מזרח ירושלים

שוטרי משטרת ירושלים הוציאו נער בן 13 ממיטתו בשכונת אל-עיסאוויה ב-4:00 לפנות בוקר ועצרו אותו

תמונה
אדם אבו ריאלה במרפסת ביתו באל-עיסאוויה, מזרח ירושלים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19

ב-4:00 לפנות בוקר רוב הילדים ישנים במיטותיהם, מוגנים בבתיהם. עבור אדם אבו ריאלה, תלמיד כיתה ח', הגר בשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים עם הוריו וששת אחיו ואחיותיו – קירות הבית לא סיפקו הגנה. בשעה זו, ביום א', 10.2.19, התדפקו כשמונה שוטרי מג"ב על דלת ביתו של אבו ריאלה, שבועיים לפני יום הולדתו ה-14. כעשרים שוטרים נוספים חיכו מחוץ לבית. הוריו, שהתעוררו מדפיקות השוטרים, פתחו את הדלת והשוטרים הורו להם להביא את בנם לסלון, ללא כל הסבר. אביו של אדם העיר אותו ושב עמו לסלון הבית, אז לקח אותו שוטר בחזרה לחדר, יחד עם אמו, והורה לו להתלבש. השוטרים לקחו את אדם אבו ריאלה למעצר בתחנת המשטרה שברחוב סלאח א-דין.

כחצי שעה לאחר מכן הגיעו הוריו של אדם לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין, שם נאמר להם שבנם אינו נמצא בתחנה. לאחר שהמתינו כחצי שעה בתקווה לראות אותו בכל זאת או לקבל הסבר כלשהו, שבו לביתם. לאחר כשעתיים חזרו ההורים לתחנה כדי לשאול על בנם אך לא זכו לשום מענה. לאחר שהמתינו שעות במסדרון, נתקלו בו במקרה בסביבות השעה 12:30 כששוטר הוליך אותו לשירותים.

אדם, שלא הבין מדוע הוציאו אותו ממיטתו באישון לילה ובמה הוא מואשם, הוחזק במשך כתשע שעות בתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. במהלך מעצרו נחקר כשהוא לבדו – ללא נוכחות הוריו או עורך דין –  ולא ניתן לו דבר לאכול במשך כל המעצר. לאחר מכן הוא נלקח לבית משפט השלום, שם הורה השופט לשחררו למעצר בית של ארבעה ימים. הוא שוחרר רק בסביבות השעה 15:00, לאחר מעצר של כ-11 שעות שבהן לא ניתן לו דבר לאכול. לאחר מעצר הבית הורשה אדם לשוב לבית הספר  בתנאי שאחד מהוריו ילווה אותו בדרך לשם ובחזרה עד ל-22.2.19, אז שב לשגרת חייו. 

מקרה זה לא רק שאינו חריג, אלא שהוא חלק ממדיניות עקבית של הרשויות הישראליות במזרח ירושלים, שאינן מתייחסות לקטינים פלסטינים כאל אוכלוסייה הזכאית להגנה מיוחדת. במקום זאת, מעצר משמש כמעט תמיד כאמצעי ראשון – ולא אחרון – ובמהלכו זכויותיהם של קטינים מופרות באופן שיטתי. חלופות אחרות כגון זימון לחקירה אינן נשקלות אפילו. הנערים הנעצרים נותרים לגמרי לבדם לאורך כל מעצרם וחקירתם – נשללת מהם כל אפשרות להתייעצות משמעותית עם עורך דין והם אינם יודעים מהן זכויותיהם ומה עתיד להתרחש. הוריהם נותרים אף הם בחוסר ודאות מוחלט לגבי הנעשה עם בנם – כמעט תמיד נאסר עליהם לנכוח בחקירה ואיש אינו טורח לעדכן אותם על זכויותיהם ועל זכויותיו של בנם. מדיניות זו – שמערכת אכיפת החוק לא היתה מעזה לנקוט נגד אוכלוסיות אחרות בישראל – מיושמת באופן גלוי וידוע נגד מאות נערים בשנה, מזה עשרות שנים.

תמונה
אדם אבו ריאלה במרפסת ביתו באל-עיסאוויה, מזרח ירושלים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19

אדם אבו ריאלה סיפר על מעצרו בעדות שמסר ב-12.2.19 לתחקירן בצלם עאמר עארורי:

ביום ראשון אבא שלי העיר אותי בשעה 4:00 לפנות בוקר וביקש ממני לקום. הוא אמר לי לבוא איתו לסלון. גבר במדי צבא אמר לי "תתלבש ותבוא איתנו". פחדתי. היו שם עוד 8-7 שוטרים חמושים. לא ידעתי למה הם רצו לקחת אותי איתם. חזרתי לחדר שלי עם אחד מהם ועם אמא. התלבשתי ואז לקחו אותי החוצה. אבא ואמא באו אחרינו ואחד השוטרים אמר לאבא שהוא יכול לנסוע אחרינו לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. הם העלו אותי למושב האחורי של רכב משטרה, ולידי ישב שוטר. היה קר מאוד ורעדתי מקור.

