הכפר אל-עקבה

5 ינואר 2014, עודכן ב-10 פברואר 2015

אימון צבאי בכפר אל-עקבה, יוני 2012. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 27.6.12

הכפר אל-עקבה שוכן בצפון הבקעה, כשני ק"מ מזרחית לכפר תיאסיר שבשטח B, עוד מתחילת המאה ה-20. לפני 1967 חיו בכפר יותר מ-600 תושבים, שרובם גרו באוהלים ועסקו בחקלאות.

לאחר כיבוש הגדה המערבית הכריז הצבא על אזור נרחב, שבתחומיו שוכן הכפר, כשטח צבאי סגור, ובכפר התקיימו אימונים תדירים שכללו שימוש באש חיה. האימונים בכפר התבצעו במשך כמה ימים בכל שבוע, בלילה וביום, וכללו שימוש בטנקים, במסוקים וביריות. האימונים, שבמהלכם סגר הצבא כבישים והשחית יבולים, פגעו קשות בשגרת חייהם של התושבים, שחיו בפחד מתמיד, ובפרנסתם. במרוצת השנים נהרגו שניים מתושבי אל-עקבה מירי חיילים, וארבעה נוספים, בהם ילדה בת שש, נהרגו כתוצאה מהתפוצצות נפלים של תחמושת אימונים. לפחות 38 מתושבי הכפר נפצעו מסיבות אלה. ב-1971 נפצע ראש המועצה של אל-עקאבה משלושה קליעים שירו לעברו חיילים בעת שקצר את יבולו, ומאז הוא מרותק לכסא גלגלים. ב-1999 עתרו תושבי הכפר לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח, בדרישה להפסיק את האימונים בכפר ובשדותיו, ולבטל את הצו המכריז על שטח הכפר כשטח צבאי סגור. בעקבות העתירה התחייב הצבא כי לא יתבצעו אימונים באש חיה בכפר וכי חיילים לא ינועו בין בתיו.

סאמי סובוח, ראש מועצת אל-עקבה, במהלך אימון צבאי בכפר בחודש יוני 2012. סובוח נפגע מירי במהלך אימון צבאי כשהיה בן 16 ומאז הוא משותק בפלג גופו התחתון. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 27.6.12

תושבי הכפר, שמספרם הדלדל עם השנים לכ-230, גרים במבנים העשויים מאבן ומפח. המנהל האזרחי מעולם לא הכין לכפר תוכנית מתאר ובתחילת שנת 2004 הוציא צווי הריסה ל-35 מתוך 45 המבנים הניצבים בו, כולל רוב בתי המגורים, מסגד, גן ילדים, מרפאה, והכביש היחיד הסלול בכפר. תושבי הכפר הגישו עתירות לבג"ץ בדרישה לבטל את צווי ההריסה ולחייב את המנהל האזרחי להכין תוכנית מתאר שתאפשר בנייה בכפר. בתגובה לעתירות, הודיע המנהל באוגוסט 2008 כי תיחם אזור במרכז הכפר, שבו מרוכזים כל מבני הציבור ופחות ממחצית מבתי המגורים, ושאותם המנהל אינו מתכוון להרוס "לעת הזו". באותו חודש דחה בית המשפט את העתירה, לאחר שקבע כי ביטול צווי ההריסה, "כמוהו כמתן הכשר של בית המשפט לביצוען של עבירות". מאז הרס המנהל בכפר כמה מבנים שנמצאו מחוץ לשטח שתוחם – בהם שלושה מבני מגורים. כן הרס המנהל כמה פעמים דרכים שסללה מועצת הכפר ופנסי רחוב שהוצבו על מנת להאיר את כביש הגישה לכפר. המנהל האזרחי מסרב לחבר את הכפר לרשת המים, ותושביו תלויים בהעברת מים באמצעות מכלים מכפרים סמוכים.

