בסוף שנת 2016 הוקמו שתי נקודות התנחלות (מאחזים) חדשות בצפון בקעת הירדן. בטכניקות הדומות למהלכי נישול ישראליים אחרים ברחבי הגדה, כך גם במקרה הנוכחי: המאחזים עצמם נבנים על עשרות דונמים בודדים, אך חתימתם בשטח מרחיקת לכת הרבה יותר והם מהווים בסיס להשתלטות ישראלית על אלפי דונמים. מדיניותה ארוכת השנים של ישראל באזור זה, שמכוונת לגירוש הקהילות הפלסטיניות מהאזור, מיושמת תוך שילוב בין צווים צבאים, אמצעים מנהלתיים ותכנוניים ופעילות צבאית. המתנחלים במאחזים החדשים משמשים כזרועה הארוכה של המדינה: תוך ניצול מעמדם כאזרחים ישראלים בשטח כבוש הם תוקפים רועי צאן פלסטינים ומונעים את גישתם לאדמות שמהוות מקור מחייה מרכזי עבור קהילותיהם מזה עשרות שנים.
המאחז החדש הראשון מבין השניים הוקם בצפון הבקעה בספטמבר 2016. תחילה, הוא הוקם על חלקה בבעלות פלסטינית פרטית במרחק של כמה מאות מטרים מהמאחז "גבעת סלעית", שהוקם ב-2001 ומההתנחלות מחולה שהוקמה ב-1968. כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 2017, העבירו המתנחלים את מבני המאחז לראש גבעה סמוכה, לחלקה שנרשמה בטאבו כרכוש ממשלתי עוד לפני שישראל כבשה את הגדה. ישראל מנכסת לעצמה "אדמות מדינה" אלה, שנועדו לשרת את צורכי האוכלוסייה המקומית, ומייעדת אותן לצרכיה הבלעדיים. העברת המאחז לחלקה המסווגת ״אדמת מדינה״ מרמזת כי המהלך נעשה בתיאום עם הרשויות הישראליות.
שטח המאחז משתרע כיום על כ-50 דונם בהם הוקמו צריף למגורים, כמה אוהלים, מכלאה לצאן ולבקר ומיכל מים גדול. לפי הערכות פעילים ישראלים, במאחז גרים כעשרה צעירים. ממיקומו בראש הגבעה חולש המאחז על וואדי ח'ילת חמד, שבו שוכן אחד ממקבצי האוהלים המרכיבים את קהילת הרועים הוותיקה ח'ירבת תל אל-חימה, המונה כמאתיים נפשות. המאחז מוקף באלפי דונם של אדמות מרעה של קהילה זו; של מקבץ קהילות אל-פאריסייה, המונה כ-300 נפשות בחורף וכ-100 בקיץ; ושל הכפר כרדלה, המונה כ-450 תושבים.
המאחז החדש השני הוקם כחודשיים מאוחר יותר, בנובמבר 2016, כשמונה ק"מ מדרום לראשון, ובמרחק של כ-300 מטרים בלבד מהמחנה הצבאי "מגמת נצח יהודה". בתחילת ינואר 2017 הביאו תושבי המאחז למקום עדר בקר המונה כמה עשרות פרות ובנו בו מכלאה ומבנים חקלאיים. באפריל 2017 תיעדו פעילות מחסום ווטש צינור מים שמחבר את המאחז לבסיס הצבאי. חשיפת העובדה שהמדינה מספקת מים למאחז שהיא עצמה מגדירה כבלתי חוקי היא שהובילה, ככל הנראה, להרחקתו במאי 2017 למקום המכונה ח׳ירבת א-סוויידה, במרחק של כארבעה ק"מ מהמחנה. המיקום החדש נמצא בתוך שטח שעליו הכריז הצבא "שטח אש", גם הפעם על חלקה שנרשמה בטאבו כרכוש ממשלתי עוד לפני הכיבוש.
תמונה
נקודת ההתנחלות בסמוך לח'ירבת תל אל-חימה.
המאחז משתרע כיום על-פני כ-40 דונם, וקיימים בו אוהלים, סככות, מתקנים חקלאיים, מכלאה לבקר, לוחות סולאריים, מכל מים גדול וטרקטור. לפי הערכת פעילים ישראלים, גם במאחז זה גרים כעשרה צעירים. גם מאחז זה מוקף באלפי דונמים של אדמות מרעה של שלוש קהילות פלסטיניות ותיקות: ח'ירבת סמרה, המונה כ-40 נפשות בחורף, ועומדת ריקה במשך שלושה חודשים בקיץ; ח’לת מכחול, המונה כ-40 נפשות; ועין אל-חילווה המונה כ-55 נפשות.
השפעתם של המאחזים חורגת בהרבה משטחם הבנוי: המתנחלים הגרים בהם משקיעים מאמצים רבים בחסימת גישתם של הרועים הפלסטינים לאדמותיהם. לצורך כך הם יוצאים לסיורי הפחדה כשהם רכובים על סוסים ועל טרקטורונים, חמושים באלות וברובים, ומגרשים רועי צאן פלסטינים. בצלם תיעד מקרים שבהם מתנחלים רכבו לתוך עדרי כבשים כדי לפזרם, דרסו בעלי חיים או יידו עליהם אבנים, וכן מעשי אלימות ואיומים כלפי רועי הצאן עצמם.
המתנחלים משתלטים על שטחי המרעה מהם הם מדירים את הרועים הפלסטינים, ורועים בהם את עדרי הצאן והבקר שלהם. כך הם מנצלים את שטחי המרעה לצרכיהם שלהם ופוגעים פגיעה קשה במקור הפרנסה העיקרי של הרועים הפלסטינים.
תושבי הקהילות התלוננו בפני הצבא והמשטרה על השגרה האלימה שנכפתה עליהם, אך מערכת אכיפת החוק הישראלית נמנעת באופן עקבי מנקיטת צעדים כלשהם נגד המתנחלים. תושבים פלסטינים מספרים כי גם כאשר חיילים נוכחים בעת תקיפה, הם עומדים מנגד, לצד המתנחלים.