בתחנת המשטרה הכניסו אותי לחדר והושיבו אותי על כיסא עם הפנים לקיר. היו איתי עוד שלושה שוטרים. ישבתי שם כל כך הרבה שעות שהרגשתי כאבים בצוואר ובגב. זזתי בכיסא כדי לנסות להקל את הכאב. נתנו לי לשתות מים וללכת לשירותים פעמיים.

אחרי הרבה זמן, אני לא יודע כמה, אדם בבגדים אזרחיים לקח אותי לחדר אחר. הוא הראה לי סרטון וידיאו שבו רואים אותי רץ בכביש, ושלוש תמונות שלי שבראשונה אני יושב ליד קיר, בשנייה אני נשען עליו ובשלישית אני מחזיק אבן ביד. החוקר אמר לי שאני מואשם בזריקת אבנים על שוטרים. אמרתי לו שהייתה שם קטטה בין צעירים ליד מסגד הארבעין, ושלא היו שם שוטרים. אני לא יודע כמה זמן חקרו אותי, אולי שעה. כשיצאתי מהחקירה, ביקשתי ללכת לשירותים והחוקר בבגדים אזרחיים ליווה אותי ואז ראיתי פתאום את אמא ואבא במסדרון. הרגשתי שאני עומד לבכות, לא רציתי אבל לא הצלחתי להתאפק. אמא שאלה אם אכלתי ארוחת בוקר, ואמרתי לה שלא. היא כעסה ואמרה לחוקר "חראם, זה ילד קטן!" אחר-כך החזירו אותי לחקירה ואחרי זמן קצר הכניסו גם את אמא לחדר. אמא אמרה לחוקר ששיחקתי עם חברים ושלא זרקתי אבנים על שוטרים.

אחר-כך לקחו אותי לבית המשפט. בכיתי ברכב בגלל שאמא ואבא לא היו איתי. בהתחלה השוטרים שמו לי אזיקים, אבל הם הכאיבו לי והשוטרים הסכימו להוריד אותם לפני שירדנו. אני לא יודע כמה זמן עוד לקח עד ששחררו אותי. אחרי השחרור, אבא ואמא שלי לקחו אותי הביתה, ובדרך הבנתי מהם שאסור לי לצאת מהבית למשך ארבעה ימים, ושאחר-כך יהיה לי מותר להגיע לבית הספר רק עם אחד ההורים עד ל-22.2.19. היום זה היום השני של מעצר הבית שלי. תודה לאל שזו תקופה קצרה. אני מעביר את הזמן במשחקים בפלאפון וצפייה בטלוויזיה. אני מתגעגע לחברים שלי ולמשחקים בשכונה.

תמונה
שכונת אל-עיסאוויה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19

ג'מילה אבו ריאלה, בת 44, אם לשבעה, תושבת אל-עיסאווייה, נשואה ועקרת בית, סיפרה בעדותה על המעצר של בנה:

אני ובעלי התעוררנו מדפיקות חזקות בדלת. כשפתחנו היו שם שוטרים הורו לנו להעיר את הבן שלנו, אדם. נכנסו לבית כשמונה שוטרים, וכעשרים נוספים נשארו בחוץ. הבן שלי יזן, בן 9, התעורר מהרעש. הוא לבש חולצה בצבעים לבן ואפור והשוטר הורה לי להוריד לו אותה. לאדם יש את אותה החולצה ויכול להיות שהם חשבו שזאת החולצה של אדם. הוא לקח אותה.

בינתיים אדם הגיע לסלון עם בעלי. אחד השוטרים הורה לו להתלבש ושלח שוטר אחר כדי ללוות אותו. באתי איתם. שוטר נתן לבעלי מסמך שמודיע לנו שעוצרים את אדם ולוקחים אותו לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. השוטרים נשארו בבית שלנו בערך רבע שעה.

אדם היה מבולבל ומפוחד ולא הבין מה קורה. השוטרים לקחו אותו. הם לקחו גם את החולצה של יזן. רצינו לנסוע איתם והם אמרו שאנחנו יכולים לנסוע אחריהם ברכב שלנו.

