המינהל האזרחי מאיים להרוס את רוב הכפר אל-עקבה שבבקעת הירדן

המינהל האזרחי הוציא צווי הריסה לרוב בתי הכפר, השוכן בצפון בקעת הירדן, ולבתים רבים בכפרים נוספים באזור. מדיניות התכנון הישראלית בגדה המערבית נשענת על תוכניות מתאר מתקופת המנדט, ועיקרה מניעת אפשרויות בנייה מפלסטינים והרחבת התנחלויות.

הכפר אל-עקבה שוכן בצפון בקעת הירדן, ממזרח לטובאס. מדיניותה של ישראל ביחס לכפר זה ממחישה היטב את אופיו של משטר התכנון הישראלי בשטחי C , המהווים כ-60% מהגדה המערבית. המינהל האזרחי הוציא צווי הריסה ל-35 מ-48 המבנים הקיימים בכפר והציע לראשי הכפר תוכנית המכשירה לבנייה שטח מצומצם במרכז הכפר. תוכנית זו אינה עונה על צורכי הדיור והתעסוקה של תושבי הכפר ומתעלמת לחלוטין מאדמותיו החקלאיות.

כפר מבודד זה הוקם לפני כמאה שנה על ידי משפחות רועים מטובאס, מתיאסיר ומחברון. ב-1967 מנה כ-600 תושבים, אך במהלך השנים עזבו אותו חלק מתושביו וכיום גרים בו 305 איש. רובם חיים במבנים פשוטים העשויים מאבן ומפח.

בתים בכפר אל-עקבה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 2006.

לאחר 1967 הפך הצבא את האזור המקיף את הכפר לשטח אימונים, הקים מחנה בכניסה לכפר ואף נהג לערוך אימונים בתוך שטחו. לדברי ראש מועצת הכפר, שהובאו בעתירה לבג"ץ בשנת 1999, שישה מתושבי אל-עקבה ושניים מתושבי טובאס נהרגו במרוצת השנים וכ-38 מתושבי הכפר נפצעו כתוצאה מירי חיילים ומהתפוצצות נפלים של תחמושת אימונים. ב-1971 נפצע ראש המועצה עצמו משלושה קליעים שנורו לעברו בעת שקצר את יבולו, וכיום הוא מרותק לכסא גלגלים.

ב-1998 פתחה מועצת הכפר במאבק משפטי בסיוע האגודה לזכויות האזרח, במטרה לפנות את המחנה הצבאי שהוקם בכניסה לכפר. במהלך דיון בעתירה בנושא בבג"ץ, הודיעה המדינה כי תעביר את המחנה לתוך שטח ישראל, וב-2003 פונה המחנה. '

מאז תחילת 2004 חילק המינהל האזרחי צווי הריסה לרוב המבנים בכפר, בתואנה שאלה נבנו ללא היתר. בין השאר הוצאו צווי הריסה למסגד, לגן הילדים, למרפאה, לכביש הסלול היחיד בכפר ולרוב בתי המגורים, כולם מאוכלסים. מבני הציבור נגדם הוצאו הצווים נבנו בעזרת תרומות מארגונים בינלאומיים כגון Rebuilding Alliance האמריקאי ומממשלות יפן, בלגיה ונורווגיה. באותה שנה הרס המינהל האזרחי שני בתי מגורים בכפר.

לכפר מעולם לא הוכנה תוכנית מתאר מקומית, והוא אינו מופיע בתוכניות מתקופת המנדט. ב-2007 עתרו תושבי הכפר לבג"ץ בדרישה לבטל את צווי ההריסה ולהורות על הכנת תכנית מתאר לכפר. בתגובה, הציע המינהל האזרחי להכשיר לבנייה שטח מצומצם במרכז הכפר, בו מרוכזים כל מבני הציבור ופחות ממחצית מבתי המגורים, ולהותיר על כנם את המבנים הקיימים בתוכו בלבד. הצעה זו מוציאה מתחומי הכפר את שאר השטח הבנוי, בו גרים רוב התושבים, וכן את כל האדמות החקלאיות של הכפר.

העיר הקרובה ביותר לכפר, ג'נין, מרוחקת ממנו 40 ק"מ והדרך אליה רצופה מכשולים, בראשם מחסום תיאסיר. בשל בידודו של הכפר והיעדר אפשרויות פרנסה אחרות בסביבתו, תלויים תושביו בחקלאות ובמרעה צאן לפרנסתם. תושבים רבים, שנטשו את הכפר בעבר כיוון שלא הותר להם לבנות בו, מבקשים לשוב ולחיות בו.

מדיניות תכנון ובנייה מפלה

שליטתה המלאה של ישראל בשטחי C, המהווים כ-60% משטחי הגדה המערבית, כוללת שליטה בלעדית במערכת התכנון והבנייה באזורים אלה. על פי נתונים שהעביר המינהל האזרחי לתנועת שלום עכשיו, דחתה ישראל מתחילת שנת 2000 ועד ספטמבר 2007 למעלה מ-94% מהבקשות שהוגשו על-ידי פלסטינים להיתרי בנייה בשטחי C . רק 91 היתרי בנייה ניתנו לפלסטינים בתקופה זו, בשעה שבהתנחלויות נבנו כ-18,472 דירות. המינהל אף דיווח כי על כל אישור בנייה שהנפיק לפלסטינים, הוציא כ-55 צווי הריסה למבנים בבעלות פלסטינית, והרס בפועל 18 מבנים כאלה. חלק ניכר מצווי ההריסה שהוציא המינהל בשנתיים האחרונות התייחסו למבנים בכפרים בדואיים השוכנים בבקעת הירדן, כגון אל-חדידייה, אל-פארסייה, אל-ג'יפתליק ואל-עקבה.'

מדיניות התכנון הישראלית בשטחי C, שעיקרה מניעת אפשרויות בנייה מפלסטינים והרחבת התנחלויות, נשענת על תוכניות מתאר מיושנות מתקופת המנדט הבריטי. בתוכניות, שהוכנו לפני למעלה משישים שנה בעת שאוכלוסיית הגדה הייתה קטנה בהרבה, הוגדרו רוב שטחי הגדה המערבית כשטחים חקלאיים. תוכניות אלו אינן עונות כלל על הצרכים העכשוויים של האוכלוסייה הפלסטינית, ומדיניות זו כופה על הפלסטינים לבנות ללא היתר על-מנת לספק את צרכי הדיור והתעסוקה שלהם. יישומה של המדיניות בבקעת הירדן פוגעת פגיעה קשה במיוחד בציבור הפלסטיני כולו, שכן באזור זה מצויות עתודות הקרקע העיקריות של הגדה, הן לבנייה והן לחקלאות.

ביישמה מדיניות תכנון ובנייה המתעלמת מהגידול באוכלוסייה הפלסטינית ומצרכיה הנוכחיים של זו, מתכחשת ישראל לחובתה כמעצמה הכובשת "להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים" (סעיף 43 לתקנות האג) בשטח הכבוש. בנוסף, המשפט הבינלאומי אוסר במפורש על המעצמה הכובשת להרוס בתים או לפגוע ברכושם של תושבי השטח הכבוש "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין" את הדבר (סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית). האפליה מועצמת על ידי הבנייה הנרחבת בהתנחלויות, המבוצעת על אף שההתנחלויות כולן משוללות כל יסוד חוקי ועצם קיומן מהווה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.

בצלם קורא לישראל לחדול לאלתר מאיומיה להרוס מבנים בכפר אל-עקבה ולפעול לאישורה של תוכנית מתאר התואמת את צורכי התושבים.