הקמת המאחזים והאלימות שנוקטים תושביהם כלפי התושבים הפלסטינים מתקיימות בחסות המדינה ואינן מתרחשות בחלל ריק. הן מהוות חלק בלתי נפרד ממדיניות ישראל בבקעת הירדן מאז 1967, הכוללת מגוון אמצעים – רשמיים ולא רשמיים – שנועדו לצמצם את הנוכחות הפלסטינית בבקעה ולהעמיק את השליטה הישראלית באזור. כך, ישראל אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחי הבקעה וצפון ים המלח ומנצלת שטחים אלה לצרכיה שלה. היא אוסרת עליהם לשהות בשטחים אלה, לבנות בהם, לרעות בהם צאן ולעבד בהם את אדמותיהם. איסור זה מתבסס על תירוצים משפטיים שונים: כבר ב-1967, חודשים ספורים לאחר ראשית הכיבוש, הכריזה ישראל על כל השטחים שנרשמו כרכוש ממשלתי בתקופת השלטון הירדני – המהווים 53% משטח אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח – שטחים סגורים. בנוסף, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים הכריז הצבא על 45.7% משטח הבקעה כ"שטחי אש", ואסרה על פלסטינים להיכנס אליהם או לשהות בהם. ישראל גם הכריזה על כ-20% משטח הבקעה "שמורות טבע" ו"גנים לאומיים", ושטחים אחרים הוקצו להתנחלויות שהוקמו בבקעה זמן קצר לאחר הכיבוש (חלק מהשטחים הנ"ל חופפים זה לזה).
על כל אלה מתווסף האיסור הגורף שמטילה המדינה על בניית בתי מגורים או מבני ציבור בקהילות פלסטיניות אלה, סירובה לחבר אותן לתשתית בסיסית של מים וחשמל והימנעותה מסלילת כבישים שיובילו אליהן. כאשר בלית ברירה בונים התושבים ללא היתרים – מוציא נגדם המנהל האזרחי צווי הריסה. בין אם הצווים ממומשים ובין אם לאו, האיום הגלום בהם מרחף מעל התושבים כל העת. בחלק מהקהילות הרס המנהל את בתיהם של אותם תושבים כמה פעמים.
מאז שנת 2006 ועד ה-30.11.17 הרס הצבא 205 מבנים בקהילות שבסמוך אליהן הוקמו המאחזים החדשים: בקהילת ח’לת מכחול הרס הצבא 25 מבני מגורים ו-37 מבנים אחרים; בקהילת ח'ירבת סמרה הרס הצבא 4 מבני מגורים ו-6 מבנים אחרים; בקהילת עין אל-חילווה הרס הצבא 15 מבני מגורים ושבעה מבנים אחרים; בקהילת ח'ירבת תל אל-חימה הרס הצבא 17 מבני מגורים ו-12 מבנים אחרים; בקהילת אל-פאריסייה הרס הצבא 61 מבני מגורים ו-21 מבנים אחרים. בסך הכול איבדו בתקופה זו 391 תושבים את ביתם, בהם 157 ילדים ובני נוער.
מציאות חיים מייאשת וקשה מנשוא זו נכפית על תושבי קהילות אלה במטרה לגרום להם לעזוב – לכאורה מרצונם – את בתיהם. יצירתה של מציאות כזו שקולה במהותה לגירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם והיא מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים מהלכים המובילים לגירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.
הקמתם של שני המאחזים החדשים מסייעת למדינה לממש את תכליתה העיקרית בגדה: נישול התושבים הפלסטינים מאדמותיהם ומבתיהם והשתלטות על רכושם. כל אחת מההגבלות שהטילה המדינה על התושבים הפלסטינים איפשרה למתנחלים לפלוש לאדמותיהם, להקים בהן התנחלויות ומאחזים ולהשתלט על שטחים נרחבים סביבם. המדינה אמנם טוענת כי המאחזים נמצאים באזור באופן "בלתי חוקי", מ"יוזמתם הפרטית" של המתנחלים, ואולם הימנעותה מפעולה כלשהי כדי לשנות מציאות זו מרוקנת טענות אלה מתוכן. סירובה של המדינה לפנותם, למנוע את שגרת התקיפות ולהעמיד לדין את האחראים לה – מלמדת על השימוש שהיא עושה בהתנהלות העבריינית של המתנחלים לביסוס שליטתה באזור, תוך מתן מס שפתיים של "התנערות רשמית". פעולות אלה משלימות את אמצעי הנישול הרשמיים שישראל מפעילה באזור (כמו גם בחלקים אחרים של הגדה), וממלאות תפקיד מרכזי ביישום מדיניותה.
עבד דראר'מה, בן 80, רועה צאן תושב ח'ירבת סמרה, נשוי ואב לתשעה, סיפר בעדות שמסר ב-20.12.17 לתחקירן בצלם עארף דראר'מה:
אני עוסק בגידול צאן. זה מקצוע שעובר במשפחה שלי מדור לדור. מזה אנחנו מתקיימים ומגדלים את ילדינו. אשתי הראשונה נפטרה לפני כמה שנים וכל הילדים שלי כבר התחתנו ועזבו כדי לחפש פרנסה במקומות אחרים. מאז התחתנתי שוב. רציתי להמשיך את החיים.
לפני הכיבוש היינו נודדים באדמות שלנו: בח'ירבת סמרה, בח'ירבת א-סוויידה ובח'ירבת אל-מזוקח. היו לנו חיים מצוינים – בלי הכיבוש, הבסיסים הצבאיים והמתנחלים. הכבשים שלנו היו יכולות לנוע בחופשיות בשטחי המרעה, והיו לנו מרחבים פתוחים, פרנסה טובה וחיים נוחים. במשך עשרות שנים גרתי בח'ירבת א-סוויידה עם עוד משפחות מהמשפחה המורחבת שלי. אחרי מלחמת 1967 החיים שלנו הפכו לגיהינום. הצבא הגיע וגירש אותנו מאזור ח'ירבת א-סוויידה. הם תקפו אותנו, החרימו את הצאן שלנו, והרגו הרבה כבשים. ברחנו והשארנו הכול מאחורינו, רק כדי לשמור על חיינו וחיי הילדים שלנו. מאז רדפו אותנו האסונות בזה אחר זה, ולא חזרנו לחיים נורמליים. הכיבוש גזל מאיתנו את הפרנסה שלנו וכל דבר שהסב לנו אושר. החיים שלנו נהיו קשים מאוד.