אני ובעלי התלבשנו, קראנו להורים של בעלי שישמרו על שאר הילדים, ונסענו לתחנת המשטרה. השומר בכניסה אמר שאדם לא נמצא שם ולא נתן לנו להיכנס. חיכינו בערך חצי שעה בגשם, ואז התייאשנו וחזרנו הביתה. לא הלכנו לישון. ב-7:30 יצאנו שוב לתחנת המשטרה. חיכינו שם יותר מארבע שעות. שאלנו הרבה פעמים איפה אדם ומתי נוכל לראות אותו, אבל אף אחד לא ענה לנו. בערך ב-12:30 אדם יצא מחדר, בליווי של גבר בבגדים אזרחיים. הוא נראה חיוור ובכה כשראה אותנו. שאלתי אותו אם הוא אכל משהו והוא אמר שלא. התעצבנתי ושאלתי את הגבר שהיה איתו למה מחזיקים ילד קטן כל כך הרבה זמן בלי אוכל? הוא אמר לי: קודם כל, אסור לך לדבר עם הבן שלך. שנית, הוא הולך לבית משפט ושם הוא יאכל. הוא לקח את אדם לשירותים ואז החזיר אותו לאותו החדר.

אחרי בערך רבע שעה הם הכניסו אותי לחדר שאדם היה בו. הגבר שדיבר איתי קודם הראה לי תמונות של אדם, באחת מהן היתה לו אבן ביד. הוא אמר לי שלפי התמונות הבן שלי זורק אבנים. שאלתי אותו: "על מי הוא זורק אבנים? אני לא רואה אף אחד מולו בתמונה. בטח הוא שיחק עם החברים שלו."

הוא אמר "הבן שלך זורק אבנים על שוטרים". אמרתי לו: "איפה התמונות של השוטרים?" אחר כך אמרתי לו גם שלילדים באל-עיסאווייה אין לאן ללכת, אין פארקים ואין משחקים, ושהשוטרים נכנסים לשכונה לעיתים קרובות, ובשביל הילדים העימות איתם זו פעילות ששוברת את השעמום והניכור שהם מרגישים. בסוף אמרתי לו: "מי אחראי לעימותים בין הילדים לשוטרים?"

הייתי בחדר בערך חצי שעה. החוקר החתים אותי על נייר בעברית ואמר שזו העדות שלי. ואז לקחו את הבן שלי לבית משפט השלום ואנחנו נסענו לשם במכונית שלנו. במשפט עורך הדין ביקש לשחרר את אדם, והוא שוחרר ב-15:00.

פריטים מומלצים

מימין לשמאל: אחמד, מוסטפא, מועתז, אייהם ומוחמד, צילום: עאמר עארורי, בצלם, 22.1.23

מזרח ירושלים

שכונת ואדי קדום, מזרח ירושלים: שוטרים עיכבו חמישה קטינים ללא ידיעת הוריהם, החזיקו בהם למשך למעלה משש שעות וחקרו אותם ללא ליווי מבוגר