כביש שהרס המנהל האזרחי בכפר אל-עקבה שבבקעת הירדן. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 7.4.11

מאז דחיית העתירה הגישו תושבי אל-עקבה למנהל האזרחי כמה בקשות לתכנון והצעות לתוכניות מתאר, אולם כולן נדחו בנימוקים שונים. כך, במארס 2012 דחה המנהל הצעה לתוכנית מתאר שהגיש הכפר, בטענה ששטח התוכנית מופרז ביחס לגידול האוכלוסייה הצפוי במקום. בהחלטתו טען המנהל כי אין צורך "בהקמת ישות תכנונית חדשה בשטח אש" כאשר בסמוך, בשטח B, מצוי הכפר תיאסיר שתוכנית המתאר שלו "טרם מיצתה את כושר הבנייה שלה". המנהל הביע חשש כי "המטרה העיקרית של התוכנית [...] הינה הכשרה של הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה במקום לאורך השנים". בהמשך, מסר המנהל כי "כיוון ש'חרבת אל עקבה' מצויה בתחומי שטח סגור (שטח אש), ישנה היתכנות נמוכה לאישורה של תוכנית בנקודה זו". ביולי 2012 הוציא המנהל צווי הריסה חדשים לכמה מבנים בכפר, חלקם בתי מגורים. התושבים עתרו שוב לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים ובית המשפט הורה בצו ביניים שלא לבצע את ההריסות, "בכפוף לכך שהמצב הקיים בשטח יוקפא מבחינת הבנייה ומבחינת האיכלוס". עד כה, טרם התקיים דיון בעתירה. עם זאת, מועצת הכפר מוסיפה לפתחו, בסיוע של ארגונים בינלאומיים, ובשנים האחרונות סללה בו רשת דרכים פנימיות והקימה מרכז רפואי, גן ילדים, סדנת תפירה ומפעל ליצור ושיווק של תבלינים.

פריטים מומלצים

תושב ח'ירבת חומסה אל-פוקה עומד בתוך רכוש הקהילה שכוחות ישראליים השליכו ליד עין א-שיבלי. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 7.7.21

קהילות בסכנת גירוש

פשע מלחמה לאור יום ובאישור בג״ץ

ישראל ביצעה אתמול ניסיון להעברה בכפייה של תושבי חומסה, דבר המהווה פשע מלחמה. בניגוד לחמש הפעמים הקודמות שבהן הרסה ישראל את בתי התושבים בקהילה בתוך פחות משנה, אתמול לקחו עובדים של המנהל האזרחי וחיילים את תכולת בתיהם של חלק מהתושבים והעבירו אותה לאזור סמוך לעין אל שיבלי, אליו מנסה ישראל לגרש את התושבים, תוך מצג שווא שהדבר נעשה תוך ״הידברות״ ו״הסכמה״. בכך הבהירה ישראל, אם למישהו עוד היה ספק, את כוונתה לגרשם מביתם לתמיד. בתגובת הצבא שפורסמה בתקשורת הובלטה העובדה שניסיון הגירוש התקיים באישור בג״ץ. אכן, על החקירה שתתנהל בהאג בעניינה של ישראל לבדוק גם את אחריותם של השופטים לביצוע ההעברה בכפייה ולא רק את זו של חברי ממשלת ישראל והדרג הפיקודי הבכיר. אתמול, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו חיילים ואנשי מנהל האזרחי לח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הכריזו על האזור שטח סגור ומנעו מעיתונאים, מפעילי זכויות אדם ומדיפלומטים להגיע למקום. הכוחות פירקו תשעה אוהלי מגורים וארבעה צריפי מגורים וכן 17 מבנים חקלאיים השייכים לתשע משפחות בקהילה המונות 61 נפשות, בהם 34 קטינים. נוסף על כל אלה, הרסו הכוחות ארבעה מכלי מים, צינורות, גדרות וציוד חקלאי. החיילים העמיסו את חפציהם של התושבים על המשאיות, שהובילו אותן לקהילת עין שיבלי שממערב לח'ירבת חומסה. תושבי הקהילה נמלטו עם צאנם להרים. אוטובוסים, שנועדו להעביר בכפייה את תושבי חומסה לעין אל שיבלי, נותרו ריקים.