אחרי שברחנו מח'ירבת א-סוויידה ומח'ירבת אל-מזוקח עברנו לגור בח'ירבת סמרה. בהתחלה גרו כאן איתנו עשרות משפחות, אבל היום נשארנו רק משפחות בודדות, כי החיים פה הם גיהינום. לפני כמה שנים הגיעו לכאן דחפורים והרסו את האוהלים שלי, של הבנים שלי ושל השכנים. הם אמרו לנו שזה בגלל שאין לנו היתרי בניה לאוהלים. אבל באותו זמן הם בונים בתים בהתנחלויות.
כך המשיכו תנאי החיים שלנו להתדרדר, והם החמירו במיוחד בשנה האחרונה. פתאום הגיעו מתנחלים והקימו אוהלים בראש גבעת ח'ירבת אל-מזוקח. יש לנו באזור הזה אדמות שרשות הטבע והגנים גירשה אותנו מהן בטענה שאסור לרעות בהן. היום המתנחלים רועים את הבקר שלהם באדמות אלה, בזמן שלנו לא מרשים להביא את הצאן שלנו למרעה. אנחנו מפחדים מהם כי הם חמושים והצבא עומד לצידם, נגדנו. הצבא מגרש אותנו מהאזור בטענה שזה שטח צבאי, אבל הצווים הצבאיים שחלים עלינו לא חלים על המתנחלים.
לפני חצי שנה המתנחלים עברו מח'ירבת אל-מזוקח לח'ירבת א-סוויידה והקימו שם את האוהלים שלהם. זה היה אסון עבורנו. א-סוויידה היא אדמת אבותיי, והיא נפרסת על פני אלפי דונמים. עכשיו המתנחלים סגרו אותה בפנינו, ולנו אין יכולת או כוח לשנות את המצב. המתנחלים הביאו בקר וכבשים והם רועים באדמות המרעה שלנו, אל מול העיניים שלנו, בעוד שעלינו אוסרים להיכנס אליהן ולגור בהן.
המתנחלים כל הזמן מסתובבים בשטחי המרעה, מלווים בכלבים תוקפניים. הם מאיימים להרוג את הבנים שלי ואת המשפחה שלי ושל הרועים האחרים אם ניכנס לאדמות המרעה. התלוננו על זה כבר כמה פעמים בפני הצבא, אבל הצבא עומד לצד המתנחלים. הוא מגביל את רועי הצאן, ומאלץ אותם לחיות במקומות רחוקים.
חיינו נהיו מרים, ובנוסף התחלנו לצבור חובות. המרעה היה מספק מזון לכבשים, וגם אנחנו היינו מלקטים צמחי מאכל. היום התנועה שלנו מוגבלת לשטח קטן מאוד, ואנחנו צריכים לקנות מספוא לצאן, שמחירו גבוה מאוד. מכרתי חלק מהכבשים שלי כדי לקנות מספוא, וכך גם עשו שאר הרועים באזור. זה מקשה מאוד על החיים שלנו – גם כלכלית וגם נפשית. אנחנו לא יודעים מה לעשות.
בשנים האחרונות, בגלל שכל כך מגבילים אותנו ובגלל שלא נשאר לנו איפה לרעות, התחלנו לנדוד בקיץ לאזורים רחוקים. אנחנו נאלצים לעזוב את האוהלים שלנו כדי לגור ליד אדמות מרעה באזור טובאס, וזה מוסיף סבל על המצוקה שלנו. גם ככה החיים שלנו היו קשים, וכשהגיעו המתנחלים הם הפכו לגיהינום. בגללם אנחנו חיים בדאגה ובפחד על עצמנו, על הילדים שלנו ועל הצאן. זוהי האדמה שלנו. באיזו זכות הם משתלטים עליה?
תמונה
זהרה איוב לאחר שהמנהל האזרחי הרס את ביתה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.9.16
זהרה איוב, בת 69, תושבת ח'ירבת תל אל-חימה, עובדת בגידול צאן, נשואה ואם לשלושה עשר, סיפרה בעדות שמסרה ב-20.12.17 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:
מאז שהתחתנתי אני חיה עם בעלי באזור ח'ירבת תל אל-חימה, בבקעת הירדן. כמה פעמים נאלצנו לנדוד פה באזור בגלל הצבא והמנהל האזרחי. הפעם האחרונה הייתה בשנה שעברה, כשהם הרסו לנו צריפי מגורים ודירי צאן ולא השאירו לנו כלום, בטענה שבנינו בלי היתר. כבר אין לנו יכולת לבנות צריפים שעולים הרבה כסף, לכן הקמנו אוהלים במקום.
החיים שלנו נעשו קשים במיוחד מאז שהקימו את המאחז החדש, לפני שנה בערך. המתנחלים רודפים אחרינו עד לבתים שלנו, צועקים עלינו, מצלמים אותנו, דורשים שנעזוב את המקום ואומרים שזו האדמה שלהם – למרות שהם בכלל מתנחלים. הם אפילו מצלמים את דירי הצאן. הם רודפים אחרי הילדים שלי בזמן שהם רועים את הצאן. הרבה פעמים הם יידו אבנים על הצאן, וכמה כבשים אפילו הפילו את העוברים שלהן בגלל שמתנחלים רדפו אחריהן ויידו עליהן אבנים.
בעקבות הקושי לרעות את הכבשים באדמות שלנו, אנחנו נאלצים לקנות מספוא כדי להאכיל אותן, וזה מאוד קשה לנו כספית. בגלל קניית המספוא צברנו חובות, וזה עוד מקור לדאגות. אנחנו בקושי מתקיימים, והרווחים מהצאן בקושי מספיקים למחייה שלנו. אנחנו לא יכולים לקנות מזון לצאן בכל ימות השנה, כי זה הפסד גדול שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו חיים בלי חשמל ובלי מים זורמים. בחודש יולי הגיעו אנשי המנהל האזרחי והחרימו את הלוחות הסולריים שקיבלנו בחודש מארס כתרומה מארגון סיוע. אנחנו נאלצים לקנות מים ממכליות שנמצאות באזור עין אל-בידא. לעומת זאת, ברגע שהמתנחלים הגיעו למקום הם חוברו למים ולחשמל במהירות מדהימה ואפילו נטעו עצי זית. אם אנחנו היינו נוטעים עצים הצבא והמנהל האזרחי היו מגיעים מיד כדי לעקור אותם.