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות השעה 17:30, הגיעו כעשרה שוטרים לשכונת ואדי קדום שבמזרח ירושלים, תפסו חמישה נערים תושבי השכונה בני 15-12 והכניסו אותם לניידת משטרה. השוטרים הושיבו את הנערים בצפיפות בניידת והחזיקו אותם בתוכה למשך כשעה. בסביבות 18:30 הובאו הנערים לתחנת המשטרה ברחוב סאלח א-דין, שם הושבו על כסאות כשפניהם אל הקיר בחדר קר מאוד שבו פעל מזגן, ונאסר עליהם לשוחח ביניהם. בסביבות 19:00 הגיע לתחנה עורך דין שהסביר לנערים את זכויותיהם, ורק אז אפשרו להם השוטרים לגשת לשירותים. בינתיים הגיעו לתחנה הוריהם של ארבעה מהנערים אך השוטרים אסרו עליהם להיכנס והם נאלצו להמתין לבניהם בחוץ במשך שעות. הנערים הובלו כל אחד בתורו, וללא ליווי של מבוגר מטעמו, לחקירות שנמשכו בין שעה לשעה וחצי. לאחר שחלק מהנערים סירבו לחתום על הצהרה שנרשמה בעברית וטענו בתוקף כי לא יידו אבנים, הם דיווחו כי חוקרי המשטרה השפילו אותם, קיללו אותם ובחלק מהמקרים גם נקטו כלפיהם אלימות פיזית – כך למשל, אחד השוטרים משך את כיסאו של מוסטפא א-סלאיימה, בן 12, והפיל אותו ארצה. את אייהם א-סלאיימה, בן 12, הכה חוקר בצווארו, ואת מועתז א-סלאיימה, בן 14, חוקר הכה בצווארו ובפניו ואף משך בשערותיו. עם תום החקירות הוחזקו הנערים בתחנה מבלי שאיש יסביר להם מה עומד להתרחש. בסביבות השעה 23:00 נתנו להם השוטרים פרוסות לחם. בסביבות חצות, לאחר שנוואף א-סלאיימה, אביהם של אייהם ואחמד א-סלאיימה, חתם על ערבות בסך 5,000 שקלים עבור כל אחד מחמשת מהנערים, שוחררו החמישה מהתחנה ונשלחו למעצר בית למשך חמישה ימים. כעשר דקות לאחר שנוואף ובניו שבו לביתם, התקשר אליהם שוטר ודרש שבנו אחמד ישוב למשטרה בתואנה שחקירתו לא תועדה. אחמד, שחזר לתחנה עם אביו כשהוא מותש ומפוחד, הוכנס שוב לבדו לחקירה שנמשכה כשעה וחצי, והפעם חתם על ההצהרה. כששאל את החוקר על מה הוא חתם השיב הלה כי זה אינו מעניינו. כך, נחטפו חמישה נערים מהרחוב, מבלי שיוסבר להם במה הם חשודים או לאן לוקחים אותם. הם נחקרו בתחנת המשטרה מבלי שהשוטרים עדכנו את הוריהם ומבלי שאפשרו להם להיות נוכחים בחקירה, תחת איומים ותוך הפעלת לחצים והוחזקו במקום במשך למעלה משש שעות. במהלך השעתיים הראשונות נאסר עליהם לגשת לשירותים ולא ניתן להם דבר לשתות. כל זאת בעת שהוריהם של ארבעה מהם שהגיעו לתחנה לא הורשו להיכנס אליה ואולצו להמתין בחוץ עד לשחרור בניהם. את מעצרם של הילדים יש לראות כחלק ממדיניות הדיכוי הכוללת של ישראל במזרח ירושלים ובגדה המערבית בכלל. זהו אינו מקרה חריג אלא חלק מהטיפול המערכתי של ישראל בקטינים פלסטינים, ומסירובה להעניק להם את ההגנות המיוחדות שמקנה להם המשפט הבינלאומי ואשר מוקנות לקטינים גם בחוק הישראלי. במקום זאת מערכת אכיפת החוק הישראלית מתייחסת לנערים פלסטינים כאל חלק מאוכלוסייה עוינת, שכל חבריה – נערים ומבוגרים כאחד – הם בחזקת אשמים אלא אם הוכח אחרת, והיא נוקטת נגדם צעדים קיצוניים, שלא הייתה מעזה לנקוט כלפי אוכלוסיות אחרות בישראל. כך תארו הנערים את מה שעבר עליהם באותו ערב בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם, עאמר עארורי, ב-22.1.23: מוחמד א-סלאיימה, בן 15: ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 17:30, הייתי בדרך הביתה מביקור אצל חבר בשכונת ראס אל-עאמוד יחד עם החברים שלי, האחים אחמד ואייהם וגם מוסטפא ומועתז. ירדנו במדרגות שבין שכונת ראס אל-עמוד לשכונה שלנו, ואדי קדום, ופתאום נתקלנו בבערך