הצבא שב להתאמן בשטחי מגורים ומרעה של קהילות פלסטיניות: שתי קהילות פונו מבתיהן ובאחרת נותר חורבן

13 נובמבר 2016

בשבועות האחרונים שב הצבא וקיים מספר פעמים אימונים בתוך שטחי מגורים או מרעה של קהילות פלסטיניות בטענה שמדובר ב"שטחי אש". זאת על אף העובדה שקהילות אלה חיות ורועות את צאנן באדמות אלה מזה שנים ארוכות.

מטרה שהצמידו חיילים למתקן בתוך שטח מגוריה של קהילה באזור אל-פג'ם הסמוך לעקרבא. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 17.10.16

בין התאריכים 31.10.16 ל-2.11.16 פינה הצבא מבתיהן 13 משפחות פלסטיניות – המונות 64 בני אדם, מתוכם 27 קטינים – בקהילות ח'ירבת חומסה וא-ראס אל-אחמר שבצפון הבקעה. המשפחות נאלצו לעזוב את בתיהן למקומות מרוחקים ובחלק מהמקרים לקחת עמן גם את צאנן. בשנים האחרונות נדרשו תושבים מקהילות אלו, שבסמוך להן הוקמו ההתנחלויות רועי ובקעות, להתפנות מבתיהם כמה פעמים בשנה בתואנה זו.

בקהילת ח'ירבת חומסה פונו ארבע משפחות המונות 26 נפשות, בהן 14 קטינים, בשני מועדים שונים. ב-31.10.16 פונו המשפחות משעה שש בבוקר ועד 12:00 בצהריים ולמחרת הן פונו שוב בשעה שש בבוקר, והפעם הורשו לשוב רק בשעה עשר בלילה. בחודש מאי פונו 19 משפחות מקהילה זו למשך שעות ארוכות במשך שלושה ימים, שבאחד מהם לא הורשו לשוב גם בשעות הלילה ובאחר הורשו לשוב רק בחצות. בשנת 2015 פונו משפחות מהקהילה ב-19 מועדים שונים.

בקהילת א-ראס אל-אחמר פונו 9 משפחות המונות 38 נפשות, בהן 13 קטינים ונאלצו להעביר את הלילה מחוץ לבתיהן: המשפחות נדרשו להתפנות ב-1.11.16 בשעה 16:00 והורשו לשוב רק למחרת, בשעה 10:00 בבוקר. זאת לאחר שיום קודם לכן החרימו נציגי המנהל האזרחי חמישה טרקטורים המשמשים את תושבי הקהילה להובלת מים ומזון לצאן, ולאחר שב-9.10.16 הרסו כוחות המנהל עשרה מבני מגורים בקהילה. טרם פינויים אלו קיים הצבא אימונים באדמות הסמוכות לקהילה בחמישה מועדים שונים מתחילת השנה. בשנת 2015 פונו משפחות מהקהילה בשמונה מועדים שונים.

בפינוי האחרון נאלצו תושבי הקהילות לעזוב את בתיהם ולהתפנות ברגל או על גבי טרקטורים לאזור מרוחקים. חלק מהמשפחות מצאו מחסה באוהלים שהן מחזיקות בשטחי מרעה מרוחקים אך אחרות נאלצו להישאר באוויר הפתוח, ללא מחסה, במשך שעות ארוכות ואף לכל אורך הלילה.

טנקים של הצבא בשדות ח'ירבת א-ראס אל-אחמר, שחלק מאוהליה נראים בפינה השמאלית למעלה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.1.16.