תמונה
המנהל האזרחי מחרים מכלי מים בחי'רת תל אל-חימה. צילום: עארף דארא'מה, בצלם, 17.7.17
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להירדם בלילות. אני לא מרגישה נחת מכלום. אני מפחדת על הילדים שלי, דואגת שיקרה להם משהו רע ותוהה איך הם ימשיכו כך את החיים שלהם. אני כבר אישה זקנה ולא מפחדת על עצמי, אבל אני כן חוששת לגורל הילדים שלי ולגורל ילדיהם.
אני לא מבינה מה הם רוצים מאיתנו. אנחנו לא מציקים להם. הם אלה שמציקים לנו ורודפים אותנו לכל מקום. אמרתי לילדים שלי "בואו נעזוב למקום בטוח, לא חשוב לאן". אבל הם אמרו לי ש"אין מקום בטוח, אין מקום שאין בו מתנחלים. הם השתלטו על כל האדמות". אמרתי להם שאולי נעזוב לשכם אבל הם אמרו לי ש"אפילו בשכם המתנחלים השתלטו על כל האדמות שלה. לא נשאר דבר".
אני כל הזמן חושבת, לאן נלך? אנחנו לא רוצים כלום, רק ביטחון ולחיות בשקט. את העבודה הקשה הזו קיבלנו, את החיים הקשים עם הצאן וגידולו בתנאים כה קשים גם קיבלנו. אבל מה אנחנו יכולים לעשות עם המתנחלים? ההרגשה של האדם שהוא נלחם על פת לחם, שהוא כל הזמן תחת איום, כל הזמן חי בפחד, זה דבר שאי אפשר לשאת. אילו היה מקום אחר שניתן לעבור אליו, שבו יהיו אדמות מרעה ומקום לבנות בתים בשבילנו, לא הייתי חושבת פעמיים, הייתי עוברת מיד.
בעשור האחרון, הפכו מאחזים ו"חוות חקלאיות" לאחת השיטות המרכזיות שנוקטת ישראל להשתלטות על שטחים בגדה המערבית ולגירוש קהילות פלסטיניות החיות בהם. בניגוד למהלכים פורמליים של הקמת התנחלויות, הקמת המאחזים יכולה להתבצע במהירות ודורשת משאבים וכוח אדם מעטים יחסית. השתלטות על שטחים חקלאיים באמצעות מאחזים וחוות גם מאפשרת למדינה להתנער מאחריות להשתלטות על הקרקע ולפעולות האלימות והבלתי חוקיות של המתנחלים, על אף שהיא תומכת במאחזים בדרכים שונות. בכך היא מצליחה למסגר את מעשיהם של המתנחלים, שלוחיה, כסוגיה של אכיפת חוק במקום כסוגיה של מדיניות.המאחזים מוקמים במהירות באזורי מפתח והמתנחלים מצליחים להשתלט תוך זמן קצר על שטחים נרחבים ולקבוע עובדות בשטח באמצעות פלישה עם עדרי צאן ובקר למרחב הפלסטיני, התעמתות מכוונת עם התושבים הפלסטינים ותקיפתם האלימה. בחלק מהמקרים המאחזים מוקמים ללא אישור פורמלי מצד הרשויות הישראליות, ובחלקם בשיתוף פעולה עם הרשויות, תוך הישענות על הסכמי הקצאה לצרכים חקלאיים, דוגמת מרעה ועיבוד חקלאי. גם במקרים בהם קיימת הקצאת שטח מטעם המדינה, המתנחלים חורגים לא פעם משטח ההקצאה, וכך מרחיבים את השטח הנמצא בשליטתם. פעילות המתנחלים זוכה במקרים רבים גם לשיתוף פעולה מצד הצבא, הנמנע מהריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהקימו, מספק למתנחלים שירותי אבטחה ומשתתף לעיתים קרובות באופן פעיל בגירושם האלים של התושבים הפלסטינים. מאז ה-7 באוקטובר התגברה מאוד פעילות המתנחלים להשתלטות על קרקע, הן מבחינת היקפה ועקביותה, הן מבחינת רמת האלימות שהמתנחלים נוקטים והן מבחינת מעורבותו הפעילה של הצבא באלימות. במסגרת זו גורשו ממקום מושבן באמצעים אלה לפחות 19 קהילות פלסטיניות, ולקהילות רבות נוספות נשקף איום חמור.קהילת ואדי קלט (אל-כעאבנה), שבה 15 משפחות המונות 80 נפשות, בהן 40 קטינים, שוכנת באזור ואדי קלט, המכונה גם אל-עראערה-אל-חת'רורה, מאז שנת 1983 ולאורך השנים התפרנסו תושביה בעיקר מרעיית צאן. תושבי הקהילה, בני שבט אל-כעאבנה, גורשו מהנגב לאחר הקמת המדינה ועברו תחילה לאזור חברון, ומשם לאזור שממזרח לירושלים. מאז התיישבו באזור ואדי קלט הם גורשו פעמיים: בפעם הראשונה, בעקבות הקמת ההתנחלות כפר אדומים; בפעם השנייה, עם הקמת ההתנחלות מצפה יריחו.בשנת 2018 הוקם בשטחן המוניציפאלי של ההתנחלויות מצפה יריחו ומעלה אדומים המאחז "חוות לכתחילה", במרחק של כ-150 מטרים ממזרח לקהילת ואדי קלט. במאחז לכתחילה פועלת ישיבה לנוער חרדי שנשר ממסגרות אחרות, הנתמכת כספית על-ידי קק"ל ומשלבת לימודים עם עבודה חקלאית ורעיית צאן. במקום נערכים גם אירועים. לבצלם נודע כי בין החטיבה להתיישבות, לה הוקצתה הקרקע על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי במנהל האזרחי, לאנשי המאחז נחתם חוזה הקצאת שטח למרעה ונטיעות באזור הנמצא מצפון מזרח למאחז. חוזה ההקצאה מתיר שימוש בקרקע למרעה אולם למיטב ידיעת בצלם החוזה וגם המצב התכנוני לא מאפשרים בניה ולכן ככל הנראה המבנים בחווה אינם חוקיים, ובכל מקרה לא כוללים את שטח הקהילה.