9 יולי 2021

תושבי ח'ירבת חומסה בין חורבות קהילתם, 4 בנובמבר 2020. צילום: שרית מיכאלי, בצלם

קהילות בסכנת גירוש

דברי מנכ"ל בצלם חגי אלעד בוועדה לזכויות האדם פרלמנט האירופאי

לפני שבועיים, ב-3 בנובמבר, ביצעה ישראל את אחת מפעולות ההרס הגדולות מזה עשור. ח'ירבת חומסה, קהילה פלסטינית שלמה בצפון בקעת הירדן, נחרבה תוך שעות ספורות. 74 אנשים נותרו ללא קורת גג, 41 מהם ילדים. עשרות מבנים, בתיהם של אנשים ומקורות פרנסתם, נחרבו. ח'ירבת חומסה אינה לבדה. כבר שנים שישראל שמה על הכוונת עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית הכבושה. זוהי מדיניות נפשעת של העברה בכפייה. ישראל הופכת את חייהם של תושבי קהילות אלה לסיוט מתמשך, בכדי לאלצם להרים ידיים ולעזוב. סיוט הנמשך שנים, של תנאי חיים קשים מנשוא, בלי מים זורמים או חיבור לרשת החשמל, של הריסת בתים, של אילוץ לפנות פעם אחר פעם את ביתך כדי שחיילים ישראלים יוכלו להתאמן על אדמתך, של אלימות מתמשכת מצד מתנחלים הנתמכים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים. ולפעמים, כל אלימות מדינה מאורגנת זו נדחסת אל תוך כמה שעות אפלות, כפי שקרה בח'ירבת חומסה. אבל בין אם מציאות זו מתפרסת על פני שנים ובין אם הכול מסתיים תוך שעות ספורות, זהו פשע מלחמה. תגובת האיחוד האירופי הייתה לכנות את שהתרחש "מגמה מצערת" והאמירה ש"התפתחויות כאלה מהוות חסם לפיתרון שתי המדינות". הרשו לי לומר בבירור: ישראל יודעת, מניסיון בן עשרות שנים, שלכל היותר יהיה עליה להתמודד עם ביטויי דאגה חסרי משמעות כאלו. הכבישים עליהם נוסעים דחפורים ישראליים בדרכם להריסת עוד בית של עוד פלסטיני חסר הגנה, נסללו על גבי כזו רטוריקה ריקה. בכל פעם בה עושים שימוש בלשון נקייה במקום לקרוא לפשעים בשמם, ישראל מומרצת להמשיך במדיניות הדיכוי, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים. ההסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, מעוטרת בדיבורים חסרי משמעות על "פיתרון של שתי מדינות", היא עמוד השדרה של מציאות המדינה האחת, הבלתי דמוקרטית ממהותה, בה אנחנו חיים. הכול יודעים – בבירות אירופה כמו גם בפרלמנט הזה – כי עוד הצהרות לא יעצרו את ההריסה הבאה. כשהשורות ריקות מתוכן, ישראל אינה צריכה אפילו לטרוח לקרוא ביניהן כדי לזהות את האור הירוק הניתן לה, להמשיך בדיכוי הפלסטינים. ללא השלכות אמיתיות, אור ירוק זה ימשיך להאיר את דרכה. חומסה לא הייתה הראשונה. וכל עוד העדר דין וחשבון הוא הנורמה, היא לא תהיה האחרונה. קהילות פלסטיניות, בכל רחבי בקעת הירדן, מתמודדות עם התנכלויות דומות, בעוד ישראל ממשיכה להקים עוד ועוד נקודות התנחלות. בירושלים, משפחות פלסטיניות מפונות בכוח מבתיהן כדי שמתנחלים יהודים יוכלו לעבור לגור בהם. קילומטרים ספורים מזרחה, ממתינה קהילת ח'אן אל-אחמר לתורה. בדרום הר חברון, קהילות פלסטיניות הנאבקות כבר 20 שנה להישאר על אדמתן, חוששות מפסק הדין שצפוי בג"ץ לפרסם בקרוב. בית משפט לצדק כה צודק, שמעולם לא פסק נגד משטר התכנון הקפקאי של ישראל בגדה המערבית – משטר שנתפר במיוחד כדי לאסור על פיתוח פלסטיני תוך מתן אישורים להקמתן ולהרחבתן של התנחלויות ישראליות. בג"ץ, המעניק לגיטימציה לכל אלה, מתפקד כגורם מפתח המאפשר את יישומה של מדיניות בלתי חוקית בעליל של העברה בכפייה של פלסטינים מאדמתם. כל זה נמשך כבר עשרות שנים ויימשך גם כעת, לאחר שישראל השעתה לאחרונה – לפחות בינתיים – את תוכניתה לספח רשמית חלקים מהגדה המערבית. דה-יורה או דה-פקטו, מעמדה הפורמלי של קרקע פלסטינית מעולם לא מנע מישראל לקדם את האינטרסים שלה על חשבון זכויות הפלסטינים. הרי לו היו המשפט הבינלאומי או כיבוד זכויות האדם חשובים לישראל, היא לא הייתה מקימה את יותר מ-250 ההתנחלויות שבהן כבר חיים כ-600,000 ישראלים. האם אירופה זקוקה באמת להכרזה על סיפוח דה-יורה כדי לראות את המציאות נכוחה? כמה שנות כיבוש ממושך, כמה הצהרות מפורשות של מנהיגים ישראלים, כמה פרויקטים של תשתיות, כמה מתנחלים, יידרשו לאירופה כדי שתתעורר אל מציאות השליטה הקבועה של ישראל בכל דבר ובכל אדם שבין הים לנהר? מאה שנות כיבוש? מיליון מתנחלים? למה מחכה האיחוד האירופי? מדיניות החוץ האירופאית יכולה לגבות מחיר על הפרות זכויות אדם, באמצעות מינוף אפקטיבי של כוחה הנכבד של אירופה. ברור שההחלטה שלא לעשות כך היא בחירה פוליטית – אשר חותרת תחת המחויבות האירופית לזכויות האדם ומחלישה את הסדר הבינלאומי מבוסס החוק. בחירה זו אף מנרמלת את הדיכוי והדה-הומניזציה של פלסטינים, שכן – כך נראה – איש אינו צריך לתת את הדין על רמיסתם הנצחית. לא כאשר מחריבים קהילה שלמה עד היסוד, לא כאשר יורים ירי חי במאות מפגינים לאורך הגדר עם רצועת עזה, ולא כאשר עשרות משפחות נמחות מעל האדמה בהפצצת בתיהן במתקפה הכבדה על הרצועה בשנת 2014. לא עכשיו, ולעולם לא. אירופה נושאת באחריות בינלאומית. היא הגורם המשמעותי ביותר המחויב, ממהותו, לדמוקרטיה ולשלטון החוק. הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות האדם נמשכות כבר שנים, לאור היום, ממש בשכנות אליה. הניחו לרטוריקה הריקה. ראו את המציאות נכוחה. היאבקו למען הערכים האוניברסליים שעוגנו בחוק בעקבות מלחמת העולם השנייה. הגנו על זכויות הפלסטינים. הזמן לכך הוא עכשיו.

