, חלקם רעולי פנים. ישבנו על האדמה במשך כחצי שעה. אחר כך החיילים הוציאו את בעלי מהדירה בקומה הראשונה. הכלב כבר לא נשך אותו אבל ידיו היו כבולות לאחור, על אף הפצעים שלו. פניו היו מכוסות דם והמכנסיים שלו היו קרועים. מברוכ ג'ראר תיאר את שעבר עליו לאחר שהחיילים והכלב גררו אותו במורד המדרגות בעדות שמסר ב-14.2.18: אחד החיילים חילץ אותי מהשיניים של הכלב בתחתית המדרגות, לאחר שחתך את החולצה שלי במספריים. הוא הרחיק ממני את הכלב. לאחר מכן הגיע חייל אחר ונתן לי שני אגרופים באף. זה גרם לי לכאבים עזים ולדימום חזק. אני מעריך שהכלב אחז אותי בשיניו במשך כרבע שעה. אחד החיילים שאל אותי "איפה אחמד ג'ראר" ועניתי לו שאין לי מושג. החיילים הכניסו אותי לאחד החדרים שבקומה הראשונה בבית. כל הזמן הזה דיממתי מזרוע שמאל ומהאף. אז הגיע קצין בכיר, היה נראה לי שהוא הופתע כשראה מה הכלב עשה לי. הוא צילם את היד שלי בטלפון הסלולארי שלו והורה לחיילים שכבר כבלו את ידיי לאחור לשחרר אותן. הוא דיבר אל החיילים בעברית שאני מבין חלק ממנה. אחרי כחמש דקות החיילים שוב אזקו את ידיי לאחור והוציאו אותי מחוץ לבית. בחוץ ראיתי את הבנים הקטנים שלי, סוהייב ומחמוד, יושבים על הקרקע, למרות שהיא הייתה רטובה בגלל הגשמים שירדו בלילה. החיילים אמרו לאשתי להביא להם את הטלפון הסלולארי שלי ואז העלו אותי על ג'יפ צבאי ולקחו אותי למחנה סאלם, אחרי שכיסו את עיני ביריעת בד. כשהגענו נאמר לי שהם יעבירו אותי לבית חולים והחיילים הורידו לי את כיסוי העיניים. בזמן שחיכיתי שם, חלק מהחיילים צילמו אותי בטלפונים שלהם וגם צילמו תמונות סלפי כשהם צוחקים. רק לאחר כשעתיים וחצי העבירו החיילים את מברוכ ג'ראר לבית החולים בעפולה. לאחר שאושפז אזקו החיילים את רגליו למיטה ושני חיילים הוצבו בפתח הדלת. למחרת, בסביבות הצהריים, הגיעו לחדרו שני אנשים בבגדים אזרחיים ושאלו אותו על קשריו עם נסר ג'ראר שנהרג בשנת 2002, אביו של אחמד נסר ג'ראר שנחשד בביצוע הפיגוע. לאחר כחצי שעה עזבו השניים את בית החולים. כשבוע לאחר מכן, ב-11.2.18, הסירו החיילים את האזיקים מרגליו של מברוכ ג'ראר והודיעו לו שהוא משוחרר ואינו חשוד בדבר. ב-13.2.18 הועבר מברוכ ג'ראר להמשך טיפול בבית החולים רפידיא בשכם. ב-8.2.18, בסביבות השעה 3:00 בבוקר, בעת שמברוכ ג'ראר היה מאושפז עדיין בבית החולים בעפולה, הגיעו כעשרים חיילים לביתו. יחד עם אינאס והילדים שהו בבית באותה עת אמו של מברוכ, חורייה בת ה-75, ואחותו דלאל בת ה-50, אילמת הלוקה בתסמונת דאון, שבאו לארח לה חברה מאז מעצרו של מברוכ. החיילים פרצו את דלת הקומה הראשונה ועלו מיד לקומה השנייה. אינאס ג'ראר פתחה להם את הדלת והם נכנסו לסלון ושאלו אם יש גבר בדירה. בנוסף שאלו החיילים את אינאס אם יש ברשותה כסף והודיעו לה שאם יש בידיה כספים הם שייכים לחמאס ולכן עליהם להחרים אותם. אינאס ג'ראר אמרה לחיילים שאין ברשותה כסף והם ערכו חיפוש בבית. לאחר שלא מצאו