בשנת 2022 הוקם ממערב לקהילה מאחז נוסף, וכך היא נותרה דחוקה בין שני המאחזים ממזרח ומערב, כביש מספר 1 מדרום ושמורת הטבע ואדי קלט מצפון. עקב כך, ובשל אלימות שמפעילים המתנחלים, הצטמצמו מאוד שטחי המרעה העומדים לרשות הקהילה.תושבי הקהילה מעידים כי מאז הקמת "חוות לכתחילה", הם חווים התנכלויות בהיקף שלא הכירו בעבר. הם מדווחים על תקיפת רועים שיצאו עם הצאן ופלישות לקהילה עצמה. לדברי תושבי הקהילה, במהלך פלישות אלה מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז תקפו תושבים, יידו עליהם אבנים ואיימו עליהם. על אף שהאירועים חזרו על עצמם, כאשר פנו התושבים למשטרת ישראל זו לא עשתה דבר להפסקת התקיפות וההטרדות, ולעומת זאת עצרה תושבים מהקהילה, לרבות קטינים.יצירתם המכוונת של "חיכוכים" מסוג זה מדגימה היטב את המטרה שלשמה מוקמים מאחזי החוות ואת האופן שבו יושביהם מבססים את אחיזתם בקרקע. ההתנכלות המכוונת של מתנחלי המאחזים לחקלאים הפלסטינים יוצרת מצג שווא של "עימות" סימטרי בין המתנחלים לחקלאים, שאותו מנצל הצבא להרחקת הפלסטינים בעילה של "צורך ביטחוני", לא פעם בכוח. כאשר אירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב, נחסמת גישתם של החקלאים לאדמות המשמשות אותם למרעה, וכך נפגעת קשות יכולתם להתפרנס מרעיית צאן. ההתנכלות לאנשי הקהילה לא מסתכמת בניסיון לדחוק אותם משטחי המרעה, אלא כוללת גם את הגבלת התנועה של אנשי הקהילה. עוד לפני המלחמה סגרו המנהל האזרחי והצבא שער חשמלי שהציבו על הדרך המובילה לקהילה. בכך מנעו מהתושבים לצאת ולהיכנס דרך כביש הגישה שמול הכניסה להתנחלות והמתנחלים החלו לערוך סיורים באזור. במהלך המלחמה חסם הצבא גם את הכביש ההררי והמפותל לכיוון יריחו, ובכך הקשה עוד יותר על התנועה מהקהילה ואליה ועל הגעת התושבים לעיר, שבה הם מקבלים שירותים. לאחרונה נפתח המחסום על כביש הגישה במהלך שעות היום, אך הצבא שב וסוגר אותו מדי לילה, ובכל אופן היציאה מהכביש לכיוון יריחו חסומה והוא אינו יכול לשרת את תושבי הקהילה.מאז החלה המלחמה התגברו עוד יותר התקפות מתנחלים על הקהילה. ההתקפות כללו מספר פלישות בשעות הלילה, כאשר חלק מהתוקפים לבשו מדים או היו רעולי פנים והגיעו מכיוון המאחז. הם נכנסו לבתים, איימו על התושבים, דרשו מהם לעזוב את בתיהם והסבו נזקים לבתים ולרכוש. מתנחלים גם פגעו כמה פעמים בתשתיות המים של הקהילה, שאספקת המים שלה מגיעה מחברת מקורות. בדצמבר 2023 ירדה תדירות התקיפות בעקבות התערבות המנהל האזרחי בלחץ ארגונים הומניטריים. עם זאת, מתנחלים המשיכו למנוע את הגישה לשטחי המרעה, מה שפגע קשות בפרנסת התושבים. בעקבות זאת נאלצו רוב הרועים למכור את מרבית הכבשים שלהם לאחר שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות מספוא להאכלתן. חלקם נאלצו לעבור לעבוד כפועלים ולוותר על אורח חייהם המסורתי.עדויות שגבה בצלם מכמה מתושבי הקהילה ממחישות את השפעת המאחז על חיי התושבים הפלסטינים הגרים ורועים בסמוך אליו ואת ההתעמרות בהם מצד המתנחלים והצבא.תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות משניים מתושבי הקהילה:טאייל כעאבנה, בן 41 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.24:יש לי שישה ילדים והבן הגדול שלי, מוחמד, בן 23, כבר נשוי. הקהילה שלי גרה בעבר במקום שבו הוקמה התנחלות מצפה יריחו, וגורשה משם בשנת 1983. משם הקהילה עברה למיקום שבו היא נמצאת עכשיו ושם אני נולדתי, באותה שנה. מאז שהוקם המאחז, לפני חמש שנים, אנחנו סובלים מהתקפות מצד המתנחלים שמגיעים מכיוון מאחז הרועים.במאי ויוני 2023, היו כמה תקיפות רצופות מצד מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז. באחד המקרים, מתנחלים נכנסו עם הכבשים שלהם ונתנו להן לרעות באמצע הקהילה. התושבים גירשו את הצאן, ואז המתנחלים הזעיקו לעזרתם מתנחלים נוספים שהגיעו מכיוון המאחז, חלקם חמושים באלות ומקלות וחלקם היו רעולי פנים. הם תקפו אותי ועוד כמה מבני המשפחה שלי, כולל הבן שלי, בן 14, האחיין שלי, בן 16, ובן דוד שלי מוחמד איבראהים, בן 60.