עשרה אנשים מכוחות הכיבוש, והם עצרו אותנו. בכלל לא הבנתי מה קורה, זה היה מאוד מבלבל. אחד השוטרים כרך את הזרוע שלו מסביב לצוואר שלי בצורה מכאיבה ומשך אותי בכוח לניידת. ישבנו שם אחד על השני וזה היה מאוד צפוף. בהתחלה לקחו אותנו לראס אל-עמוד ושם חיכינו בתוך הניידת, ליד תחנת המשטרה שם. ביקשתי מהשוטר מים אבל הוא התעלם ממני. ישבנו בתוך הניידת בערך שעה ואז לקחו אותנו לתחנת המשטרה בסלאח א-דין, ושם הכניסו אותנו לחדר והושיבו אותנו על כסאות עם הפנים לקיר ואמרו לנו לא לדבר ביננו. השוטר שהיה שם איים שמי שידבר יחטוף מכות ובגלל זה שתקתי. אחרי בערך חצי שעה הגיע עורך דין שהסביר לנו על הזכויות שלנו, ואז אחרי שהוא הלך לקחו אותנו אחד-אחד לשירותים. אחרי שחזרתי מהשירותים ראיתי שלוקחים את מועתז ואת מוסטפא לחקירה, ואחרי זה לקחו גם אותי לחדר חקירות. החוקר ביקש ממני לכתוב את השם על לוח אלקטרוני, כזה שחותמים עליו כשמשתמשים בכרטיס אשראי. הוא ביקש שאכתוב גם את השם של עורך הדין שהגיע קודם, ואז אמר לי: "אתה מואשם בזריקת אבנים על ניידות משטרה". אמרתי לו שזה לא אני והוא אמר שהחברים שלי הודו בזריקת האבנים. אמרתי לו שוב שזה לא נכון, ושרק הלכנו הביתה ביחד, ולא יכול להיות שהם הודו במשהו שלא עשינו. הוא קילל אותי ואיים שאם לא אחתום על הנייר שהיה על השולחן אחטוף מכות. פחדתי ממנו וחתמתי על הנייר. אני לא יודע על מה חתמתי כי זה היה כתוב רק בעברית. ישבתי בחדר החקירות במשך שעה בערך ואחרי זה החזירו אותי לאותו חדר שבו ישבנו קודם, לשבת על הכיסא. חלק מהחברים שלי היו שם וחלק עדיין היו בחקירה. רק בסביבות 23:00 הביאו לנו חתיכת לחם לאכול. הייתי נורא רעב. אחרי שעה בערך שחררו אותנו למעצר בית של חמישה ימים. אחד ההורים חתם לי על ערבות של 5,000 שקלים. מועתז א-סלאיימה, בן 14: כשעצרו אותנו לא הבנתי מה בדיוק קורה ומאיפה השוטרים באו, אבל הם תפסו את כולנו מהצוואר. כמעט נחנקתי כשהשוטר כרך את הזרוע שלו סביב הצוואר שלי ומשך אותי לתוך ניידת משטרה ביחד עם כולם. הושיבו אותנו בניידת אחד על השני. מקדימה ישבו שני שוטרים. כשאמרתי להם בערבית שכואבות לי הרגליים בגלל הצורה שישבנו אחד מהם אמר לי: ״אם לא תשתוק אני אכרות לך את הרגל״. מאותו רגע שתקתי. נסענו לתחנת המשטרה בראס אל-עמוד וחיכינו שם בניידת במשך בערך שעה. ביקשנו מהשוטרים מים אבל הם התעלמו מאיתנו. הפה שלי כבר התייבש מרוב צמא. אחר כך הגענו לתחנת משטרה ברחוב סלאח א-דין ושם הכניסו אותנו לחדר קר מאוד שפעל בו מזגן על קירור. הושיבו אותנו על כיסאות נפרדים, מול הקיר, ואמרו לנו לא לדבר. כשביקשנו מהשוטר לכבות את המזגן בגלל שרעדנו מקור הוא סרב. במשך שעה ביקשנו כמה פעמים שיתנו לנו ללכת לשירותים אבל התעלמו מאיתנו. רק אחרי שעורך הדין שהגיע לדבר איתנו הלך, שוטר אחד לקח כל אחד מאיתנו בנפרד לשירותים. כשהוא לקח אותי הוא קילל אותי בדרך לשם ואמר דברים מגונים על אמא שלי ועל אחותי. לקחו אותי ואת מוסטפא לחקירה, כל אחד בנפרד. הראו לי שם סרטון שבו ראו מידיי אבנים. אמרתי לחוקר שאני לא יודע מי האנשים האלה ושאני לא עשיתי כלום. הוא צעק עליי ואמר שאני שקרן. כל הזמן פחדתי שירביץ לי. הוא לא הפסיק לקלל ופעם אחת, אחרי שצעקתי עליו בחזרה: ״למה אתה מקלל את אמא שלי?