דבר, הורו החייים לאינאס להיכנס לחדר השינה כדי שחיילת תערוך חיפוש על גופה. בחדר דרשה ממנה החיילת להתפשט ולהישאר עירומה ולאחר מכן ערכה חיפוש דומה גם על שתי הנשים האחרות שהיו בבית, בחדר אחר. כך מסרה אינאס ג'ראר ב-8.2.18 בעדותה: החיילת דרשה ממני להוריד את כל הבגדים שלי. עשיתי מה שהיא אמרה, חשבתי שהיא רוצה לבצע חיפוש באמצעות מגנומטר. להפתעתי החיילת התעקשה שאוריד גם את הבגדים התחתונים. לאחר שהורדתי אותם, היא בדקה את הבגדים שהורדתי ואז, כשאני עירומה, היא הורתה לי להסתובב. הרגשתי מושפלת ושבורה. איחלתי לעצמי מוות כדי שלא אצטרך לחוות עוד את הרגעים האלה. אז החיילת אמרה לי לכרוע, כשאני עדיין עירומה. נשארתי כך למשך שתיים-שלוש דקות שהיו הארוכות בחיי. רק אחרי זה היא אמרה לי שאני יכולה להתלבש. לדעתי לחיילת הזו אין שום חוש מוסרי או אנושי. לאחר שהחיילת סיימה את החיפוש, החיילים נשארו בבית עוד שעה שלמה, במהלכה שאלו אותי שאלות על בעלי. הם שאלו אם אני רוצה לבקר אותו וגם שאלות על הכספים שלו. מה שהם עשו לי זה פשע והשפלה ופגיעה בכבוד שלי ושל המשפחה שלי. חורייה ג'ראר תיארה גם היא בעדות שמסרה ב-13.2.18 את מה שעבר עליה: החיילת הובילה את אשתו של בני, אינאס, לחדר השינה שלה. נשארתי עם הבת שלי דלאל בחדר מול המטבח. קשה לי לזוז. ישבתי על מיטה בעוד בתי ישבה על המזרן שלה בסמוך אלי. החיילת סגרה את הדלת לאחר שאינאס נכנסה לחדר שלה ויותר לא ראיתי מה קרה בתוך חדר השינה שלה. לאחר כחמש דקות אינאס והחיילת יצאו מהחדר ונכנסו לחדר שלנו. החיילת אמרה לי שהיא רוצה לערוך עלינו חיפוש גופני. התחלתי לבכות ואמרתי לה: "מה את רוצה ממני? אני לא מסוגלת לזוז ואני קשישה, תתביישו לכם". אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את הבגדים, בזמן שישבתי על המיטה. הרגשתי חוסר אונים ועצב עמוק בגלל המעשים שהחיילת עשתה לי. היא בדקה את הבגד שלי בזמן שהייתי עירומה ואז אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את המכנסיים עד לחשיפת איבריי האינטימיים. החיילת הסתכלה על האברים האינטימיים שלי. בכיתי כל הזמן, איך קורה שחיילת צעירה מאלצת קשישה כמוני להוריד את הבגדים ככה ולחשוף את עצמי מולה בדרך כזו! מעולם לא עלה בדעתי שדבר כזה בכלל אפשרי. אחר כך החיילת הורתה לאינאס לעזור לה להפשיט גם את דלאל. אינאס עזרה לה להפשיט אותה והחיילת ביצעה גם עליה חיפוש. לא הפסקתי לבכות. איך הגענו למצב שבו חיילת מפשיטה אותנו ככה בתוך הבית שלנו וחושפת ככה את האברים האינטימיים שלנו? 3.2.18, הכפר אל-כפיר: שיסוי כלב ב-3.2.18, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כוחות הביטחון לביתם של נור א-דין עוואד, בן 48 וסמאהר, בת 42, הורים לארבעה. המשפחה גרה בקומה הראשונה בבית בן שתי קומות בכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין. החיילים פרצו את דלת הבית וסמאהר התעוררה מהרעש וצעקה כשראתה כלב עומד בחדר השינה