פרסומים

היום (5.6.16) אנו מונים 17,898 ימים, 49 שנים לכיבוש. החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש כמצב זמני, אך אחרי כמעט חמישים שנה, לא ניתן עוד להתייחס אל המציאות בשטחים כזמנית ומופרך לדבוק בתקווה שישראל תפעל לשינויה. בפתח השנה החמישים לכיבוש בצלם מפרסם מסמך המציג תמונה עדכנית של המצב בשטחים. העובדות המתוארות בו – ומשמעותן – ידועות. גם משמעותה של עמידה מנגד בחוסר מעש ידועה – המשך המצב הקיים. כיום נדרשת פעולה נחושה שתבטא את הפסקת שיתוף הפעולה בארץ ובעולם עם הכיבוש.

הדו"ח מפרט את הסיבות שהובילו את בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית. החלטה זו, שהיא בלתי שגרתית עבור ארגון לזכויות האדם, התקבלה על סמך מידע שהצטבר ממאות תלונות שהגשנו למערכת, עשרות תיקי מצ"ח ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. בצלם ימשיך לתעד ולדווח על הפרות אך החליט שלא לסייע עוד למערכת המשמשת כמנגנון טיוח ואשר פוטרת מראש את הדרגים הצבאיים הבכירים ואת הדרג הפוליטי מאחריות למדיניות שהתוו.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

מניעת שינה, כבילות ממושכות, אלימות מילולית ולעיתים פיזית; חשיפה לקור וחום; מזון מועט וגרוע; צינוק מצחין, בידוד, היגיינה ירודה. כך נראית חקירה שגרתית במתקן השב"כ בבית הסוהר שקמה, כפי שעולה מדו"ח חדש של המוקד להגנת הפרט ובצלם. הדו"ח מבוסס על תצהירים ועדויות של 116 עצירים ביטחוניים פלסטינים שנחקרו במקום בין אוגוסט 2013 למארס 2014. לפחות 14 מהם נחקרו בעינויים בידי הרשות הפלסטינית זמן קצר קודם לכן. משטר חקירות זה של השב"כ מופעל באישור רשויות המדינה, לרבות בג"ץ

מהדו"ח עולה כי עבור נאשמים פלסטינים מעצר עד תום ההליכים הוא הכלל, ולא החריג, וזהו הגורם העיקרי לכך שרוב ההליכים מסתיימים בעסקאות טיעון, ולשיעור ההרשעות העצום. בתי המשפט הצבאיים מתנהלים לכאורה כבתי משפט לכל דבר: ישנם תובע וסנגור; ישנם סדרי דין, חוקים ונהלים; ישנם שופטים הכותבים החלטות ופסקי דין בשפה משפטית מנומקת. ואולם, מאחורי החזות המהוגנת מתנהל אחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר. כללי המשפט הישראלי, שהוחלו לכאורה על בתי המשפט הצבאיים, רוקנו למעשה מתוכן והם משמשים בעיקר להלבנת תדמיתה של מערכת המשפט הצבאית.

הדו"ח עוסק במדיניות ההפצצות של בתי מגורים בעזה במהלך "מבצע צוק איתן". מדיניות זו הייתה אחד המאפיינים המחרידים והייחודיים של הלחימה ברצועה בקיץ 2014, וגרמה למותם של מאות בני אדם - יותר מרבע מההרוגים הפלסטינים במהלך הלחימה. הדו"ח בוחן את סיפוריהן החוזרים ונשנים של משפחות פלסטיניות רבות שבשנייה אחת ביתן, ועולמן, חרבו עליהן ומנתח את טענות ישראל לפיהן פעלה בהתאם להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בעוד חמאס הצהיר בגלוי על כוונתו לפגוע באזרחים ישראלים, גורמים ישראלים רשמיים טענו במהלך הלחימה ולאחריה שהצבא פועל בהתאם לחוק ועושה הכל כדי למנוע פגיעה באזרחים. מהדו"ח עולה כי טענות אלה משוללות כל בסיס.

דו"ח זה הוא ניסיון ראשוני לבחון את השפעותיו הכוללות של הכיבוש על יישוב פלסטיני בודד. הדו"ח מתמקד בכפר בורקה שבמחוז רמאללה. בורקה אינו כפר יוצא דופן. הוא לא היה מעולם בחזית המאבק נגד הכיבוש ולא סבל מצעדי ענישה חריגים. למעשה, הכפר נבחר דווקא משום חוסר הייחוד שבו, כדי לשמש משל לחייהם של תושבי כפרים פלסטינים תחת הכיבוש. בורקה הוא כפר קטן וציורי, מוקף שדות, הסובל כמו כפרים רבים מהגבלות תנועה קשות המבודדות אותו מסביבתו, מגזל נרחב של אדמותיו ומחנק תכנוני. כל אלה הפכו אותו לכפר מוזנח, צפוף ונחשל, שכמחצית מתושביו חיים על סף קו העוני או מתחת לו.