״, הוא משך לי בשערות ונתן לי מכות אגרוף בפנים ובצוואר. סירבתי לחתום על המסמך. החוקר אמר שזו העדות שלי אבל זה היה כתוב בעברית, אז סירבתי לחתום. הוא צחק עליי ואמר: "טוב אל תחתום, פוזל אחד! ״. זה היה משפיל. אחרי בערך שעה וחצי של חקירה החזירו אותי לחדר. בסביבות 23:00 נתנו לנו לחם לאכול ואחרי בערך שעה שחררו אותנו למעצר בית של חמישה ימים, בערבות של 5,000 שקלים. אייהם א-סלאיימה, בן 12: כשהגענו לתחנת המשטרה בסאלח א-דין ביקשתי ללכת לשירותים אבל השוטר סירב לקחת אותי. רק כשהגיע עורך הדין ואמרתי לו שאני צריך ללכת לשירותים השוטר לקח אותי לשם ואז החזיר אותי לחדר. עורך הדין עדיין היה שם ואמר לי שקודם הוא הסביר לכולם שלחוקרים אין זכות להכות או לקלל אותנו. אחרי זה הוא הלך והשוטרים התחילו להוביל אותנו לחקירות כל אחד בנפרד. בחקירה שלי פחדתי נורא. לא ידעתי מה הולך לקרות. החוקר הראה לי סרטון ושאל אותי אם רואים אותי שם. עניתי לו שלא, והוא צעק עליי ושאל אם אלו החברים שלי ואחי. עניתי שאני לא יודע מי אלה, ואז הוא הכה אותי בצוואר ואמר שאם אודה שזרקתי אבנים ישחררו אותי הביתה. אמרתי לו שוב שלא עשיתי כלום. הוא נתן לי מסמך בעברית לחתום עליו בלי להסביר לי מה כתוב. חתמתי עליו כי פחדתי לקבל עוד מכות. כל החקירה החוקר צרח עליי ודפק עם היד שלו על השולחן. אחמד א-סלאיימה, בן 13: הכניסו אותנו לחדר קר מאוד כי המזגן פעל בו על קירור במקום על חימום. הושיבו אותנו על כסאות ברזל עם הפנים לקיר וחיכינו. אחרי שעו"ד דיבר איתנו לקחו אותי לשירותים. בדרך לשם השוטר שלקח אותי קילל אותי, את אמא שלי ואת אחותי. אחרי זה לקחו אותי לחקירה והראו לי וידיאו עם אנשים שזרקו אבנים בוואדי קדום. החוקר אמר שאם אני אודה שזרקתי אבנים אני אחזור הביתה, אבל אמרתי לו שבאמת לא זרקתי אבנים. הוא קילל את אמא שלי, העליב אותי והראה לי את הסרטון עוד פעם ושאל אותי מי זורק שם אבנים. עניתי לו שאני לא יודע, ואז הוא זרק לכיוון שלי כוס מים שהייתה על השולחן. הכוס לא פגעה בי. סירבתי לחתום על העדות ואז החוקר אמר שאני יכול ללכת, וכשכמעט יצאתי מהחדר הוא בעט לי בישבן. שיחררו את כולנו מאוחר בלילה. אבא שלי החזיר אותי ואת אייהם הביתה, ואחרי בערך עשר דקות התקשרו לאבא שלי מהמשטרה ודרשו ממנו שיביא אותי לתחנה. כשהגענו לתחנה הכניסו אותי שוב לבד לחקירה. החוקר אמר לי שהם לא תיעדו את החקירה שהייתה קודם ובגלל זה הביאו אותי עוד פעם. החוקר שאל את אותן שאלות על יידוי האבנים, ושוב הכחשתי את זה. הייתי נורא עייף והפעם כן חתמתי על המסמך בעברית. כששאלתי את החוקר מה כתוב בו הוא ענה לי שזה לא ענייני. נוואף א-סלאיימה, בן 47 ואב ל-6, אביהם של אייהם ואחמד: ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 18:00, אחד הילדים בשכונה אמר לי שראה את כוחות הכיבוש עוצרים את שני הבנים שלי ועוד שלושה נערים. התקשרתי מיד למרכז המידע של ואדי חילווה והם קישרו אותי לעורך דין. עורך הדין בירר והודיע לי שהילדים שלי מעוכבים בתחנת המשטרה בסלאח א-דין. אחרי שעה בערך, בסביבות 19:00, הגעתי עם כמה מההורים של הנערים האחרים לתחנה, אבל השוטרים לא נתנו לנו להיכנס לראות את הילדים. עמדנו שם בחוץ בקור בערך ארבע שעות, עד השעה 23:00 בערך, כששוטר יצא מהתחנה ודרש ממני לחתום על ערבות בסך 5,000 שקלים, עבור כל ילד. בסביבות חצות שחררו אותם. הם יצאו משם מותשים, קפואים ורעבים. כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה עם אייהם ואחמד התקשרו אליי מהמשטרה ודרשו שאחזיר את אחמד לתחנה בטענה שהחקירה שלו לא תועדה. נסעתי אתו לתחנה ושם הכניסו אותו לבד לחקירה. כשהוא יצא מהחקירה, אחרי בערך שעה, הוא סיפר לי ששאלו אותו שוב אם השתתף ביידוי האבנים.