בעדות שמסר ב-7.11.16 לתחקירן בצלם עארף דראר'מה סיפר סקר בני עודה, בן 20, תושב א-ראס אל-אחמר, על הפינוי:

לפני שבוע הם הגיעו והחרימו את הטרקטורים שלנו, כולל את שלי. הטרקטור הוא כמו יד בשבילי. אני משתמש בו כדי להוביל מים ומספוא לצאן ומצרכים למשפחה. הם הרסו אותי. ארבעה ימים לפני כן הם מסרו לנו הודעות פינוי ל-1.11.16, מהשעה 16:00 עד השעה עשר בבוקר שלמחרת. ביום הפינוי, בסביבות השעה 16:00, הגיעו שני ג'יפים של המנהל וג'יפ של הצבא והתחילו להוציא את התושבים מהאוהלים. הם ערכו חיפוש בכל מבנה מגורים, משפחה אחרי משפחה. נאלצנו להשאיר את הצאן שלנו מאחור. כשעזבנו היה קר בחוץ, ירד גשם והתחיל להחשיך. הגעתי עם המשפחה לאוהלים מרוחקים שיש לנו והתמקמנו שם. היו עוד משפחות שעלו על בהמות ונשארו בשטחים פתוחים בקור, הרחק מהבתים שלהן.
עבר עלינו לילה של אימה ודאגה לילדים ולנכסים שלנו. יש לנו טלאים. חששנו שצבועים וחיות בר אחרות יפגעו בהם. החיילים ירו כמה פגזים שעברו לנו מעל הראש אל שטחים מרוחקים בהרים. חששנו שפגז ייפול בינינו וניהרג.
למחרת בבוקר האימונים הסתיימו בסביבות השעה עשר. זה היה מאוד קשה, האוכל והמים שלקחנו איתנו לא הספיקו. חזרנו לאוהלים שלנו בזהירות רבה כי חששנו שנפלו לידם פגזים שלא התפוצצו. התחלנו לחפש פה ושם כדי לוודא שהמקום בטוח ולמרבה המזל לא מצאנו כלום. האוהלים היו במצב נורא, כלבים וחיות משק נכנסו לתוכם ונברו בכל דבר. הטלאים שרק נולדו כמעט מתו מצמא ומרעב וחלק מהם חלו. הזמנו וטרינר שיבדוק אותם. הילדים היו מותשים אחרי ליל האימים וחלק מהם לא הלכו באותו יום לבית הספר.
במהלך השנים כבר פינו אותנו כמה פעמים ובכל פעם זרקו אותנו למקום אחר. המדיניות הזאת נועדה להרוס לנו את הפרנסה. הם רוצים שנעזוב את המקום. פעם הם הורסים לנו, פעם מגרשים אותנו ופעם מחרימים את הציוד שלנו. המדיניות הזו מוכרת לנו ואנו יודעים איזה תכלית היא משרתת.

כשבועיים קודם לכן, ב-13.10.16, קיימו כוחות צבא אימונים גם באזור אל-פג'ם הסמוך לכפר הפלסטיני עקרבא שבמחוז שכם, שבו שטחים חקלאיים ושטחי מרעה של עשר משפחות מהכפר. המשפחות שוהות בשטחים אלה בחודשי החורף בלבד אך האוהלים עומדים בו כל השנה, ובשאר חלקי השנה נותרים במקום בני משפחה האחראים לרעיית הצאן. אזור זה, בדומה לשטח מגוריה של קהילת ח'ירבת טאנא הסמוכה, מוגדר על ידי ישראל כשטח אש והיא אוסרת על לפלסטינים לגור בו. זאת על אף שהם חיו במקום עוד בטרם כבשה ישראל את הגדה, ועל אף שישראל הקימה בסמוך להם את ההתנחלות מכורה. במקרים אלו כלל לא פונו התושבים מהמקום ולא קיבלו צווי פינוי קודם לכן, אלא נאלצו להתרחק לאחר שראו נוכחות גדולה של הצבא באזור המרעה והמגורים שלהם. אימוני הצבא הסבו נזקים לאוהלים ולמכלי המים של המשפחות החיות באזור.

מוחמד מיאדמה ליד מכלית מים שלו, שטווחה על-ידי חיילים באל-פג'ם. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 17.10.16.