שלה. בעלה, נור א-דין, התעורר וקם מיד מהמיטה כדי להרחיק את הכלב אך זה תקף אותו ונשך אותו בידו הימנית, בעת שחיילים עומדים בפתח חדר השינה ולא עושים דבר. לאחר-מכן הוציאו החיילים את הכלב מהחדר. סמאהר ביקשה מהחיילים להתרחק מהחדר, התלבשה במהירות והלכה לסלון. החיילים הורו לבני המשפחה להישאר בבית ולאחר כמה דקות עזבו אותו. לאחר כמה דקות נוספות שמעו בני המשפחה דפיקות בדלת האחורית של ביתם. בעדות שמסרה ב-4.2.18 תיארה סמאהר עוואד את מה שהתרחש לאחר מכן: החזקתי את הבן שלי, כרם, בן השנתיים, שבכה ונצמד לחזה שלי. פתחתי את הדלת שעליה דפקו החיילים, וכלב תקף אותי וקפץ על החזה שלי. כרם נפל מהידיים שלי. מאוחר יותר ראיתי שבעלי הרים אותו. ניסיתי להרחיק את הכלב לאחר שנשך אותי בחזה. הצלחתי להרחיק אותו אבל אז הוא תפס אותי בירך שמאל. הצלחתי בכל הכוח שלי להרחיק אותו. החיילים עמדו ורק הסתכלו על הכלב ולא עשו דבר. כל הזמן הזה בעלי התחנן בפני החיילים שייקחו את הכלב. אחד החיילים דיבר עם הכלב בעברית ואז הכלב תפס אותי בזרוע שמאל לכמה דקות, עד שהגיע חייל ולקח אותו. ירד לי דם מהיד שכאבה לי מאוד. החיילים והכלב יצאו מהבית. הם עמדו מול הכניסה. בעלי ביקש מהם שיטפלו לי ביד אבל הם לא התייחסו אליו. הרגשתי כאבים ודימום אך לחיילים לא היה אכפת. קשרתי אותה בחתיכת בד כדי לעצור את הדימום. כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 5:00, הגיעו החיילים לביתה של חלימה ג'ראר, בת 62, אלמנה ואם לשישה, שגרה במרחק של כ-150 מטר מבית משפחת עוואד. חלימה מתגוררת בבית עם שניים מילדיה – בתה סבאא, בת 42, ובנה אל-קעקאע בן 48, נשוי ואב לארבעה. החיילים קראו לחלימה ולבני משפחתה לצאת מביתם והורו להם לעבור לביתם הסמוך של נור א-דין וסמאהר, שם ריכזו את כל הנשים בקומה הראשונה ואת הגברים בקומה השנייה. לאחר מכן חקרו החיילים את שני בניה של חלימה – אל-קעקאע ודיב – שגר בבית עם משפחתו בבית אחר בשכונה. בעדות שמסרה ב-4.2.18 סיפרה חלימה ג'ראר: כשנכנסתי לבית של נור א-דין עוואד ראיתי את סמאהר שהיד השמאלית שלה הייתה חבושה ומדממת. ראו שכאב לה מאוד. הבן הקטן שלה כרם היה מפוחד והוא בכה ונצמד אליה. לא יכולתי לשאת את המראה. יצאתי החוצה וביקשתי מהחיילים שהיו מול הבית לתת לה עזרה ראשונה. חייל הסכים, הביא תיק עזרה ראשונה ונכנס אתי לחדר. הוא חיטא את הפצעים העמוקים ואת סימני הנשיכה של הכלב וחבש את היד של סמאהר. סמאהר התקשרה לאחיה שהזמין אמבולנס, אבל כשהוא הגיע החיילים לא נתנו לו לעבור. היד של סמאהר המשיכה לדמם. החיילים עיכבו אותנו עד 9:00 בבוקר. הם הביאו את כל השכנים שגרים באזור לבית של סמאהר, וביניהם הבן שלי דיב, בן 50, שגר במרחק של כ-500 מטרים מהבית שלי. היינו בסך הכל כ-15 אנשים בתוך הבית, כולם שכנים וקרובי משפחה. בתום הפעולה החיילים עצרו את האחים דיב ואל-קעקאע ג'ראר, ששוחררו לאחר כמה ימים: דיב ב-6.2.18 ואל-קעקאע ב-7.2.18.

22 פברואר 2018