9 מרץ 2023

מג'ד רווידי לאחר שחרורו. צילום: מרכז ואדי חילווה, סילוואן

מזרח ירושלים

שוטרים ואנשי שב"כ עצרו הכו קשות נער בן 15 במזרח ירושלים

ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כשלושים שוטרים ואנשי שב"כ, חלקם רעולי פנים, לבית משפחת רווידי בסילוואן. כמה מהם נכנסו לחדרו של מג'ד, בן ה-15, והוא התעורר בבהלה. אביו ניסה להרגיעו ואמר לבנו כי מדובר בשוטרים, וכשענה לאביו "מה אני אמור לעשות להם" דחף אותו אחד השוטרים בכוח ומג'ד דחף אותו בחזרה. שוטרים נוספים התנפלו על הנער, היכו אותו ואז לקחו אותו למעצר כשהוא יחף ופלג גופו העליון עירום. השוטרים אזקו את ידיו של מג'ד ובדרך לבית המעצר במגרש הרוסים המשיכו השוטרים להכותו. גם בתחנה הכו השוטרים את הנער עד שעורך דינו הגיע למקום וצילם את סימני המכות על פניו וגופו. מג'ד נלקח לחקירה, בה הואשם ביידוי אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים, ובסביבות השעה 16:00 נלקח לבית משפט השלום, כ-12 שעות לאחר שהוצא ממיטתו, הוכה ונחקר – כשבמהלכן לא אכל ולא שתה דבר. השופט האריך את מעצרו של מג'ד ביומיים, שבמהלכם לא נחקר כלל ורק שהה בתא המעצר. ב-30.6.22 אחר הצהריים הוא שוחרר, לאחר שאביו חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח, ונשלח למעצר בית בן שבעה ימים. אין זה אירוע חריג אלא חלק משגרת חייהן של משפחות פלסטיניות רבות במזרח ירושלים. רשויות רבות שותפות לאלימות זו ומאפשרות אותה: השוטרים שהגיעו לבית המשפחה באישון לילה, העירו את כל בני המשפחה ולקחו באלימות נער בן 15 ממיטתו; אנשי השב"כ שהתלוו אליהם; השוטרים שחקרו את הנער לאחר שנלקח ממיטתו והוכה קשות שוב ושוב; הסוהרים שכלאו אותו; ולבסוף – השופט שאישר את הארכת המעצר, שאין זה ברור לשם מה נדרשה שהרי מג'ד לא נחקר שוב, ושלח אותו למעצר בית בלי שהתקיים הליך שיפוטי שיאפשר לו להגן על עצמו. כך, כשגרה, מנהלות כל הרשויות את חייהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, כשהן נהנות מסמכויות מרחיקות לכת וכלל אינן נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן. תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות מבני המשפחה. מג'ד א-רווידי, בן 15, סיפר על שהתרחש באותו לילה ובמהלך מעצרו: ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים בבית. פתאום ראיתי כמה אנשים רעולי פנים בתוך החדר שלי. אחד מהם אמר לי בערבית: קום ובוא איתנו. פחדתי נורא. אבא אמר לי שאלה השוטרים ואני נלחצתי והתחלתי לצעוק. כשקמתי מהמיטה, אחד מהם דחף אותי ודחפתי אותו בחזרה. השוטרים גירשו את כולם מהחדר והתחילו להכות אותי. במשך כמה דקות הם בעטו בי ונתנו לי סטירות ואז הם אזקו לי את הידיים לאחור והובילו אותי אל מחוץ לבית, כשאני יחף ובלי חולצה. אמא שלי נתנה להם חולצה בשבילי, אבל הם השתמשו בה כדי לכסות לי את הפנים. אחד האחים שלי הלך אחריי ונתן לי נעליים. הם העלו אותי לרכב, ואני נעלתי את הנעליים. לא ראיתי כלום כי הפנים שלי היו מכוסות בחולצה. בזמן הנסיעה בג'יפ הם הכו אותי עוד פעם, בפנים, בראש ובצוואר. כשהג'יפ עצר הם משכו אותי החוצה באלימות, כמעט נפלתי על הפנים. אחר כך הבנתי מהעו"ד שאני נמצא בחדר 4 במתקן חקירות ליד מגרש הרוסים. הם הושיבו אותי על הברכיים והמשיכו להכות אותי מדי פעם. הם נתנו לי סטירות, בעטו בי והכו אותי עם קת אקדח או רובה בכל מיני מקומות בגוף. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. בשלב כלשהו הגיע עורך הדין, והוא בקש לצלם את סימני המכות על הפנים והגוף. עורך הדין הסביר לי על תהליך החקירה והמעצר. אחרי שהוא עזב הם לקחו אותי לשירותים, שם שטפתי את הפנים, ואז לקחו אותי לחקירה. בחדר היו שני חוקרים בלבוש אזרחי. ישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות. החוקרים האשימו אותי בזריקת אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים. לא יודע כמה זמן הייתי בחקירה, אבל זה הרגיש כמו שעתיים בערך. בקושי הייתי מסוגל לדבר בגלל הכאבים מהמכות. הייתי גם מאוד צמא. ביקשתי מים ולא נתנו לי