מוחמד מיאדמה, בן 52, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-17.10.16 על אימוני הצבא:

אני גר כאן באזור אל-פג'ם עם המשפחה שלי והמשפחות של האחים שלי. גידלתי כאן שמונה ילדים. אנו חיים כאן ומגדלים צאן. בקיץ המשפחות חוזרות לעקרבא אבל רועי הצאן והצאן נשארים, וגם הבתים והאוהלים.
ב - 13.10.16 הצאן שלי היה בשטח מרעה באזור קרוב למקום המגורים שלנו עם רועי צאן רבים, בהם הבן שלי ת'אאיר. הגיעו הרבה חיילים אז הרועים לקחו את הצאן והתרחקו מהאזור כדי לא להיפגע מקליעים. בשעות הערב, אחרי שהחשיך, היה ירי מסיבי באזור. למחרת ראינו את החיילים מתפנים באוטובוסים והתקרבנו לאזור המגורים שלנו. המקום נראה כמו זירת קרב. היו שם מאות תרמילים ריקים באזור שבין האוהלים ובשטח שמסביבם. עשרות קליעים חוררו את מכל המים הנגרר שלי ואת המכל של אחי. הם התאמנו בירי על המכלים, הצריפים, הסוכות, השולחנות, וכל דבר שהיה שם. הם הצמידו מטרות למכלי מים מפלסטיק ופוצצו אותם בקליעים. הם לא פסחו על שום דבר ופגעו עם קליעים בכל מה שהיה שם. חששנו שנשארו שם חומרי נפץ. בדקנו את המקום היטב ולא מצאנו כלום. פחדנו מאוד.
אחרי זה היו לי חרדות. חשבתי מה היה קורה אילו אחד מרועי הצאן, היה שם חס וחלילה. היה מתרחש אסון. אני נתקף חרדה בכל פעם שאני רואה שם קליע.

הפינויים החוזרים ונשנים של קהילות בבקעת הירדן לצורך אימוני הצבא גורמים להפרעה חוזרת ובלתי נסבלת, אשר מערערת את עצם יכולתן של קהילות אלו להמשיך ולחיות בבתיהן, מאחר ותושביהן נדרשים בהתרעה קצרה, לעיתים של שעות ספורות, לעזוב את בתיהם לשעות ארוכות.בחלק מהמקרים אין לתושבי הקהילות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו, והם נותרים חשופים לתנאי מזג האוויר הקשים השוררים בבקעת הירדן. בתנאים אלה הם נאלצים לדאוג לבני משפחותיהם, מטף ועד זקן, למחסה, מים ומזון. במקרה של תושבי אל-פג'ם הגיע הצבא להתאמן באזור מגוריהם מבלי לפנותם או להודיע להם מראש, והם נאלצו לעזוב כשהבינו את המתרחש בשל הסכנה שנשקפה להם. בדיון שהתקיים ב-27.4.14 בוועדה של הכנסת נאמר במפורש כי סילוקם של תושבי הקהילות הוא אחת המטרות לשמן מתקיימים האימונים בשטחים אלה.

על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מדינה כובשת רשאית לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית ושיקולים צבאיים מידיים הקשורים לפעולת הצבא בשטח הכבוש. ישראל ככוח כובש אינה רשאית להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם. על ישראל להפסיק לאלתר את הפינויים הזמניים של קהילות לצורכי אימונים, ואת כל הפעולות האחרות שהיא נוקטת בניסיון לכפות על התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן להתפנות מהאזור.

פריטים מומלצים

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017

חקלאות

פינוי-בינוי-ניצול

הדו"ח שמפרסם בצלם היום מתחקה אחר הדרך שבה ישראל משתלטת על המרחב הכפרי הפלסטיני, שוברת אותו לרסיסים, מנשלת את תושביו מקרקע ומים ומעבירה אותם לידי מתנחלים. מהלך ההשתלטות מתואר באמצעות שלושה כפרים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – והתהליך שעברו מאז הקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. סיפורם של הכפרים ממחיש מדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית זה עשרות שנים ושבה ממלאים המתנחלים תפקיד מרכזי.

5 דצמבר 2016