הזעקנו את המשטרה אבל השוטרים שהגיעו עצרו דווקא אותנו. הם אזקו לנו את הידיים ולקחו אותנו לתחנת המשטרה בהתנחלות מעלה אדומים, ושם השאירו אותנו אזוקים על ספסל עם עיניים מכוסות בחתיכת בד במשך 24 שעות. חקרו אותנו והאשימו אותנו בתקיפת אנשי צבא, למרות שהעימות היה בכלל עם מתנחלים. הבן שלי והאחיין שלי שוחררו ללא ערבות, ואני ובן דוד שלי נאלצנו להפקיד כל אחד ערבות של 1,500 ש״ח.אחרי ה-7 באוקטובר ראינו מחפר גדול של המנהל האזרחי עם חיילים, שחסמו בתלוליות עפר את הכביש שמוביל לחלק מבתי הקהילה. בעקבות הסגירה של הדרך הזו ודרכים אחרות לקהילה שנחסמו עוד לפני המלחמה, אנחנו נאלצים לנסוע בדרך עוקפת משובשת שמאריכה מאוד את הנסיעה ליריחו. לפני כן יכולנו להגיע לכביש הראשי, כביש יריחו-ירושלים, בתוך 5 דקות.בערך 30-20 יום אחרי ה-7 באוקטובר, אני זוכר ששמעתי בלילה תנועה בחוץ וכשיצאתי לבדוק ראיתי כמה מתנחלים מתקדמים לכיוון הבית שלי. פחדתי, לכן אמרתי לנשים ולילדים לברוח לבית של קרובי משפחה שנמצא גבוה יותר, ואני ושניים מהבנים שלי ברחנו לכביש הראשי. המתנחלים הרסו ארבעה פאנלים סולאריים שהשגתי בעזרת האיחוד האירופי, ומחסן שבו אני שומר מספוא בשטח של 4x4 מטר. לאחר מכן ראיתי שהם חזרו לכיוון המאחז. באותו לילה רק המשפחה שלנו הותקפה.מאז 7.10.23, ההתקפות התגברו. מתנחלים התחילו להגיע כמעט כל יום לקהילה, חלקם הגיעו במדים. הם הסתערו על הבתים, האירו על הדיירים הישנים עם פנסים, שוטטו בין הבתים ואמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב את המקום - או שיכריחו אותנו לעזוב בכוח.ב-27.11.23, בשעה מאוחרת בלילה, הגיעו ארבעה אנשים לבית שלי, עם מסכות על הפנים, ואמרו שאני גונב מים מחברת מקורות . אמרתי להם שזה לא נכון, שאני מקבל מים כחוק, ושהרשות הפלסטינית כבר שנים משלמת את חשבונות המים עבור כל היישובים הבדואים באזור. הם דרשו לראות חשבוניות ואז אחד מהם אמר לי שהם כבר הורו לנו לעזוב ושיש לנו שתי אפשרויות: או שנעזוב מרצון והם ייתנו לנו כסף שיעזור לנו לעבור למקום אחר, או שבפעם הבאה שהם יבואו הם יכריחו אותנו בכוח לעזוב. אמרתי להם שלא אעזוב את המקום הזה.המתנחלים גם ניסו לגנוב 20 כבשים ששייכות לי. הם באו לשטח הקהילה והתחילו להוביל אותן לכיוון המאחז, אבל התקשרנו למשטרה, שהגיעה למקום והחזירה את הכבשים.בערך 40 יום אחרי 7.10.23, גילינו שהצינורות של חברת מקורות שמספקים מים לקהילה, נחתכו. אלה צינורות של חברת מקורות הישראלית. נשארנו כמה ימים בלי אספקת מים. לאף אחד חוץ מאשר למתנחלים אין אינטרס לעשות את זה. מאז זה קרה עוד כמה פעמים. הם רוצים להטריד אותנו בכל דרך כדי לגרש אותנו מהשטח ולהשתלט עליו.בהתחלת המלחמה, כשהתקפות המתנחלים התגברו, כמה מהאחים שלי כבר חשבו לעזוב את הקהילה אחד מהם אפילו התחיל לפרק את המבנים שלו, אבל בסוף הוא השתכנע להישאר. בדצמבר 2023, אחרי שארגונים הומניטריים לחצו על המנהל האזרחי, התקיפות נפסקו.מתנחלים גם מונעים מאיתנו גישה לשטחי המרעה. אם אנחנו מתקרבים עם הכבשים למאחז הם יוצאים ומיידים עלינו אבנים. המצב החמיר כשהקימו פה עוד מאחז לפני שנה, במרחק של בערך שני קילומטרים ממערב לקהילה. לפני יומיים למשל, מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז המערבי תקפו את הכבשים של אחי מוחמד, בזמן שהן רעו ליד הקהילה וזרקו עליהן אבנים. הם שברו את הרגל של אחת הכבשים.עד להקמה של מצפה יריחו והמאחז היו לנו מספיק שטחי מרעה זמינים, והסתמכנו על מספוא להאכלת הצאן רק במשך 5 חודשים בשנה. אבל בעקבות הקמת ההתנחלויות, הלחץ של המתנחלים וצמצום שטחי המרעה נאלצנו לקנות מספוא במשך כל השנה, בעלות של 1,200 שקלים בחודש. לא יכולנו לעמוד במחיר, ולכן צמצמתי את מספר הכבשים שלי מ-120 ל-20. רובם הגדול של תושבי הקהילה מכרו בהדרגה את רוב הכבשים שלהם. הרבה מהתושבים נאלצו להתחיל לעבוד כפועלים באזור התעשייה מישור אדומים, במפעלים בים המלח ובמטעי התמרים הפלסטיניים.אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד, כי הנוכחות של ההתנחלויות והמאחזים מאיימת על קיום הקהילה שלנו. לדעתי, המטרה של המתנחלים היא לעקור אותנו מהבית שלנו.