לשתות, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול. החקירה התנהלה בערבית אבל הם אמרו לי לחתום על מסמכים בעברית שאני לא קורא. החוקר אמר שזאת העדות שלי. חתמתי ואז העבירו אותי לחדר, שהוא בעצם כלוב עם סורגים. הידיים שלי היו עדיין אזוקות. הייתי מותש, צמא ורעב, והרגשתי כאבים בכל הגוף. בסביבות השעה 16:00 לקחו אותי לבית המשפט, שם ראיתי את אבא והאחים שלי אחמד, בן 21, וסמיר, בן 22. לא הצלחתי לדבר איתם. השופט האריך את המעצר שלי ביומיים ואז החזירו אותי למגרש הרוסים. לקחו אותי לרופא והוא נתן לי משכך כאבים ואז הכניסו אותי לחדר שהיו בו שלושה נערים, בערך בגיל שלי. למרות שהייתי רעב ולמרות שבחדר היו לחם וריבה, נרדמתי מייד מרוב עייפות. כשהתעוררתי אכלתי פרוסת לחם אחת ושתיתי מיץ, לא היה לי תיאבון. נשארתי בחדר עד ליום חמישי בשעה 17:00. לא חקרו אותי עוד פעם. אבא שלי חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח ושלחו אותי למעצר בית למשך שבעה ימים. אחרי ששחררו אותי מבית המעצר הלכתי עם אבא והאחים שלי, אחמד וסמיר, למרפאה בעין א-לוזה בסילוואן, שם עשו לי צילומי רנטגן. הרופא אמר שיש לי חבורות במקומות שונים בגוף וסימני דם יבש באוזן שמאל. מחמוד א-רווידי, בן 49, אביו של מג'ד, סיפר על מעצרו של בנו ועל מה שהתרחש לאחר מכן: שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי עם אשתי, איסלאם, בת 43. שאלתי מי זה וענו לי: אנחנו מהמשטרה, תפתח. היו שם יותר משלושים שוטרים, חלקם בבגדים רגילים וחלקם במדים שחורים. חלקם גם היו רעולי פנים. כל בני המשפחה התעוררו, חוץ ממג'ד. היה איתם קצין שב"כ ששאל אותי מה השמות של הילדים שלי. עניתי לי שיש לי ארבעה ילדים: ריתאל, בת 11, מג'ד, בן 15, אחמד, בן 21 וסמיר, בן 22. הוא שאל אותי איפה מג'ד ישן ואמרתי לו שבחדר עם שני האחים שלו. הוא הורה לי ללוות אותו לחדר. חמישה שוטרים נכנסו לחדר והאחרים התפרסו ברחבי הבית. מג'ד התעורר והיה מבוהל. אמרתי לו לא לפחד ושאלה שוטרים, אז הוא ענה לי: "מה אני אמור לעשות להם". כשאיש השב"כ שמע את זה הוא דחף אותו בכוח ואז מג'ד דחף אותו בחזרה. שלושה אנשי יס"מ הרביצו למג'ד, דחפו אותו לרצפה ובעטו בו. צעקתי עליהם שיפסיקו ואמרתי להם שזה רק ילד. אשתי ואחותו של מג'ד שעמדו בכניסה לחדר וראו את מה שקורה התחילו לצעוק ולבכות. אז נכנסו לחדר בערך 15 שוטרים נוספים וגירשו אותי החוצה. שמעתי את מג'ד צועק מכאבים. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו בלי חולצה ויחף. אשתי ניסתה לתת למג'ד חולצה, אבל אחד השוטרים לקח אותה וכיסה בה את הראש שלו, במקום לתת לו ללבוש אותה. סמיר יצא אחרי מג'ד בריצה ונתן לו נעליים. מייד אחרי שהשוטרים עזבו התקשרתי לעורך הדין מוחמד מחמוד וסיפרתי לו מה קרה. הוא חזר אליי אחרי שעה ואמר לי שמג'ד עצור ב"חדר 4" ושנקבע לו דיון בבית משפט השלום בירושלים בשעה 11 בבוקר. כמובן שאני, אשתי והילדים שלי לא חזרנו לישון אחרי כל זה. כל הזמן חשבנו על מג'ד ומה קורה איתו במעצר. מאוד דאגתי לו. בכלל, אני דואג לעתיד שלו, כי גם אני הייתי עצור בעבר לתקופות שונות, מאז 1988, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה, אני לא רוצה שהעתיד שלו ילך לאיבוד בבתי כלא. עורך הדין התקשר אלינו מאוחר יותר ועדכן אותנו שהדיון נדחה לשעה 17:00. הלכתי לבית המשפט עם סמיר וחאמד. כשמג'ד הובא לאולם, לא האמנתי שזה הבן שלי. תווי הפנים שלו השתנו לגמרי, הוא הוכה קשות והפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיו עליהן חבורות. השופט האריך את המעצר של מג'ד ביומיים, ואז הוא שוחרר, אחרי שחתמתי על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. הוא נשלח למעצר בית של שבעה ימים. מייד אחרי שהוא שוחרר לקחנו אותו למרפאה בסילוואן, שם עשו לו בדיקות ונתנו לו משככי כאבים. תודה לאללה לא היו לו שברים, רק חבורות וכאבים. אנחנו מנסים לחזק את מג'ד כדי שיתמודד עם המכות וההשפלה שהוא עבר. תודה לאללה, כיום מצבו יותר טוב.

14 אוגוסט 2022

מזרח ירושלים

זאת ירושלים

הדו"ח מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

19 מאי 2020