שבוע של התעמרות בבקעת הירדן – המנהל האזרחי ממשיך לפגוע בקהילות בשטח C

17 ינואר 2016

הריסת מבנים ואיום בהריסה

בין ה-12.1.16 ל-14.1.16 תיעד בצלם שורת פעולות של המנהל האזרחי הפוגעות בחמש קהילות בבקעת הירדן. בח'ירבת עין כרזליה צילמו נציגי המנהל את מבני הקהילה, ככל הנראה לקראת הריסה חוזרת במקום. בח'ירבת עינון הרסו הכוחות מבנים חקלאיים ובריכת מים המספקת מים לקהילת ירזה השכנה. בנוסף הודיעו נציגי המנהל האזרחי למשפחות מהקהילות ירזה וח'ירבת א-ראס אל-אחמר על כך שיאלצו להתפנות פעם נוספת מבתיהם בשל אימונים צבאיים בסמוך לבתיהם. פעולות אלו מהוות חלק מהאמצעים בהן נוקטות הרשויות הישראליות במסגרת מאמציהן המתמשכים לצמצם נוכחות פלסטינית בשטח C.

דחפורי המנהל הורסים מבנה חקלאי בח'ירבת עינון. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 14.1.16.

ביום שלישי 12.1.16 בשעות הבוקר הגיעו נציגי מנהל האזרחי וצילמו את אוהלי המגורים והמבנים בקהילת ח'ירבת עין כרזליה. זוהי קהילת רועי צאן קטנה השוכנת בצפון בקעת הירדן, כחמישה קילומטרים מדרום-מערב לכפר אל-ג'יפתליק. האדמות עליהן יושבת הקהילה הושכרו לתושביה על-על-ידי בעליהן, תושבי הכפר עקרבא השוכן כעשרים קילומטר ממזרח למקום. הקהילה מורכבת מחמש משפחות שמקורן בעקרבא החיות במקום מזה למעלה מ-25 שנה. הן מונות כיום למעלה משלושים נפש, כמחציתם קטינים. התושבים מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן, ובמהלך האביב והקיץ עוזבים את המקום למספר חודשים כדי לרעות את הצאן באזורים אחרים בבקעה. משפחות הקהילה חזרו לבתיהן בח'ירבת עין כרזליה במהלך חודש אוקטובר 2015.

בין השנים 2014 ל-2015 הרס המנהל האזרחי ארבע פעמים את כל המבנים בקהילה, וקיים חשש כבד כי צילום המבנים על ידי המנהל מהווה הכנה לקראת הריסה נוספת של בתי הקהילה והותרת תושביו ללא קורת גג בחורף.

בנוסף לכך, בבוקר יום ה' ה-14.1.16 הרס המנהל האזרחי ארבעה מבנים לאחסון ציוד חקלאי ותבואה באדמות ח'ירבת עינון השוכנת במרחק של כחמישה קילומטרים מהעיר טובאס. המבנים שייכים למשפחות מטובאס שבבעלותן אדמות חקלאיות באזור. באותו היום הרסו נציגי המנהל האזרחי בח'ירבת עינון גם בריכה לאגירת מים המספקת מים באמצעות צנרת לח'ירבת ירזה השוכנת כשבעה קילומטרים מצפון-מזרח לטובאס. באוגוסט 2015 הרס המנהל האזרחי שני מבני מגורים בח'ירבת עינון, ובינואר 2015 פירקו נציגי המנהל האזרחי והחרימו צינורות מים שנועדו להעביר מים לח'ירבת ירזה, שאינה מחוברת לרשת המים ושמכליות המים מתקשות להגיע אליה בשל הדרך המשובשת.

פינויים זמניים

עוד במהלך יום ה', 14.1.16, הגיעו נציגי המנהל האזרחי גם לח'ירבת א-ראס אל-אחמר השוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה הפלסטינית טמון. בקהילה זו חיות יותר מעשרים משפחות, המונות כ-120 תושבים, כמחציתם קטינים. נציגי המנהל מסרו לעשר ממשפחות הקהילה, המונות חמישים נפשות, מתוכם 26 קטינים, צווים המורים להן להתפנות מבתיהן ב- 26 לינואר משעות הצהריים ועד הערב ושוב ב-27 לינואר, משעות הבוקר ועד הצהריים, בתואנה שהצבא צריך לקיים אימונים בסמוך לחלק זה של הקהילה. במהלך 2015 פונו תושבים מהקהילה שמונה פעמים בתואנה זו. יום קודם לכן (יום ד', 13.1.16) מסר המנהל האזרחי צווי פינוי ל-14 משפחות מאיבזיק, שנדרשו גם הן להתפנות מבתיהן לשבע שעות ב-27.1.16. משפחות אלה מונות יותר מ--86 נפשות, בהם 46 קטינים. במהלך 2015 פינה המנהל האזרחי תושבים מהקהילה שמונה פעמים בתואנה שהצבא צריך להתאמן בסמוך לבתיהם.

משפחה מתפנה מאזור אל-מאלח בבקעת הירדן. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 3.5.15.

ההתעמרות המתמשכת של הרשויות הישראליות בתושבי הקהילות בבקעת הירדן היא חלק מהמאמצים שמשקיעים המנהל האזרחי והצבא בניסיון לדחוק את הקהילות הפלסטיניות אל מחוץ לשטח C, בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הדבר מהווה העברה כפויה של תושבים פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש, בין אם הוא נעשה במישרין, באמצעות הריסת בתיהם, ובין אם בעקיפין, באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית של איום מתמיד, ועל ידי פינויים תקופתיים ומגבלות דרקוניות על יכולתם של תושבי הקהילות לקיים את עצמם.

פריטים מומלצים

חקלאות

כבתוך שלה

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

4 יוני 2013

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017

חקלאות

שפכים ללא גבולות

מהדו"ח, העוסק בהזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית, עולה כי שפכיהם של כשני מיליון איש - מההתנחלויות, מירושלים ומיישובים פלסטיניים, אינם מטופלים. ההזנחה המתמשכת גורמת למטרדים קשים ברחבי הגדה ועלולה לזהם את אקוויפר ההר.

28 יוני 2009