מוחמד כעאבנה, בן 51 ואב לשבעה, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.24:שני הבנים שלי גרים לידי: ג'יהאד, בן 28, נשוי ואב לשלושה, ומוסא, בן 24, גם הוא נשוי ואב לשלושה. אני עובד במטע תמרים ביריחו. עד 7 באוקטובר ג'יהאד, עבד במישור אדומים ומוסא באזור ים המלח, אבל בתחילת המלחמה היתרי העבודה שלהם בוטלו.ב-21.6.20 נכנסו מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז לקהילה ואחד מהם הכה כבשים עם מוט ברזל. כשהתקרבתי אליו הוא הכה אותי בראש עם המוט ונמלט עם שאר המתנחלים. פינו אותי לטיפול בבית חולים ביריחו.מאז פרוץ המלחמה בעזה הצבא הישראלי סגר שער חשמלי שמונע מאיתנו להגיע לכביש ירושלים-יריחו וזה מאלץ אותנו לנסוע בדרך חלופית משובשת שמאריכה מאוד את הנסיעה.בשנים האחרונות הוקמו פה שני מאחזים שמאיימים על הבטחון והחיים של תושבי הקהילה: אחד הוקם לפני 5 שנים בערך, "חוות לכתחילה", ממזרח לקהילה שלנו, ולפני שנה בערך, הוקם עוד מאחז ממערב לקהילה.מאז שהתחילה המלחמה באוקטובר 2023, מתנחלים התחילו לפלוש לקהילה בין אחת לשלוש לפנות בוקר, חלקם במדים, רעולי פנים, בזמן שאנשים ישנו . זה הפך לדבר קבוע והפעם האחרונה הייתה ב-29.11.23. הם נשארו הרבה זמן בקהילה, לפעמים נכנסים לבתים ומאירים על הפנים של בני משפחות שישנו. לפעמים הם סתם עמדו, פטפטו וצחקו בינם לבין עצמם, צמוד לבתים שלנו. פעם אחת, אחד המתנחלים שהגיע מכיוון המאחז אמר לי שיהיה לנו יותר טוב אם נעזוב את הבית עכשיו, כי בפעם הבאה הם ישרפו ויהרסו את הבית, ויאלצו אותנו לעזוב.ב-29.11.23, בסביבות שלוש לפנות בוקר, התעוררתי בבהלה כש-6 אנשים לבושים במדים צבאיים נכנסו לבית שלי והאירו לי עם פנס על הפנים. הם היו עם מסכות על הפנים, דרשו את תעודת הזהות שלי, ואחד מהם שאל אותי כמה זמן אני גר כאן. אמרתי לו שגם סבא ואבא שלי גרו כאן מזה עשרות שנים; הוא אמר שאצלו רשום שאני גר פה רק 10 שנים, ושאל למה אני לא עוזב. עניתי שאני לא רוצה לעזוב והוא שאל כמה כסף אני רוצה כדי שאסכים לעזוב. אמרתי שאני לא רוצה כסף, ושאין לי מקום אחר ללכת אליו; והוא הציע שאעזוב לירדן או לקטאר. אני חושב שהם היו מתנחלים מחוות לכתחילה כי ראיתי אותם חוזרים לכיוון המאחז.המתנחלים מחוות לכתחילה ומהמאחז השני, שהוקם לפני שנה ממערב לקהילה, מגבילים את הגישה שלנו לשטחי המרעה. הם זורקים עלינו אבנים ומאיימים עלינו בנשק חם כדי למנוע מאיתנו לרעות ולכן בחמש השנים האחרונות אנחנו יכולים לצאת עם הצאן רק עד למרחק של 400 מטרים מהבתים. אנחנו מפחדים להתקרב למאחז. בנוסף לזה, המתנחלים שמגיעים מכיוון המאחז רועים את הצאן שלהם מול הבתים של הקהילה, ואף אחד מאיתנו לא מעז לדבר איתם כי אנחנו מפחדים שהם יתקפו אותנו כמו שהם עשו בעבר. למשל אתמול, 12.5.24, בסביבות 17:30, מתנחל אחד מהמאחז שממערב לקהילה התקדם אל הקהילה ויידה אבנים על הכבשים שלנו, ובעקבות זה הרגל של אחת הכבשים נשברה. הדבר המרגיז ביותר הוא שלמתנחלים הרועים מותר לשוטט עם הכבשים שלהם בתוך שטח הקהילה ובוואדי אל-קלט, בעוד שלתושבים ילידי המקום - הבדואים - אסור לעשות את זה.היו לי בעבר 80 כבשים, אבל בגלל ההתנחלויות והמאחזים שמקיפים אותנו ומניעת הגישה לשטחי המרעה, נאלצתי למכור 60 מהן ונשארתי עם 20. אני אדם עני, אני עובד במטעי התמרים הפלסטיניים בשכר יומי של 80 שקל. זו עבודה עונתית, רק שמונה חודשים בשנה, והכסף לא מספיק לי לקנות מספוא לכבשים שלי.זה פגע קשה במצב הכלכלי של הקהילה שלנו, שהתבססה על גידול צאן וסחר בצאן ובמוצרי חלב שהכנו. העבודה במרעה והסחר בצאן הפכו ללא כדאיים כלכלית בשבילנו ורבים נטשו את התחום והפכו להיות פועלים. ההתנחלויות והמאחזים שמסביב לקהילה הרסו את אורח החיים הבדואי שלנו.
אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים היא עניין יומיומי בגדה. ישראל יכלה – לו הייתה מעוניינת בכך – למנוע זאת, אך במקום זאת הרשויות מאפשרות ומסייעות למתנחלים להמשיך ולפגוע בפלסטינים ולשהות בקרקעות שגזלו. בדו"ח קובע בצלם כי אלימות של מתנחלים אינה יוזמה פרטית אלא אלימות מדינה, המשמשת ככלי נוסף, רשמי פחות, בארגז הכלים הישראלי לנישול הפלסטינים מאדמותיהם. העמדת הפנים כאילו מדובר רק ב"עשבים שוטים" או ב"נוער גבעות", וכאילו נעשה ניסיון לעצור אותם, רק מאפשרת לישראל ליהנות משני העולמות: גם לשמור על מרחב נוח של הכחשה וגם להשתלט על קרקעות בגדה המערבית.