"מבצע צוק איתן", שהחל ב-8.7.14, הסתיים לפני ימים ספורים, בהפסקת אש שהחלה ב-26.8.14 בערב. בחלק מהמקרים הפרה ישראל את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ומעל מקרים רבים אחרים מרחפת עננת חשד כבדה שהוראות אלה הופרו. למרות זאת, בצלם אינו מתכוון לדרוש ממנגנוני החקירה הישראליים הקיימים לחקור חשדות אלה. הסיבה לכך נובעת מניסיונו של הארגון בעקבות אירועי לחימה דומים שהתנהלו בעבר ברצועת עזה – ניסיון המוכיח שלא קיים היום בישראל גוף רשמי המסוגל לבצע חקירות בלתי תלויות של חשדות להפרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

לעתים נדמה כאילו הכיבוש הוא נחלת העבר, אולם הוא עדיין כאן. עבור דור שלישי ואף רביעי של פלסטינים וישראלים, זוהי המציאות היחידה שהם מכירים. ישראל יצרה בגדה מציאות אשר בה הפלסטינים חיים תחת משטר צבאי נוקשה, המשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של ישראל ושל המתנחלים. מציאות זו לא רק מנשלת, מדכאת ורומסת זכויות אדם כבר כמעט חמישים שנה, אלא גם מבטאת כוונות ארוכות טווח מרחיקות לכת. בעת שמציאות זו הולכת ומתקבעת, מתעצמת גם האשליה כאילו ניתן להמשיך כך. משמעות התנהלות זו היא הפרה יומיומית של זכויות האדם של התושבים הפלסטינים החיים תחת כיבוש. מציאות זו לא תשתנה אלא ביום שבו יסתיים הכיבוש.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

הדו"ח בוחן את השלכות בידודה של רצועת עזה בידי ישראל על זכותם של פלסטינים לחיי משפחה. ישראל אוסרת על המעבר בין הרצועה לגדה למעט במקרים חריגים. בכך היא מפרידה בין בני משפחה ומונעת מבני זוג שאחד מהם מרצועת עזה והשני מהגדה המערבית או מישראל לנהל שגרה סבירה. עשרות אלפי אנשים נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה המדינה חודרת להיבטים האינטימיים ביותר של חייהם באמצעות שורת נהלים נוקשים. הדברים הפשוטים ביותר והמובנים מאליהם – הקמת משפחה, חיים משותפים עם בן הזוג ועם הילדים ושמירה על קשר רציף עם משפחות המוצא של שני בני הזוג – הופכים לבלתי ניתנים להשגה.

כחצי שנה לאחר הגשת דו"ח ועדת טירקל על מדיניות החקירות בדבר הפרת דיני הלחימה, מפרסם בצלם נייר עמדה בעניינן. הוועדה קבעה כי ישראל ממלאת את חובתה לחקור חשדות להפרות של דיני הלחימה, אולם "בתחומים אחדים שנחקרו יש מקום לתיקונים במנגנוני הבדיקה והחקירה וכי באחדים מן התחומים יש מקום לשינויים במדיניות המקובלת". למרות אמירה זהירה זו, המלצותיה מרחיקות לכת ויישומן עשוי להוביל לשינוי של ממש במערכת אכיפת החוק. עם זאת, לדעת בצלם אין די ביישום ההמלצות, העוסקות בשיפור המערכת הקיימת בלבד, ונחוצים שינויים מערכתיים באופן שבו הצבא חוקר חשדות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

הדו"ח סוקר את הפגיעה באזרחים במבצע "עמוד ענן". הדו"ח כולל נתונים על מספר הפלסטינים והישראלים שנהרגו במהלך המבצע, שהתקיים בין ה-14 ל-21 בנובמבר 2012. המחקר מערער על התפיסה שהשתרשה בציבור ובתקשורת, לפיה מדובר במבצע "כירורגי" שנוהל כמעט מבלי לגרום אבידות בנפש לפלסטינים שלא השתתפו בלחימה וחושף כי קיים פער ניכר בין התחלת המבצע לסופו מבחינת פגיעה זו: 80% מההרוגים שלא השתתפו בלחימה נהרגו בארבעת הימים האחרונים של המבצע.

הדו"ח חושף לראשונה את הרשימה המלאה של האמצעים שבהם משתמשים כוחות הביטחון לפיזור הפגנות בשטחים. אמצעים אלה אמורים להיות נשק לא-קטלני, ולאפשר לרשויות לאכוף את החוק בלי לסכן חיי אדם. למרות זאת, חלק מהאמצעים הללו הם נשק מסוכן ששימוש לא נכון בו עלול להיות קטלני ואף הוביל להרג ולפציעה של מפגינים ומיידי אבנים. בצלם קורא לכוחות הביטחון לאסור ירי אש חיה על מפגינים ומיידי אבנים, למעט במצב של סכנת חיים, להגביל את השימוש בכדורי מתכת מצופים גומי למצב של סכנת חיים כאמצעי מקדמי לאש חיה ולאסור לחלוטין ירי של רימוני גז מדמיע בכינון ישיר לעבר אדם.

עשור לאחר תחילת בנייתה של גדר ההפרדה ניכרת הפגיעה הקשה שלה בקהילות הפלסטיניות שעל אדמתן נבנתה. לאחר השלמתו של כשני-שליש מהתוואי, הצטמצמה הפעילות החקלאית-כלכלית באזורים אלה. הפיצול המרחבי בין קהילות שכנות ובין הקהילות לאדמותיהן שוחק את יכולתן לשרוד ומשתק כל אפשרות לפיתוח בר-קיימא שלהן. מציאות זו מהווה הפרה של התחייבות המדינה לבג"ץ לפיה הגדר לא תפגע באופן קשה בקהילות אלה.

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.