16 נובמבר 2020

בני משפחת דר'ארמה ליד שיירי רכושם לאחר שהמנהל האזרחי הרס את ביתם באל-פארסייה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 10.8.10.

בקעת הירדן

הכפר אל-פאריסייה: הרס בעילה של בנייה בשטח אש

הכפר אל-פאריסייה שבצפון בקעת הירדן שכן במקומו עוד בטרם כבשה ישראל את הגדה ב-1967, נהרס כליל בידי ישראל בשנת 2010: בקהילה, הכוללת כיום חמישה מתחמים, חיים בכל עונות השנה כ-300 תושבים, וכ-200 נוספים חיים בה רק בעונת החורף. כל התושבים חיים באוהלים ובפחונים ומתפרנסים מרעיית צאן ומחקלאות. מתחמי הקהילות אינם מחוברים לרשתות החשמל או המים וממוצע צריכת המים בהם עומד על 20 ליטר ליום לנפש בלבד – כמות הנמוכה משמעותית מהכמות המינימלית המומלצת על-פי ארגון הבריאות העולמי: 100 ליטר לנפש ליום. בנוסף אין בקהילות מוסדות חינוך וילדיה הולכים מדי יום כחמישה קילומטר ברגל לשני בתי הספר בכפר עין אל-בידא, לבנים ולבנות, שכל אחד מהם כולל יסודי ותיכון. מתחמי הקהילה מוקפים בהתנחלויות ובנקודות התנחלות: מצפון גבעת סלעית ומחולה, ממזרח שדמות מחולה ורותם, ומדרום משכיות. בנוסף על כך, הכריז הצבא על שטח הכפר ושטחים נרחבים מדרום, צפון ומערב לו, "שטח אש". שטחים נוספים באזור הוגדרו כחלק משטחי השיפוט או מהשטחים המוניציפליים של התנחלויות סמוכות. הגדרות אלה משמשות את ישראל כדי לחסום לחלוטין את גישתם של תושבי הכפר לרוב השטחים הסובבים אותו, שבהם הם רועים את צאנם מזה שנים ארוכות.

6 ינואר 2014