לפני שבועיים, ב-3 בנובמבר, ביצעה ישראל את אחת מפעולות ההרס הגדולות מזה עשור. ח'ירבת חומסה, קהילה פלסטינית שלמה בצפון בקעת הירדן, נחרבה תוך שעות ספורות. 74 אנשים נותרו ללא קורת גג, 41 מהם ילדים. עשרות מבנים, בתיהם של אנשים ומקורות פרנסתם, נחרבו. ח'ירבת חומסה אינה לבדה. כבר שנים שישראל שמה על הכוונת עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית הכבושה. זוהי מדיניות נפשעת של העברה בכפייה. ישראל הופכת את חייהם של תושבי קהילות אלה לסיוט מתמשך, בכדי לאלצם להרים ידיים ולעזוב. סיוט הנמשך שנים, של תנאי חיים קשים מנשוא, בלי מים זורמים או חיבור לרשת החשמל, של הריסת בתים, של אילוץ לפנות פעם אחר פעם את ביתך כדי שחיילים ישראלים יוכלו להתאמן על אדמתך, של אלימות מתמשכת מצד מתנחלים הנתמכים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים. ולפעמים, כל אלימות מדינה מאורגנת זו נדחסת אל תוך כמה שעות אפלות, כפי שקרה בח'ירבת חומסה. אבל בין אם מציאות זו מתפרסת על פני שנים ובין אם הכול מסתיים תוך שעות ספורות, זהו פשע מלחמה. תגובת האיחוד האירופי הייתה לכנות את שהתרחש "מגמה מצערת" והאמירה ש"התפתחויות כאלה מהוות חסם לפיתרון שתי המדינות". הרשו לי לומר בבירור: ישראל יודעת, מניסיון בן עשרות שנים, שלכל היותר יהיה עליה להתמודד עם ביטויי דאגה חסרי משמעות כאלו. הכבישים עליהם נוסעים דחפורים ישראליים בדרכם להריסת עוד בית של עוד פלסטיני חסר הגנה, נסללו על גבי כזו רטוריקה ריקה. בכל פעם בה עושים שימוש בלשון נקייה במקום לקרוא לפשעים בשמם, ישראל מומרצת להמשיך במדיניות הדיכוי, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים. ההסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, מעוטרת בדיבורים חסרי משמעות על "פיתרון של שתי מדינות", היא עמוד השדרה של מציאות המדינה האחת, הבלתי דמוקרטית ממהותה, בה אנחנו חיים. הכול יודעים – בבירות אירופה כמו גם בפרלמנט הזה – כי עוד הצהרות לא יעצרו את ההריסה הבאה. כשהשורות ריקות מתוכן, ישראל אינה צריכה אפילו לטרוח לקרוא ביניהן כדי לזהות את האור הירוק הניתן לה, להמשיך בדיכוי הפלסטינים. ללא השלכות אמיתיות, אור ירוק זה ימשיך להאיר את דרכה. חומסה לא הייתה הראשונה. וכל עוד העדר דין וחשבון הוא הנורמה, היא לא תהיה האחרונה. קהילות פלסטיניות, בכל רחבי בקעת הירדן, מתמודדות עם התנכלויות דומות, בעוד ישראל ממשיכה להקים עוד ועוד נקודות התנחלות. בירושלים, משפחות פלסטיניות מפונות בכוח מבתיהן כדי שמתנחלים יהודים יוכלו לעבור לגור בהם. קילומטרים ספורים מזרחה, ממתינה קהילת ח'אן אל-אחמר לתורה. בדרום הר חברון, קהילות פלסטיניות הנאבקות כבר 20 שנה להישאר על אדמתן, חוששות מפסק הדין שצפוי בג"ץ לפרסם בקרוב. בית משפט לצדק כה צודק, שמעולם לא פסק נגד משטר התכנון הקפקאי של ישראל בגדה המערבית – משטר שנתפר במיוחד כדי לאסור על פיתוח פלסטיני תוך מתן אישורים להקמתן ולהרחבתן של התנחלויות ישראליות. בג"ץ, המעניק לגיטימציה לכל אלה, מתפקד כגורם מפתח המאפשר את יישומה של מדיניות בלתי חוקית בעליל של העברה בכפייה של פלסטינים מאדמתם. כל זה נמשך כבר עשרות שנים ויימשך גם כעת, לאחר שישראל השעתה לאחרונה – לפחות בינתיים – את תוכניתה לספח רשמית חלקים מהגדה המערבית. דה-יורה או דה-פקטו, מעמדה הפורמלי של קרקע פלסטינית מעולם לא מנע מישראל לקדם את האינטרסים שלה על חשבון זכויות הפלסטינים. הרי לו היו המשפט הבינלאומי או כיבוד זכויות האדם חשובים לישראל, היא לא הייתה מקימה את יותר מ-250 ההתנחלויות שבהן כבר חיים כ-600,000 ישראלים. האם אירופה זקוקה באמת להכרזה על סיפוח דה-יורה כדי לראות את המציאות נכוחה? כמה שנות כיבוש ממושך, כמה הצהרות מפורשות של מנהיגים ישראלים, כמה פרויקטים של תשתיות, כמה מתנחלים, יידרשו לאירופה כדי שתתעורר אל מציאות השליטה הקבועה של ישראל בכל דבר ובכל אדם שבין הים לנהר? מאה שנות כיבוש? מיליון מתנחלים? למה מחכה האיחוד האירופי? מדיניות החוץ האירופאית יכולה לגבות מחיר על הפרות זכויות אדם, באמצעות מינוף אפקטיבי של כוחה הנכבד של אירופה. ברור שההחלטה שלא לעשות כך היא בחירה פוליטית – אשר חותרת תחת המחויבות האירופית לזכויות האדם ומחלישה את הסדר הבינלאומי מבוסס החוק. בחירה זו אף מנרמלת את הדיכוי והדה-הומניזציה של פלסטינים, שכן – כך נראה – איש אינו צריך לתת את הדין על רמיסתם הנצחית. לא כאשר מחריבים קהילה שלמה עד היסוד, לא כאשר יורים ירי חי במאות מפגינים לאורך הגדר עם רצועת עזה, ולא כאשר עשרות משפחות נמחות מעל האדמה בהפצצת בתיהן במתקפה הכבדה על הרצועה בשנת 2014. לא עכשיו, ולעולם לא. אירופה נושאת באחריות בינלאומית. היא הגורם המשמעותי ביותר המחויב, ממהותו, לדמוקרטיה ולשלטון החוק. הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות האדם נמשכות כבר שנים, לאור היום, ממש בשכנות אליה. הניחו לרטוריקה הריקה. ראו את המציאות נכוחה. היאבקו למען הערכים האוניברסליים שעוגנו בחוק בעקבות מלחמת העולם השנייה. הגנו על זכויות הפלסטינים. הזמן לכך הוא עכשיו.
